חולין קד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - א

אדם הנודר נדר דעתו לידור לפי לשון בני אדם. הילכך, אדם הנודר שלא יאכל מן הבשר, הרי הוא אסור בכל מיני הבשר, בין בשר בהמה ובין בשר חיה ועוף, שכן דרך בני אדם לקרוא "בשר" גם לבשר חיה ועוף.

אך הוא מותר בבשר דגים וחגבים, לפי שאין דרך בני אדם לקרוא להם "בשר".

גמרא:

סברה הגמרא, כי זה שנאמר במשנה "כל הבשר אסור לבשל בחלב", הוא איסור דאורייתא. ואם כן, יהיה מוכח, הא עוף - אסור מדאורייתא לבשלו בחלב.

ואמרינן: כמאן סוברת המשנה?

דלא כרבי עקיבא!

דאי רבי עקיבא, האמר: איסור בישול בשר חיה ועוף בחלב - אינו מן התורה, לפי שבשר עוף אינו קרוי "בשר".

אך תמהה הגמרא: אימא סיפא: הנודר "מן הבשר", מותר בבשר דגים וחגבים! ויש לנו לדייק מכאן: הא בשר עוף - אסור למי שנודר שלא לאכול "מן הבשר". ומשום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, הקוראים גם לבשר עוף "בשר".

ודין זה אתאן לרבי עקיבא דוקא, דאמר לענין לשון נדרים: כל מילי הנאמרים לשליח ואינם מפורשים [שאינם כלולים בלשונו של המשלח מן הסתם, אך גם אינם יוצאים מן המובן של לשונו], והנוהג הוא דמימליך עליה שליח, ושואל את המשלח האם גם ענין זה כלול בדבריו - לשון שכזאת, "בר מיניה" היא בנדרים.

והיינו, שלגבי הלכות נדרים, נכללים בלשון הנודר גם אותם דברים שאינם מפורשים לגמרי בלשונו של הנודר, אך במקרה של שליח, השליח מברר האם גם הם כלולים בלשונו של המשלח.

וכגון הכא, שאם אומר אדם לשלוחו קנה לי "בשר", אינו נשמע לשליח מסתם הלשון שהוא שולחו לקנות אפילו בשר עוף, אלא השליח נמלך בבעל הבית לדעת האם בכוונתו לכלול בלשונו גם בשר עוף. ולכן, הנודר מן הבשר הרי הוא נאסר גם בבשר עוף, כיון שאילו היה לשון "בשר" נאמר לשליח, היה השליח נמלך על עוף, ומוכח מזה שבשר העוף "בר מיניה" של "בשר". כי אילו לא היה בשר העוף נחשב כלל ממין הבשר, לא היה השליח נזקק להמלך במשלח האם כוונתו גם לבשר עוף.

דתניא: הנודר "מן הירק" - מותר בדילועין.

ורבי עקיבא אוסר בדילועין.

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: והלא כאשר אומר אדם לשלוחו "קח לנו ירק", והוא אינו מוצא לקנות אלא דילועין, אין הוא מביא דילועין, אלא הרי הוא חוזר ואומר למשלח "לא מצאתי אלא דלועין", ונמלך במשלח אם הוא רוצה דילועין. ומוכח שאין הדילועין בכלל הירק בלשון האנשים. כי אם היו נכללים הדילועין בלשון ירק לא היה בא השליח להמלך, אלא היה קונה מבלי לשאול את המשלח.

אמר להן רבי עקיבא: כן הדבר, אכן נמלך השליח במשלח אם לקנות דילועין במקום הירק. אך מזה עצמו יש לי ראיה שדילועין הן "בר מיניה" דירק, וגם הם נכללים בלשונו, כי כלום אומר השליח, כשלא מצא ירק - "לא מצאתי אלא קטנית"?

שהרי אילו לא היה מוצא ירק אלא קטניות היה אומר "לא מצאתי ירק" ותו לא, כי אין זה מענינו של השליח להציע למשלחו דברים אחרים.

אלא, מוכח מכאן שדלועין בכלל לשון "ירק" הן, אלא שאינן מפורשין לגמרי, ומשום כך חוזר השליח להמלך אם לקנותם כשאינו מוצא ירק.

ולכן, הנודר מן הירק אסור אף בדילועין. אבל, ואין קטנית בכלל ירק, שלפיכך אין השליח חוזר ונמלך אם לקנותה, ולכן הנודר בירק מותר בקטנית.

והשתא תיקשי, אם כן, רישא שכתוב כל הבשר, כולל בשר חיה ועוף, אסור לבשלו מן התורה בחלב, רבנן היא, שהרי רבי עקיבא סבר שבשר חיה ועוף אינו אסור מן התורה בחלב. ואילו סיפא, שכתוב הנודר מן הבשר מותר רק בדגים וחגבים, ולא בבשר עוף, רבי עקיבא היא, שחולק על חכמים וסובר שהנודר מבשר אסור גם בבשר עוף, כי כל דבר שנמלך עליו השליח נחשב מאותו מין לענין נדר.

אמר רב יוסף: משנתנו - רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי. והיינו, שסתם רבי את המשנה ולא הזכיר בה מחלוקת תנאים, משום שסבר כתנא האחד בענין הראשון, וכמו התנא האחר בענין השני. הילכך סתם רבי את המשנה והכריע בכל ענין לפי דעתו.

בנדרים - סבר לה רבי כרבי עקיבא, דאף על גב שצריך השליח להמלך במשלחו, ואין הענין מפורש בדברי הנודר, בכל זאת הרי זה בכלל נדרו, שהרי אילו לא היה נכלל כלל בלשון הזה לא היה השליח שואל אם לקנותו.

בבשר בחלב - סבר לה כרבנן, שגם בשר חיה ועוף אסור לבשל בחלב מן התורה.

רב אשי אמר: כולה, המשנה כולה רבי עקיבא היא.

והכי קאמר: כל הבשר אסור לבשל בחלב, אך אין האיסור שווה בכל בשר. אלא,

מהן שאסור לבשל מדברי תורה, והיינו בשר בהמה.

ומהן שאיסור בישולן בחלב הוא רק מדברי סופרים, שהם ^[2] בשר חיה ובשר עוף. ^[3]

חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם אסורים לבשל בחלב - לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

שנינו במשנה: ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן כל בשר חוץ מבשר דגים וחגבים.

אמר רב יוסף: שמע מינה מזה שאסור להעלות בשר עוף עם גבינה על השולחן, לא כמו רב אשי, שהעמיד את המשנה כרבי עקיבא שסובר בשר עוף בחלב אסור רק מדברי סופרים. אלא סובר התנא של המשנה שבשר עוף בחלב איסור דאורייתא הוא.

דאי סלקא דעתך איסור דרבנן הוא, אם כן, אכילה גופה של בשר עוף בחלב גזירה מדברי סופרים היא מחשש אכילת בשר בהמה.

וכי אנן נגזר ^[4] גזירה לגזירה, ונאסור אפילו העלאה של בשר עוף עם הגבינה על השולחן אטו אכילה, שאינה אסורה אלא מדרבנן!?

ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה -

דתנן: חובת הפרשת חלה מן העיסה אינה נוהגת אלא בארץ, ושם היא אסורה באכילה לזרים מהתורה כמו תרומה, ולומדים זאת מ"וכל זר לא יאכל קודש".

הערות

^[2] כתב הרמב"ם [הלכות מאכלות אסורות ט ד]: וכן בשר חיה ועוף, בין בחלב חיה ובין בחלב בהמה, אינו אסור באכילה מן התורה. לפיכך, מותר לבשלו ומותר בהנאה. והקשה עליו המגיד משנה, שזה נגד הגמרא כאן, שמפרשת את דברי המשנה כל הבשר אסור 'לבשל', ופירש רב אשי שעוף אסור מדרבנן. ואם כן אסור בישול עוף בחלב מדרבנן. ותירץ המגיד משנה שהרמב"ם מפרש את לשון המשנה 'אסור לבשל' שהכונה אסור לאכול. והב"ח תירץ שכוונת הרמב"ם, שמותר לבשלו מן התורה, אבל מדרבנן אכן אסור. ולהלכה פסק בשלחן ערוך סימן פ"ז סעיף ג' שמותר לבשלו. וכן הכריע שם הש"ך. ובביאור הגר"א שם סעיף קטן ו' מביא את הגמרא לקמן [קטז עמוד א] שמבארת את מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא במשנה [בדף קיג א] שרבי יוסי אומר מותר לבשל עוף בחלב, והגמרא מסבירה שנחלקו בכך, שלרבי יוסי הגלילי מותר לבשל עוף בחלב ואף מדרבנן מותר, ואילו לרבי עקיבא אסור מדרבנן.

^[3] מעשה באדם שרצה לטגן כבד עוף בשומן אוז ובטעות טגנו בחמאה. ובאה השאלה לפני המהר"ם שי"ף, וכתב (בסוף המסכת) שהיות ובשר עוף בחלב אסור רק מדרבנן, ומבואר בגמרא שכבד הוא דם ולא בשר [וכן בירושלמי בתרומות יש ספק כבד ששלקו בחלב אם מותר או לא, ולכאורה זה הספק האם כבד נחשב בשר או נחשב דם, והתורה אסרה לבשל 'גדי' בחלב אמו ולא דם בחלב], מכח זה התיר את הכבד. וכתב על זה החתם סופר שפשוט הדבר שכבד נחשב בשר, ואסור לבשלו בחלב. וכן מי שיאכל מקרבן פסח כזית כבד, ודאי יצא ידי חובתו. ואת הספק בירושלמי מבאר החתם סופר לפי המבואר בגמרא [קי ב] שכבד טרוד לפלוט דם כל הזמן, ולכן אינו בולע חלב ולא נאסר, או שמא בולע חלב ונאסר. ובאמרי בינה סימן א העיר עוד על דברי המהר"ם שי"ף, שודאי יש איסור דאורייתא על כבד שבשלו בחלב, כי לא יתכן שיהיה אבר בגדי [בבהמה] שאינו נכלל באיסור בשר בחלב. וכתב הפתחי תשובה סימן פ"ז סעיף קטן ה' בשם הפרי מגדים שגם המהר"ם שי"ף לא הסתמך על היתר זה בלבד.

^[4] כתב הרמב"ן שרב יוסף סבר שלא גוזרים גזירה לגזירה, ומכח זה הוכיח שמשנתנו סוברת שבשר עוף בחלב אסור מן התורה. אולם רב אשי סבר שלפעמים גוזרים גזירה לגזירה, וכפי שנמצא בעוד מקומות בש"ס, וכפי שסובר אביי בעמוד ב'. והטעם, שאלולי הגזירה השניה, לא תתקיים הגזירה הראשונה לבדה. ולהלכה פסקו הפוסקים כרב אשי, שהוא מאוחר מרב יוסף, ונקטו שבשר עוף בחלב הנו אסור רק מדרבנן. רשב" א

ודין נוסף: כל הנודר שלא יאכל מן הבשר, הריהו אסור באכילת בשר בהמה חיה ועוף, ואולם הריהו מותר באכילת בשר דגים וחגבים, שאין אלה נכללים בלשון נדרו.

א גמרא שנינו במשנתנו כי כל בשר אסור לבשלו בחלב, ובכלל הבשר הריהו בשר בהמה חיה ועוף. ודנים בדבר: מתוך שלא הבחינה המשנה בין בשר בהמה וחיה לבין בשר עוף, הא [הרי] מכאן נסיק כי בשר עוף אסור בבישול בחלב מדאורייתא [מן התורה], כדרך שאסור בשר הבהמה. ומעתה יש לשאול: כמאן [כשיטת מי] היא משנתנו? שלא כשיטת ר' עקיבא, דאי [שאם] היא כשיטת ר' עקיבא, האמר [הרי אמר] כי איסור בשר חיה ועוף בחלב אינו מן התורה.

ואולם אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ששנינו בה: הנודר מן הבשר — הריהו מותר בבשר דגים וחגבים, ומכאן נדייק: דווקא בבשר דגים וחגבים הוא מותר, הא [הרי] שבבשר עוף הריהו אסור — ומעתה אתאן [הגענו] לשיטת ר' עקיבא, שכן אמר ר' עקיבא כי כל מילי דמימליך עליה [דבר שאין ברורה בו כוונת דברי המשלח, ולכך נמלך עליו] השליח — בר מיניה [בן מינו] הוא זה. ומה ענינו?

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של הנודר שלא לאכול מן הירק, שמותר באכילת דלועין, שכן אין הדלועים בכלל ירק. ואילו ר' עקיבא אוסר אכילת דלועים, שאף אלה לדעתו בכלל לשון הנדר. אמרו לו חכמים לר' עקיבא בתמיהה: והלא דבר מצוי הוא שאומר אדם לשלוחו "קח (קנה) לנו ירק", והוא השליח חוזר ואומר למשלח: "לא מצאתי אלא דלועין", הרי שדלועים אינם בכלל ירק!

אמר להן ר' עקיבא לחכמים: כן הדבר, ודווקא מכאן יש להוכיח כשיטתי, שהרי כלום (האם) אומר השליח שנשלח לקנות ירק "לא מצאתי אלא קטנית?!" אלא מעתה שאומר השליח "לא מצאתי אלא דלועים" הרי זה מוכיח שדלועין בכלל ירק, ולכן הוא מתייעץ עם משלחו ביחס לדלועים, שאפשר שכן היתה דעת המשלח, ואין קטנית בכלל ירק. ונמצא איפוא שרישא [ראשה, תחילת] המשנה היא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' עקיבא, ואילו סיפא [סוף המשנה] הוא כשיטת ר' עקיבא!

אמר רב יוסף: אין זו קושיה, שכן משנתנו כולה כשיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולקח אותה לפי שיטת תנאים שונים], שכן בסוף המשנה בענין נדרים, סבר לה [סבור הוא] כר' עקיבא, ואילו בתחילת המשנה בענין בשר בחלב, סבר לה כרבנן [סבור הוא כחכמים].

ואילו רב אשי אמר הסבר אחר: המשנה כולה כשיטת ר' עקיבא היא, וכעולה מדברי סוף המשנה בענין נדרים. ובאשר לתחילת המשנה, הכי קאמר [כך הוא, התנא, אומר]: כל הבשר אסור לבשל בחלב, מהן שאסורים מדברי תורה (כבשר בהמה), ומהן שאינם אסורים אלא מדברי סופרים (כבשר חיה ועוף, וכשיטת ר' עקיבא). חוץ מבשר דגים וחגבים, שאינם אסורים בבישול בחלב לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי אסור להעלות על השולחן עם הגבינה את כל סוגי הבשר, ובכללם בשר עוף. שגזרו חכמים שמא יבוא לאוכלם יחד. ובענין זה אמר רב יוסף: שמע מינה [למד מכאן] שבישול ואכילת בשר עוף בחלב הריהו איסור דאורייתא [מן התורה], דאי סלקא דעתך דרבנן [שאם עולה על דעתך לומר שהוא איסור מדברי סופרים בלבד, ומגזירת חכמים], הרי אכילה של בשר עוף בחלב גופה (עצמה) אסורה רק משום גזירה, שמא יבוא לאכול אף בשר בהמה בחלב, ואנן נגזר [ואנו נגזור] העלאה על השולחן של בשר עוף וגבינה יחד, אטו [משום] אכילה, והלא אין גוזרים גזירה לגזירה!

ומנא תימרא דלא גזרינן [ומנין אתה אומר שאין אנו גוזרים] גזירה לגזירה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: חלת חוצה לארץ

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one who takes a vow that meat is prohibited to him is permitted to eat the meat of fish and grasshoppers.

GEMARA: Since the mishna does not distinguish between the meat of animals and that of birds, it may consequently be inferred that the meat of birds cooked in milk is prohibited by Torah law, just like the meat of animals. In accordance with whose opinion is this ruling? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as, if you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, didn’t he say that the prohibition of the meat of undomesticated animals and birds cooked in milk is not by Torah law?

The Gemara continues: But say the latter clause of the mishna: One who takes a vow that meat is forbidden to him is permitted to eat the meat of fish and grasshoppers. It may consequently be inferred that it is prohibited for him to eat birds. If so, here we arrive at the opinion of Rabbi Akiva, who said: Anything about which an agent sent to purchase a given item would inquire, being unsure whether it qualifies as that type of item, is considered its type.

As it is taught in a mishna (Nedarim 54a): One who takes a vow that vegetables are forbidden to him is permitted to eat gourds, as people do not typically consider gourds a type of vegetable, but Rabbi Akiva deems it prohibited for him to eat gourds. The Rabbis said to Rabbi Akiva: But it is a common occurrence that a person says to his agent: Purchase vegetables for us, and the agent, after failing to find vegetables, returns and says: I found only gourds. This indicates that gourds are not considered vegetables.

Rabbi Akiva said to them: The matter is so, and that proves that my opinion is correct. Does the agent return and say: I found only legumes? Rather, it is evident that gourds are included in the category of vegetables, although they differ from other vegetables, and therefore, the agent explains that he found only gourds, and asks whether he should purchase them. But legumes are not included in the category of vegetables, and that is why an agent would not even ask about them. Therefore, Rabbi Akiva should also hold that one who takes a vow that meat is forbidden to him is prohibited from eating birds. And if so, the first clause of the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

Rav Yosef said: That is not difficult. The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and he formulates the mishna according to the opinions of different tanna’im. In the latter clause, with regard to vows, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, whereas in the first clause, with regard to meat cooked in milk, he holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

Rav Ashi said a different explanation: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as indicated by the latter clause, concerning vows. And as for the first part of the mishna, this is what it is saying: It is prohibited to cook any meat cooked in milk, some types of meat by Torah law, i.e., that of domesticated animals, and some types of meat by rabbinic law, i.e., that of undomesticated animals and birds. This prohibition applies to all types of meat except for the meat of fish and grasshoppers, which are not prohibited, neither by Torah law nor by rabbinic law.

§ The mishna teaches further: And it is prohibited to place any meat with cheese on one table. Rav Yosef said: Conclude from this clause that eating the meat of birds cooked in milk is prohibited by Torah law. As, if it enters your mind that the prohibition against eating it applies merely by rabbinic law, this would be because the consumption of the meat of birds cooked in milk is itself a rabbinic decree, lest one come to eat the meat of an animal in milk. And would we decree against placing birds together with cheese on one table due to the possibility of consumption, which is itself a decree? The Sages do not enact one decree to prevent the violation of another decree.

The Gemara asks: And from where do you say that we do not issue one rabbinic decree to prevent violation of another rabbinic decree? The source is as we learned in a mishna (Ḥalla 4:8): Ḥalla from outside of Eretz Yisrael, which must be eaten by a priest,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי ר' עקיבא האמר חיה ועוף אינן מה"ת. במשנה עצמה^א)לקמן דף קיג.:

כל מידי דמימליך עליה שליח כו'. כיצד מימליך עליה שליחא דאי א"ל רבו לך קנה לי בשר והוא חוזר ואמר לא מצאתי אלא עופות ודאי בר מיניה דבשר הוא כדאשכחן בדילועין:

ואין הקיטנית בכלל ירק. כלומר הכא נמי לענין עופות אומר לא מצאתי אלא עופות מכלל דעופות בכלל בשר:

ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה:

גמרא: רב אידי אמר כולה ר' עקיבא היא והכי קאמר כל הבשר אסור לבשל יש מהן מדברי תורה ויש מהם מדברי סופרים. והא דקתני במתני' גבי עוף ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, לאו למימר דאכילתו דאורייתא, אלא רב אשי מוקי לה כאביי דבסמוך, דכולהו חדא גזרה היא וגזר שמא יתנה באילפס רותח ומינה אתי לבשר בהמה דאורייתא, דאי לא הא לא קיימא הא, ודכותה הרבה בתלמוד, וגדולה מזו אמרו (שבת יז, ב) גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן, ולא גזרה לגזרה הן, אלא חדא היא, דאי לא הא לא קיימא הא וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, וחיה ועוף אינן מן התורה דסתמא כר' עקיבא.

גמ' הא עוף אסור מן התורה פי' קס"ד כיון דכייל ותני כל הבשר משמע שאיסורו שוה בכל ואפי' עוף נמי אסור מן התורה כמאן דלא כר"ע דאי ר"ע האמר חיה ועוף אינן מן התורה. וכי אמרינן הא עוף ה"ה נמי דמצי למימר הא חיה ג"כ אלא דנקט לישנא קלילא דאיכא מ"ד דעוף מה"ת וחיה מד"ס ואיכא מ"ד דס"ל איפכא כדאיתא בפירקן.

אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתאן כר"ע דאמר כל מידי דמימלך עליה בר מיני' הוא פי' כל דבר שהשליח נמלך עליו כשאדם מלוה אותו ליקח דבר אחר והוא חוזר לבעליו לימלך אם יקח מאותו דבר מינו של ראשון הוא שאל"כ לא היה צריך לימלך. ולפיכך הנודר מן הראשון אסור בזה השני כיצד הרי שאמר לשלוחו קח לי בשר והלך ולא מצא אלא עופות אומר לו לא מצאתי אלא עופות. ואלו לא מצא אלא ירק לא אומר לו לא מצאתי אלא ירק אלא אומר לו לא מצאתי בשר. דתנן הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אדם אומר לשלוח וכו'. ומיהו לא אמר ר"ע כל מידי דמימלך עליו בר מיניה הוא אלא היכי דשייך קצת בלישני' כגון דלועין דנפל עלייהו שם ירק ודגים וחגבים נמי בשר איקרי אבל מידי דלא שייך בי כלל בלישנא לא כגון ביצים וגבינה מיקרי בשר כלל. ולפיכך הנודר מן הבשר מותר בהם וכן הנודר מן הדלועין מותר בירק. והנודר מן הדגים מותר בחגבים ואצ"ל בבשר והא דאמרינן אליבא דר"ע שהנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אוקמי' לה התם בשהקיז דם וכייב י' ליה עיני דלא אכיל דגים דקש' לתחלת אוכלא ולפי אותה שעה שנדר אין דעתו עליהם מפני שכבר הוא אסור לו מפני חולי עיניו ואין שלוחו נמלך עליהם. הא לאו הכי אסור בהם והא דמיסתם ליה תנא בדכייבי ליה עיני' ולא תני איסורי' אפי' בבשר ודגים ובסתם בני אדם אי בעית אימא דכח דהתירא עדיף ליה לאשמועינן היכי דכייבי' ליה עיני' אין דעתו על דגים ואב"א אגב רישא נקט ליה בהאי צורת' דמפליג בין בשר עוף ודגים וחגבים כנ"ל והתם אמרי' דתנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתני' הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ועופו' וקיי"ל כר"ע דהא אסקי' רב אשי לסתם מתני' דהכא כר"ע ואע"ג דאין סדר למשנה בתרי מסכת' דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם אפ"ה הו"ל ספק דאורייתא ולחומרא.

אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן השתי' אכילה גופא גזרה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה דנגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן פי' אע"ג דבכולי תלמודא לא קיימי הא ואמרי' דכולי' חדא גזירה היא כדאי' בפ"ק דביצה ובדוכתא טובא להכי איצטריך ר"י לאתויי דכה"ג גזירה לגזירה היא מדתנן תלת ח"ל וכו'. וריי אזיל בהא לטעמי' דאוקי' רישא דמתני' דלעיל כרבנן דס"ל בשר עוף אסור מן התורה ובעי לאולמי טעמי' מסיפא דמתניתין ואביי דחי לה דלעולם מד"ס הוא והכא חדא גזירה הוא. ורב אשי דאוקי' מתני כר"ע דבשר עוף מד"ס ס"ל כי הא דאביי דכולי' חדא גזירה היא והלכתא כוותיה דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דס"ל בשר עוף אסור מד"ס וה"ה לבשר חיה וע"כ ל"פ אלא בדיוקא דרישא אבל סיפא דבית שמאי ובית הלל לשון מחלוקות' מוכח בפי' דס"ל דבשר עוף מד"ס.

וכן הנודר מן הבשר אע"פ שכלל כל בשר בנדרו מותר בבשר דגים וחגבים שאינו בשר כלל ואע"פ שכתוב מפלי בשרו דבקו מ"מ אין לשון בני אדם לקראו בשר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בעוף אסור:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפרשנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא כל שאדם נודר את נדרו במלה כוללת כגון בשר או ירק או קטנית וכיוצא באלו הרי נכלל תחת מלות אלו אף מה שאינו נקרא כן בלשון בני אדם הואיל ומ"מ הוא דבר שהשליח נמלך עליו לידע דעת שולחו אם ירצה מזו אחר שאינו מוצא מה שהיה שולחו מבקש לפיכך הנודר מן הירק אסור בדלועים אע"פ שאין הדלועים נקראים ירק בלשון בני אדם שהרי אדם אומר לשלוחו קח לי ירק וכשאינו מוצא הוא אומר לו לא מצאתי ירק אלא דלועים יש שם אם תרצה מהם ואלו לא היה מאותו המין לא היה חוזר לומר לו כך אלא שהיה אומר לו בסתם איני מוצא ירק ומ"מ כל שנדר בדבר פרטי אין שאר דברים נכללים בו אפי' ממינו ובשר דגים וחגבים אין שליח נמלך עליו לשם בשר כלל ומותר בהן כמו שביארנו אלא שבמסכת נדרים התבאר שלא נאמר כן אלא אם כן היה ביום הקזה שכל דגים קשים לו ואין לבו עליהם כלל עד שיכללם בנדר הבשר הא שלא ביום הקזה הואיל וראוים לו נכללו בנדרו שודאי יש כאן המלכת שליח כמו שכתבנו שם וכן כתבו מגדולי המחברים שמקומות שהשליח נמלך שם מבשר לדגים הנודר שם מן הבשר אסור בדגים ואם היו הדברים מראים שלא נתכוון אלא לבשר מותר וכן כתבו שהנודר מן הירק מותר בדלועין וכן כתבנוה במקומה אלא אם כן בצדדים ידועים שכבר ביארנום במקומם במסכת נדרים פרק ירק במשנה ראשונה שבו ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובמעים ובקרבים ואין הלכה כדברי האומר קרבים לאו בשר הוא ואכליהון לאו בני נש:

תד"ה הנודר מן הבשר כו' דגים נמי מימלך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה הא עוף אסור מדאורייתא ה"נ המ"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חלת ח"ל נאכלת כו' שלא מצינו כו' לפרש ב' תרומות אלא דוקא חלה כי ליכא כהן קטן או גדול שטבל שאז היא נשרפת כו' עכ"ל וה"ה דלית כאן שיוכל לבטל ברוב אז היא נשרפת ואין להניחה עד שיזדמן לו כהן קטן או גדול שטבל או שיוכל לבטלה ברוב דקשה לשומרה מלהאכילה לזרים משא"כ בתרומה כי ליכא כהן גדול שטבל או שיוכל לבטלה ברוב יוכל להניחה עד שיזדמן לו ולא תשכח תורת תרומה ודו"ק:

בא"ד ומיהו נראה דגם הסמוכים לארץ ישראל כו' עכ"ל סמוכים לא"י היינו מנהר ועד אמנון ולפנים ומגופא דא"י דהיינו מכזיב ועד נהר ועד אמנון ה"מ להקשות כן שמפרישין ב' חלות ולא מפרישין אלא תרומה א' דבסמוכים לא"י נמי שמפרישין ב' חלות אינו אלא משום לתא דמתחזיא כחלת הארץ טמאה ודו"ק:

במתני' ואסור להעלות עם הגבינה וכו' כצ"ל:

ברש"י ואסור להעלות דלמא אתי למכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי וכו'. נראה דכתב כן משום דאפילו אתי למכלינהו בהדדי ליכא איסור דאורייתא אלא כשאכלן רותח דבלעי מהדדי דדרך בישול אסרה תורה והוי גזירה לגזירה לכך כתב דאסור להעלות משום דלמא אתי למכלינהו באופן דקבלעי מהדדי כגון שיעלה אותן באילפס רותח כדאמר לקמן בשמעתין ואחר שבלעי מהדדי אפילו כשאוכל אחד מהן עובר משום בשר בחלב וק"ל:

בתוס' ד"ה כל הבשר וכו' ובתוספתא תני לה וכו' ושמא מאי דשייר במתניתין וכו'. וי"ל דמאי דמקשו לא תירצו דמתחלה הקשו תימה דלא תני וכו' וכי תימא דלא אצטריך למתני דליכא בהן שום חדוש והא בתוספתא תני להו וכיון דתנא להו בתוספתא א"כ ע"כ אית בהן חד דאצטריך למתני ואגב זה תני לכולהו כדפירשו התוס' בהנך לעיל פירקין דלעיל ולכך ה"ל למתני נמי במתני' כך הם המשך פירוש דברי התוספות בקושייתם ואח"כ דחו הקושיא ושמא מאי דשייר וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהכל טעמא מאי דמפני מה שייר הכא יותר מבאינך פירקין דלעיל ונראה לישב דברי התוס' כן דה"ק דלעולם תנא דמתניתין כלל לכולהו במאי דתני כל הבשר דמשמע כל מיני בשר הן חולין הן מוקדשין בארץ וחוצה לארץ אלא דשייר דלא תני להו בהדיא פירשא להו הברייתא וכו' ודוגמת זה פירש הר"ן ע"ש:

בא"ד ואשמועינן דחייל איסור בשר בחלב וכו'. ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור גבי גיד הנשה דחל על איסור מוקדשין ועל איסור בהמה טמאה היינו משום דהוי איסור חמור שכן איסורו לבני נח כדלעיל לכך אצטריך תו לאשמועינן דגם איסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין:

בא"ד ורשב"ם פירש וכו'. אפשר דקשיא ליה על פירוש התוספות משום דהא כבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור ועוד דבפירושו יתורץ ג"כ גמרא דפרק ראשית הגז כמו דכתב בתר הכי ולפירושו ניחא הא אמר פ' ראשית הגז וכו' וכצ"ל:

בגמ' הא עוף אסור מדאורייתא וכו'. נראה הא דנקט לשון דיוקא ר"ל מדקתני חוץ מבשר דגים וחגבים משמע הא בשר חיה ועוף אסור לבשל וכו' דאסור מדאורייתא קאמר דאי ס"ד דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזור וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה כל מידי דממליך וכו' ולא בתוך הכלל ולא מוציא מן הכלל כצ"ל:

בתוס' ד"ה הנודר מן הבשר וכו' בגמרא מוקי לה כרבי עקיבא וכו'. קשיא להו לתוספות א"כ בשר דגים וחגבים נמי ליתסר דהא נמי ממליך בהו שליח וקאמר דבפרק הנודר פריך לה גמרא ומוקי לה במאן דכאיב ליה עינא וכו' ר"ל הא דקתני מתניתין דמותר בבשר דגים וחגבים איירי במאן דכאיבא ליה עינא ונודב או נודר וביומא דהקזה דמסתמא לא כוון לאסור עליה בשר דגים וחגבים וגם השליח לא ממליך עלייהו לקנותם לו דיודע דאינו אוכל אותם בימים הללו ולכך לא חל הנדר על בשר דגים וחגבים אבל כשנודר מן הבשר בימים אחרים אין ה"נ דאסור אפילו בדגים דממליך נמי עלייהו שליח ושם בפרק הנודר פריך אי הכי דאיירי ביומא דהקזה אפילו בעופות נמי לתסרי דסכנה הוא לאכול עוף ביומא דהקזה ומשני עוף אכיל ליה בשלקא וליכא סכנה ולפי זה הנדר חל על עוף אפילו ביומא דהקזה ומיהו בפרק בתרא דמעילה כדמשני ביומא דהקזה פריך אי הכי עוף נמי לתסרי וכו' והדר משנויא דהקזה ומשני אלא ביומא דכאיב ליה עינא וכו' דמשמע אבל ביומא דהקזה אה"נ דבעופות נמי מותר והיינו מה שמסיימו התוספות כאן ומיהו בפרק בתרא דמעילה וכו' לא קיימא שינויא דהקזה וכו' ר"ל דביומא דהקזה מותר אפילו בעופות והא דמסיימו התוספות אבל בשאר ימים אלעיל קא הדר ולא איומי דהקזה ודו"ק שם בפרק הנודר ובמעילה ותמצא שכן הוא:

ד"ה הא עוף וכו' ונראה הא דס"ד וכו' כדדייק רב יוסף בסמוך וכו'. אבל לפי זה קשה מה מתרץ רב אשי וכי תימא דרב ס"ל כדמשני אביי לקמן אדברי רב יוסף א"כ הוי העיקר חסר מן הספר ועוד דלפי זה היה לו להמקשה לאתויי סיפא דמתניתין דקתני ואסור להעלותן וכו' ולדייק מינה כדדייק רב יוסף בסמוך דזה נראה דוחק שיהיה העיקר חסר מדברי המקשה וגם מדברי המתרץ וגם אינו משיטת הגמרא דרב יוסף יחזור וידקדק ממה שכבר הקשה המקשה לעיל מיניה וק"ל ול"נ דהאמת הוא שהמקשה דייק מדקתני כל הבשר דמשמע ליה שכל הבשר שוה זה כזה ולא דמי לסיפא דהנודר מן הבשר דאין כל הבשר שוה דשאני התם דלא קתני אסור בכל הבשר כלל ולא קתני איסורא אלא היתרא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אבל ברישא דקתני כל הבשר אסור לבשל משמע ליה להמקשה דכל הבשר שוה וכמו שבשר בהמה דאורייתא ה"נ בשר עוף והשתא א"ש דרב יוסף משני דאין ה"נ דס"ל למתני' דבשר עוף דאורייתא דלא כרבי עקיבא ורבי נסיב לה אליבא דתנאי ורב אשי מתרץ דלעולם כולה מתניתין אתיא כר"ע ותנא דמתניתין ס"ל דבשר עוף אינו מדאורייתא ואע"ג דנקט כל הבשר אסור ה"ק לאיסורא הן שוין אבל יש מהן שהאיסור הוא מד"ת ויש מהן שהאיסור שלהן מדברי סופרים וכו' ובסמוך בא רב יוסף לדקדק מהסיפא דקתני ואסור להעלות וכו' שהאוקימתא דידיה היא אמת שהתנא דמתני' ס"ל דחיה ועוף נמי דאורייתא דלא כרבי עקיבא ולסתור אוקימתא דרב אשי דחה לה אביי ולפי זה אתי שיטת סוגיא דשמעתין על נכון כנ"ל הגם שהוא נגד דברי התוספות:

ד"ה ומנא תימרא דלא גזרינן וכו' והכא בעינן לאתויי ראיה לענין גזירה דהעלאה. ר"ל דבכמה מקומות נמצא בגמרא דאמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה ולא צריך ראיה על זה והא דקאמר ומנא תימרא וכו' לא משום דהוה אמינא דשמא הך גזירה דהעלאה אטו אכילה היא עדיפא וגזרינן אפילו במקום שהאכילה עצמה היא גזירה דהא יש מקומות דגזרינן גזירה לגזירה כדכתבו התוספות בתר הכי לכך מביא ראיה מחלת חוצה לארץ דלא גזרינן בה העלאה אטו אכילה כיון שהאכילה עצמה היא גזירה דרבנן אטו חלה דאורייתא א"כ ש"מ דגם בהעלאה אטו אכילה לא גזרינן גזירה לגזירה וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן דאין לדמות גזירת חכמים וכו' כצ"ל:

ד"ה חלת חוצה לארץ נאכלת וכו' שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב וכו'. פי' דכזיב היא בצד צפון ארץ ישראל וקאמר מכזיב עד הנהר לצד מזרחה ועד אמנון לצד מערבה דאמנון הוא טורי אמנון שהוא הר ההר במקצוע מערבית צפונית דארץ ישראל כמבואר במסעות פרשת מסעי ועד שם הוא גבול ארץ ישראל שכבשה וקדשה יהושע אלא שעולי בבל עם עזרא לא כבשו א"י ולא קדשוה בקדושה שניה כי אם עד כזיב לכך בבית שני לא היתה עיקר קדושת א"י כי אם עד כזיב ומשם ואילך עד סוף הגבולים דהוא נהר ואמנון לא היו נוהגים בקדושה כל כך מטעם זה כן כתב רבינו שמשון בפירוש המשנה שם ובשביעית ע"ש אכל הכא בתוספות משמע דמכזיב ער הנהר ועד אמנון הוי הטעם דלא היו יכולין לנהוג כל כך בקדושה משום שהיו קרובים וסמוכים לארץ העמים ולא היו יכולים לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה לכך קאמר מא"י ר"ל מתחלת א"י מדרומה לצפונה עד כזיב חלה אחת וניתנה לכהן כדין תורה מכזיב עד הנהר וכו' שהוא ג"כ א"י אלא שלא היו יכולים לשמור בטהרה וחלותיהן טמאות לכך צריכין להפריש שתי חלות וכו' וחלות האור היא עיקר שהיא הראשונה כדין תורה לכך צריכה שיעור וכו' מנהר ועד אמנון ולפנים ר"ל כלפי ח"ל שהוא ח"ל גמור אלא שהן סמוכין לא"י מפרישין ג"כ שתי חלות ושתיהן מד"ס וכו' וכיון ששתיהן מד"ס ועל כל פנים צריכה האחת מהן להיות כשיעור מוטב יותר שהנאכלת לכהן תהא בה שיעורא והב' שהיא נשרפת ובאה לידי הפסד לא יהא בה שיעור וכו':

בא"ד מדלא חשיב בעל קרי בהדי איסורא דזבין וזבות דזבין וזבות בלא טבילה וכו' [כצ"ל] ר"ל וכ"ת דמשום הכי לא תני לה בהדי איסורא דזבין וזבות משום דאיסור דבעל קרי לר"י אינו אלא כשלא טבל אבל איסורא דזבין וזבות איירי אפילו בטבילה זה אינו דאיסורא דזבין וזבות בלא טבילה איירי מדקאמר עלה בירושלמי וכו' ר"ל ובשלמא אי איירי בלא טבילה משום הכי קאמר דלרבנן לא אצטריך משום דהא אפילו בשאר טמאים לא שרו רבנן אלא טבול יום אבל בלא טבילה לא וכ"ש זבין וזבות אלא לר"י אצטריך דשרי בשאר טמאים אפילו בלא טבילה והכא בזבין וזבות מודה דאסורים בלא טבילה אבל אי איסורא דזבין וזבות איירי אפילו בטבילה א"כ לרבנן נמי אצטריך לאשמועינן דבזבין וזבות אפילו בטבילה אסרי דהדר קאמרי התוספות ונראה נמי דאפילו רבנן דאסרי בלא טבילה לא איירי אלא בבעל קרי וכו' א"כ מכלל דרבי יוסי דפליג עלייהו ושרי בלא טבילה איירי אפילו בבעל קרי וא"כ אפילו בלא הוכחה דלעיל מדבריהם דרבנן מוכח בהדיא דרבי יוסי שרי בלא טבילה אפילו בבעל קרי שהטומאה יוצא מגופו:

בא"ד ובבבל וכן לדידן וכו'. השתא קאתו התוס' לפרש דאע"ג דקאמר במתני' דחלה דשלשה ארצות לחלה וכו' עדיין יש דין רביעי דהא דקתני מתני' דבח"ל מפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים כדלעיל היינו דוקא באותן ארצות שהן קרובים לא"י אבל בבבל וכן לדידן שרחוקים מא"י אין מפרישין אלא חלה אחת וכו':

בא"ד וכן כתב בה"ג וכו'. ר"ל דשם בגמרא פרק עד כמה איתא הכי אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי אין כאן כהן קטן שורפה ומפריש אחרת ונותנה לכהן גדול וכו' ובעל הלכות גדולות הוסיף בדברי רבינא וכתב נדה קוצה לה חלה ונותנה לכהן קטן ואכיל לה או מאן דטביל לקריו משום דס"ל דאע"ג דקאמר בגמרא כהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל לקריו:

גמ' דתנן הנודר מן הירק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חלת ח"ל כו' מנהר ועד אמנה כצ"ל וכן בכל הדבור צ"ל אמנה. ונ"ב ויש מי שקורא אמנם ויש מי שקורא (אמונה) [אמנה] ויש מי שקורא אמונם ר"מ בפ"ו דשביעית:

בא"ד כמו בחלה היכא דליכא כהן קטן כו' כצ"ל:

במשנה הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. חגבים דנקיט [אף] דלא מימלך עלייהו שליח [והוי מלתא דפשיטא] ומ"ש התוס' בד"ה הנודר חגבים [שהיה לפניו בתוס' בפרק הנודר פריך דבשר דגים וחגבים נמי מימלך כו'] אפשר שהוא ט"ס [וכן הגיה מהרש"א] דהא לא משני מידי אחגבים מ"מ הא גופא אשמעינן דאינו בלשון בני אדם וכפרש"י או אפשר בכאיב ליה עינא ובהקזה חגבים נמי לא אכיל וצריך לראות שם בגמ':

גמ' בשינויא דרב אשי בסיומא מותרת ועיין בב"י סי' פ"ז דדגים בחלב אסור משום סכנה ובש"ע לא הביאו גם מראה מקום על א"ח סי' קע"ג ואיננו שם ואם יצא לו מהאי ביניתא דכיצד צולין [דף ע"ו ע"ב דאטוה עם בישרא דאסרה רבא למיכלה בכותחא מר בר רב אשי אמר] אפילו במילחא נמי אסורה כו' ר"ל אפילו בלא אטוה עם בשר רק דג במלחו כסדר הטויה באחוה [היינו מלח ולישנא דגמרא נקיט כוורא טויה באחוה] נמי אסור בכותחא זה אין מוכרח דר"ל הך דאטוה בהדי בישרא אסור אפילו בלא כותחא [ור"ל אפילו במלחא לבד בלא כותח] משום סכנה דאטוה בהדי בישרא. גם עם בשר [דאסור] אין מפורש רק שם מהאי ביניתא דאטוה בהדי בישרא [ואי פירושו דאסור בכותח א"כ מנ"ל דין דעם בשר אסור משום סכנה]:
והא דדגים שעלו בקערה של בשר כו' אם אין בדגים ס' נגד ממשות השומן שע"פ הקערה אסור לאוכלו בחלב דמשמע בהדיא הא באנפי נפשיה שלא בחלב שרי התם מצד איסור בשר בחלב קאמר לא מצד הסכנה:

ברש"י בד"ה סבר לה כר"ע כו' מינו הוא דאי לאו מינו כו'. אפשר דלא תימא מש"ה ס"ל בנדרים כר"ע משום דבשר הוא לענין בשר בחלב ולזה מפרש כאן דאי לאו מינו כו':

בתוס' בד"ה הא עוף כו' . ה"נ הו"מ למינקט חיה כו' דהא הנודר כו". [אין ראיה ד]התם לא כללינהו באיסורא כמו כאן [כל הבשר כו'] חוץ כו':

בתוס' בד"ה חלת ח"ל כו' . דקרי דטומאה היוצא כו' כצ"ל:

בא"ד מדלא חשיב בעל קרי כו' . ועדיפא להו הך הוכחה מלהוכיח ע"י הוכחה שכתבו אחר כך דלרבנן גופיה א"צ טבילה רק לבעל קרי ממילא ר"י בבעל קרי פליג אבל א"ל דלאפוקי טמא מת הוכיחו בסמוך אבל דלמא טבול יום ע"י שרץ ומ"ש בסמוך בעל קרי לרבנן לבתר דהוכיחו דאפילו בטומאת קרי שרי ר"י דז"א דתקשי כיון שבלא"ה טמאין הכל ע"י מת דחמירי מאי הועילו בתקנתן לטהרו מידי שרץ ס"ס טמאין ונאכלת חלתה בטומאה אלא לא הקפידו רק על טומאה היוצאה מגופו:

בא"ד בירושלמי דלר"י נצרכא. דמקודם טבילה שייך לחלק בין זב כו' לקרי אף דטומאה יוצאה מגופו לא החמירו כזב משא"כ לבתר טבילה לרבנן אין סברא לחלק וכ"כ האשר"י:

בא"ד דשקיל בריש מסיא כו' . התם אחלת האור קאי בדליכא כהן קטן דודאי אין לה שיעור כיון דמפריש עוד אחד ונותנה לכהן אפילו טמא וכיון דשניהם מדברי סופרים מסתמא הנאכלת יש לה שיעור כמו מנהר ועד אמנון ולפנים רק משמע להו [הא דקאמר] ואי ליכא כהן קטן שקיל לה לאותה חלה גופה שקצה [ליתן לכהן קטן] בריש מסיא כו':

בא"ד כמו בחלה היכא דאיכא כהן קטן כו' . דכיון שאינה נשרפת א"צ להפריש שנים רק היכא דליכא כהן קטן או גדול שטבל דאז ע"כ נשרפת שהרי מתקלקלת אבל תרומת תבואה יין ושמן משהי לה עד שיבא כהן גדול שטבל או מבטל ברוב ולעולם אינה נשרפת להכי א"צ ב' תרומות שהרי לא תשתכח:

בא"ד ומיהו נראה כו' . ושם ודאי התרומה נשרפת כמו חלה דמ"ש א"כ אתי להשתכח לכך נראה כו' משום דשייכא כו' וכל אחד עושה בכל יום ממילא יבא להשתכח כו':

בא"ד ול"ד לחלה שניה כו' . הא דלא דמיא חלה הראשונה דבבל ודדידן לחלת הראשונות דסמוכין דאינן ניתנין לכהן קטן משום דהתם יש טעם דאתי לאחלופי בחלת א"י גופיה דודאי אסירא לכהן קטן או גדול שטבל וצריך טהור גמור בא"י ובא"י הסמוך לארץ עובדי כוכבים אפילו טבל והעריב שמשו דטהור גמור לא משום דהוי תרומה טמאה דאורייתא אבל ברחוקים דלא אתי לאחלופי התירו לכהן קטן או גדול שטבל ולא רצו להקל כ"כ לטמא גמור ולהכי בליכא כהן קטן או גדול שטבל הראשונה נשרפת ומשום שלא תשתכח מפריש עוד אחת לכהן גדול טמא גמור אבל חלה שניה דבסמוכין גופיה אין טעם משום איחלופי שהרי בשום מקום אין שניה דאורייתא ואפ"ה אסרוה לזב כו' א"כ מ"ש דידן ולזה כתבו דהתם לעולם צריך להפריש כו'. וטעם למנהגנו שאין מפרישין רק חלת האור עיין באשר"י. וישר בעיני להנהיג להאכיל לכהן קטן או גדול שטבל והיכא דליתיה להפריש שנים כבגמרא דבכורות (דף כ"ז) אמר רבינא כו':

בא"ד ונראה שאינה טובלת. כל כמה דלא הפרישה ודומעת לאחר שהפריש וקרא לה שם חלה אם נתערבו בה או בעיסה אחרת:

תד"ה ומנא. ויש מקומות נמי דגזרינן כו'. הוא סתירה נוספת ודלא כמהר"ם:

תד"ה חלת. נעשה כחלל כל המתכות שבתוכו והוי כמאהיל עה"מ כדאמרי' בנזיר כו'. עמש"כ ע"ד בזה בבכורות (כז ב) בד"ה וכי:

שם כדמוכח בריש תוספתא דאהלות. גם בזה עמש"כ שם:

גמ׳ דממלך עליו שליח. נ"ב אבל לא משום דבלשון תורה ודאי בשר מקרי דכתיב ובערב תאכלו בשר וכתיב ותעל השליו דאי הכי בשר דגים נמי בכלל. דהא כתיב ואתה אמרת בשר אתן להם וכתיב בתריה אם את כל דגי הים וגו׳:

תוס׳ ד"ה חלת חו״ל וכו׳ וכו׳ דשקל לה בריש מסא כצ"ל. ונ"ב מרה או מרדה:

גמ' אמר ר"י רבי היא. מגילה דף ט ע"ב וש"נ:

דף ק״ד ע״א משנה הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. הראש יוסף ז״ל נתעורר על האי בבא איך מישך שייכי להכא, דהרי בנדרים הולכין אחר לשון ב״א. ומה ענין זה לבב״ח אם לא לפי מה שכ׳ הלח״מ על דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ט מנדרים דעופות בכ״מ בכלל בשר, ודגים דוקא במקום דמימלך עלי׳ שליח דטעמא כיון דלענין בב״ח הוה בכלל בשר לר״ע, ה״ה לענין נדרים. ומה דפריך בנדרים מ״ש עוף מדגים היינו לריוסה״ג דשרי בב״ח בעוף. אלא דהראש יוסף קמתמה על דברי הלח״מ, דמאי שייכי דנדרים לבב״ח דאסור משום שדומה קצת לבשר במראה ובטעמא דמש״ה אסרו רבנן. גם מה שכ׳ דהסוגי׳ דנדרים דמקשה מ״ש עוף מדגים הוא לריוסה״ג הלא בהדי׳ קאמר שם דת״ק דרשב״ג הוא ר״ע וכו׳ עכת״ד דברי הראש יוסף ז״ל. ואני אוסיף להקשות אם שיווי האיסור בב״ח גורם דעוף בכלל בשר לנדרים הלא גם בלאו איסור בב״ח שוה עוף לבהמה, לאיסור אבמה״ח לטרפה ונבלה לדם ולשחיטה וכן להיפך הרי רשב״ג שם בנדרים קחשב לב וכבד וכל בני מעים דאינם בכלל בשר לנדרים, והרי בכלל איסור בב״ח לכ״ע גם אלו המה, הרי דנדרים מלתא באנפא נפשי׳ הוא התלוי בלשון ב״א. ולא במה שאסרה תורה. אלא דמ״מ אני רואה דדבר גדול דיבר הנביא בעל לח״מ ז״ל, כי מאי דקתני הכא הנודר מן הבשר הוכיח הרמב״ם ז״ל שיטתו, דלר״ע דס״ל דעוף אסור בב״ח מדרבנן נגרר דין דנדרים אחריו להיות בכלל בשר ואפילו ללקות עליו, ודוקא לר״ע דס״ל חיה ועוף אינם מה״ת, אבל למאן דס״ל דעוף מה״ת אסור, לא, וכאשר אבאר והא דכתב הראש יוסף דבנדרים קאמר דת״ק דרשב״ג ר״ע הוא במחכ״ת זה ליתא, דלא קאמר התם אלא מאן תנא דפליג אדר״ע רשב״ג הוא, ור״ל מאן תנא דמתני׳ דקאמר מותר בדלועין רשב״ג דברייתא הוא, אבל ת״ק דברייתא ודאי לאו ר״ע הוא דלדידי׳ עוף בכלל בשר גם בלאו טעמא דמימלך עלי׳ שליח, וגם למלקות. ולא על חנם קתני ר״ע דינו במתני׳ שם בירק ולא קתני בבשר דהוא עיקר מאכל האדם וכאשר באמת קתני בברייתא דת״ק ורשב״ג אלא ודאי דלגבי בשר לא קאמר ר״ע מלתי׳ וכאשר אבאר.

דראה זה דבר נפלא בדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ט ממ״א הלכ׳ ד׳ וז״ל: ״וכן בשר חיה ועוף וכו׳ ואסור באכילה מד״ס כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בב״ח של תורה, ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש, לפיכך אסרו כל בשר ממש״ עכ״ל הזהב, וכל שדרכו להעמיק במה שלומד ישתומם על האי אריכות דברים בכלל, כי אין דרכו של הרמב״ם ז״ל בכעין זה לפרש טעם חז״ל, שלמה גזרו, מפני שמובן מאליו שעשו גדר וסיג משמרת למשמרת, כדי שלא יפגעו באיסור תורה, וכן תמצא לעיל מני׳ בפ׳ ח׳ בגה״נ כתב שאינו אסור מה״ת אלא מה שעל הכף אבל שאר הגיד וכן חלבו של גיד אינו אסור אלא מד״ס ולא פירש טעם האיסור, וכן בפ״ז באיסור דם כתב, דדם האדם האסור מד״ס. וכן בפ״ז הט״ז כתב יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות אסורין מד״ס, ולא פירש טעם האיסור משום דמובן מאליו, כדי שלא יבואו לאכול האיסור עצמו. ומה ראה הרמב״ם ז״ל כאן לפרש טעם איסור חי׳ ועוף בב״ח. ולא עוד אלא שהרמב״ם לא סגי לי׳ במה שכתב ״כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בב״ח של תורה״ אלא שהוסיף דברים ״שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש״ מזה נשמע דאלו הי׳ כתיב בתורה מפורש ל״ת בשר שור כשב ועז בחלב, לא הי׳ מקום לחז״ל לאסור מדרבנן גם בשר חיה ועוף. אבל האמת כדבריו ז״ל, הלא תראה דבאיסור חלב לא מצאו מקום לאסור חלב חיה אטו חלב בהמה, ולא דם דגים וחגבים אטו שאר דם - ודם אדם משום בשרו אסרו. - הרי דאין מקום לגזור ממינו על שאינו מינו. ומה ראו על ככה בב״ח לאסור בשר חיה ועוף אטו בשר בהמה, לכן המציא הרמב״ם ז״ל חידושא רבה, והוא דלהוציא מלבו לפרש הקרא כמשמעו גדי בחלב אמו ממש, וכטעמא דאבן עזרא דמשום אכזריות אית בי׳, ויביאו ראי׳ לדבריהם ממה שחיה ועוף מותרים, דאם גדי בחלב אמו לאו דוקא אלא כל בשר בחלב אסור, אלא שדיבר הכתוב בהווה. למה אוכלין בשר חיה ועוף בחלב ולא יהי׳ משמע להו דג״פ גדי אתו למעט חיה ועוף ובהמה טמאה כדלקמן. לכן הוצרכו לאסרן, וזה ברור ואמת בדעת הרמב״ם ז״ל, ופירוש זה מוכרח בדעת ר״ע דס״ל חיה ועוף אינם מה״ת, דלולי זאת אין לנו טעם למה אסרו בחיה ועוף בב״ח יותר מבחלב חיה. אמור מעתה אי בלשון העם בשר עוף לאו בכלל בשר הוה, למה אסרו בעוף, דדי לאסור בחיה מה״ט שכתב הרמב״ם, אלא ודאי דלר״ע גם עוף בכלל בשר בלשון העם, ולכן הוצרכו לאסור גם בעוף וממילא דלגבי נדרים ג״כ עוף בכלל סתם בשר הוא, ולא תלי בהמלכה. ותדע שכן הוא דלקמן דף קט״ז ע״א מסיק באב״א, דריוסה״ג ור״ע פליגו בעוף אי אסור בדרבנן או לא, ועיי״ש בראש יוסף שכתב דלהאי אב״א בחיה גם ריוסה״ג מצי סבר דאימעט אלא דאסרו מדרבנן, אבל עוף דלא דמי לבשר בהמה לא גזרו, ועיי״ש בלב ארי׳ שנדחק לפרש במה פליגו ר״ע וריוסה״ג ודבריו אינם ראויים למי שאמרם במחכ״ת.

אבל יפה הקשה דכיון דע״כ פליגו בחיה כדמפורש בדבריהם מהיכי תיתי לומר דפליגו עוד בעוף דאין בדבריהם רמז, אבל לפי הצעתנו בדעת הרמב״ם ז״ל ניחא טובא, דרק ר״ע מצי סובר דגזרו על עוף משום דלא ס״ל דבעי המלכה אלא דגם בסתם הוה בכלל בשר, אבל רשב״ג דמתיר בנדרים בשר עוף וכן ת״ק שלו דאוסר רק משום דמימלך עלי׳ שליח, לא מצי סברו דגזרו על עוף, (עיי״ש בנדרים בהגהות הגאון ר׳ יוסף חנינא ליפא מייזליש ז״ל דברי טעם, דממה דנקט התנא שם ועופות, אחר שאמר דאסור בכל מיני בשר ובלב וכבד וקורקבן מוכח דעוף לאו בכלל בשר אלא דמימלך עלי׳ שליח) ולכן אין זה פלוגתא חדשה רק דריוה״ג מצי סבר כהני תנאים דעוף לאו בכלל בשר וממילא דליכא מקום לגזור, ועיין עוד לקמן במה שכתבתי שם.

היוצא מן האמור דיפה כתב הלח״מ ז״ל, דדוקא לר״ע לא בעינן בעוף טעמא דמימלך, אבל לא מטעמי׳ דהיינו משום דאסור בב״ח, אלא נהפוך הוא, דר״ע דאוסר בב״ח מדרבנן וכדי שלא יטעו לומר דגדי בחלב אמו כמשמעו דוקא, ע״כ ס״ל דאינשי קרו גם בשר עוף סתם בשר, ולא בעי שליח לימלך כלל, ולכן קתני תנא הכא האי דינא דנודר מן הבשר דממה דאוסר גם בבשר עוף וכר״ע שמעינן גם לענין נדר דאוסר בכל בשר חוץ מדגים וחגבים, וגם לענין מלקות בשר עוף בכלל בשר אבל לריוסה״ג וה״ה להני תנאי דנדרים דפליגו שם בנדרים, בשר עוף לענין נדרים כבשר דגים דמימלך עלי׳ שליח, ותלו בפלוגתא דר״ע ות״ק דידי׳ במתני׳ דנודר מן הירק. והש״ס דהכא דפריך רישא לסיפא דרישא דאוסר עוף מה״ת כפי הס״ד דלא כר״ע, ובסיפא קאמר דעוף בכלל הנדר והוא כר״ע דמימלך עלי׳ שליח (ועיין בלב ארי׳ שנתקשה בזה לדעת הרמב״ם דבעוף לא בעינן מימלך עלי׳ שליח) הכי פירושא דאם התנא סובר דעוף בחלב דאורייתא ודלא כר״ע, איך קתני בסיפא דעוף בכלל בשר לנדרים דכמו דאמרינן לקמן דריוה״ג פליג אר״ע דעוף אינו בכלל בשר בלשון ב״א, מסתמא גם האי תנא ס״ל כן דאי לאו דתנא סתם לן כאן כר״ע דעוף אינו מן התורה אלא מדרבנן, הרי ר״ע יחיד בדבר הזה דעוף בכלל בשר סתם דהן ריוסה״ג והן רשב״ג ות״ק שלו בנדרים, לא ס״ל כר״ע לענין זה, וע״כ דמטעם מימלך עלי׳ שליח קאמר דבשר עוף בכלל נדרו, וכר״ע דמתני׳ דהנודר מן הירק, וא״כ רישא רבנן דעוף בחלב דאורייתא, וסיפא אליבא דר״ע דמימלך עלי׳ שליח מיני׳ הוה, ולא ר״ע גופא דר״ע לא מצי אמרה, דהרי לדידי׳ עוף בלא״ה אסור בנדר דבכלל בשר אלא דאליבא דר״ע דהנודר מן הירק נשנית ומשום דמימלך עלי׳ שליח. ולפי האמור למ״ד דרישא דלא כר״ע, אלא עוף אסור מדאורייתא באמת האי סיפא דהנודר מן הבשר לא שייך הכא ולא חש הש״ס להביא ראי׳ לר״א דאמר דרישא נמי ר״ע הוא, מהא דקתני הנודר מן הבשר ודו״ק היטב.

גמר׳ הא עוף אסיר מדאורייתא, המהרמ״ל מדקדק למה לי׳ דיוקא מסיפא, דהיינו ממה דקאמר חוץ מבשר דגים וחגבים, כיון דמרישא שמעינן דהרי כל הבשר קתני, והכי הוול״ל, כל הבשר ואפילו עוף, ולפע״ד לק״מ דאם עוף מדאורייתא אסור לא שמעינן דעוף בכלל בשר בלשון ב״א לענין נדרים כמש״כ למעלה וא״כ גם בדברי התנא א״א להכניס עוף בכלל בשר רק מדיוקא דחוץ, אלא אי קשה הא קשה, דחיה ודאי בכלל כל הבשר, וא״כ מחיה הוול״ל דמתני׳ דלא כר״ע, אלא דחיה לחודא לא מצי נקט דאז משמע להיפך, דעוף אינו בכלל כל הבשר, וזה ליתא מדיוקא דחוץ, והא דלא נקט חיה ועוף כבר הקשו בתוס׳, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה הנודר מן הבשר בגמ׳ מוקי כר״ע, ובנדרים פריך דדגים נמי מימלך עלי׳ שליח ומוקי מתני׳ דהכא במאן דכאיב לי׳ עינא וביומא דהקזה וכו׳ עכ״ל, הנה שם בנדרים לא הביא משנתינו כלל, אלא אברייתא קאי דפליגו בה ת״ק עם רשב״ג, והת״ק אוסר בעופות ומתיר בדגים ופריך מ״ש עופות דקאסר משום דמימלך עלי׳ שליח, דגים נמי, וקמשני כנ״ל וכמה מן הדוחק לאוקמי הברייתא דנשנית בנדרים דמיירי ביומא דהקזה ורק אז מותר בדגים, ובפרט דקתני בהדי חגבים, ובחגבים פשיטא דמותר בכ״מ, וכמש״כ הפוסקים, אבל משנתינו דאין לה עסק בדברים, והביאה דין זה דנודר מן הבשר הכא משום שיווי הדין דהכא והכא כל הבשר אסור, ודגים וחגבים מותר, לאוקמי דמותר ביומא דהקזה או בדכאיב לי׳ עינא, הוא דבר זר עד להפליא, ובירושלמי נדרים באמת פליג אש״ס דילן בזה, וס״ל דבשר דגים לעולם מותר, ועיין בר״ן נדרים דף הנ״ל ד״ה והא מן ירק נדר, ובהגהת הש״ס בעל יפה עינים שם. ובאמת בעיני יפלא מאד איך אפשר לומר דאפילו אינו מינו משום דמימלך עלי׳ שליח יהי׳ במשמעות לשון נדרו, דאיך נפרנס המשניות דסוף פ׳ הנודר מן המבושל, הנודר מן היין מותר ביין תפוחים והנודר מן השמן מותר בשמן שומשמין, וכתב שם הר״ן דכל שיש לו שם לווי׳ לא מקרי יין ושמן סתם. ופשיטא דבכל הני מימלך עליהן שליח. דאם רוצה לשתות יין אפילו על שכר מימלך השליח, והצריך לשמן להדליק או לבשל אם לא ימצא שמן זית יקח איזה שומן אחר ממה שימצא ומ״מ פשיטא לי׳ לתנא דמתני׳ דבכלל נדר אינו אלא מה שנקרא יין ושמן סתם ולא מה שמוסיפין לו שם לוויי׳, וא״כ בדגים נמי ניהו דאם לא ימצא בשר יסתפק בדגים דהמה קרובים לבשר, אבל מהיכי תיתי יהיו בכלל נדרו. ועוד זאת דהרי לגבי בב״ח דאמרינן דגדי בחלב אמו לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהווה, ולכן אסרינן מה״ת כל בשר שנתבשל בחלב, ואפי׳ חי׳ ועוף ובהמה טמאה היו בכלל, אלא שיצאו מן הכלל ע״י ג׳ פעמים גדי שכתוב בתורה כמבואר לקמן קי״ג ע״א במשנה שם, ולמה לא בעינן מיעוטא על בשר דגים וחגבים (דלמ״ד חיה ועוף אינם מה״ת קשה לומר דממעט דגים וחגבים מהיקש דנבלה וכריסה״ג לקמן) הרי דדגים וחגבים אינו בכלל בשר כלל, ובדליכא שום מיעוטא נמי ידעינן דלא הוה בכלל בשר כלל, ואיך נאמר דהוה בכלל נדר משום דאם רוצה לאכול בשר ולא ימצא, יאכל דגים ולא ירק או קטניות משום דדגים יותר קרובים לבשר מן ירק וקטניות, והוא פלא והפלא בעיני. ושוב דקדקתי בלשון הרמפ״ם בפיה״מ כאן שכ׳ וז״ל ״כבר בארנו במקומות מנדרים, שעיקר אצלנו בנדרים הלך אחר לשון ב״א, אבל בזמן שחברו המשנה היו עושין שהנודר מן הבשר אסור אפילו בבשר דגים וכו׳״ עכ״ל ומי לא ישתומם על לשון הלזה, שבזמן שחברו המשנה היו עושין שהנודר וכו׳״, ועכ״פ כפי הנראה בעליל דגם הרמב״ם ז״ל הרגיש בזרות דין זה, דהנודר מן הבשר יהי׳ אסור בדגים שאינם מין בשר כלל וכמו חגבים, ולכן כתב שהיה דבר זה גזרה חדשה להכניס דגים בכלל בשר, ור״ע רק בנודר מן הירק אוסר בדלועין משום דירק כולל גם דלועין אבל דגים אינם בכלל בשר כלל, ולכן נדחקו לפרש היתר דגים דקתני במשנה ובברייתא ביומא דהקזה, ולא שביסוד המשנה שהיא ישן נושן מתפרש כן, אלא דהמשנה לא זזה מקומה, גם אחר שהכניסו דגים בכלל בשר לענין נדרים, מפני דיש מקום להיתר זה ביומא דהקזה והבן את זאת, כי כעין זה צריך לפרש בכמה מקומות וחד מהם הוא בריש מכילתן דכמה אוקמתות שבגמ׳ הכניסן בריבוי דהכל שוחטין דינים חדשים שנתחדשו זמן הרבה אחר יסוד המשנה, ודו״ק.

ודרך אגב אציע כאן מה שיש לי מן התימא על הפוסקים הטור והשו״ע שסתמו דבריהם ביו״ד סי׳ רי״ז בהא דמותר דגים ביומא דהקזה, אי דוקא בנדר רק על יום אחד והוא יומא דהקזה, או אפילו נדר על שלשים יום או סתם נמי, ובדבר זה אני רואה פלוגתא דהר״ן ז״ל שם בנדרים כתב בפירוש, דדוקא בנדר על יום הקזה, אבל מלשון הרא״ש שם משמע דה״ה בנדר לכמה ימים, כיון דהיום לא מצי אכל דגים, ממילא אין כוונתו בלשונו על הדגים, וכן נראה מלשון הרמב״ם שכ׳ ואם מראין הדברים בעת שנדר וכו׳, אבל הטור והשו״ע אע״פ שהביאו לשון הרמב״ם, כיון דהר״ן ז״ל בפירוש כתב דדוקא בנדר על אותו היום, הי׳ להם לפרש. ולפע״ד נראה כדעת הרא״ש ז״ל דבאמת קשה טובא לדעת הר״ן ז״ל איך נאמר דלא כיוון לאסור דגים משום דהוא על יום הקזה נדר שבלא״ה אינו אוכל. והרי חזינן שהוא רוצה לאכול דאל״כ למאי נפ״מ, וכיון דרוצה לאכול אדרבה מסתבר יותר דכיוון לגדור את עצמו מלאכול דגים, כיוון דתאב עליהן לאכלן גם ביומא דהקזה. אבל לדעת הרא״ש ז״ל דקאי על שאר יומא ניחא אלא דלעומת זה קשה כיון דנדר על ימים רבים למה נוציא דגים משום, דהיום אינו אוכל בלא״ה וצ״ע.

תוס׳ ד״ה הא עוף אסור מדאורייתא וכו׳, ונראה דהא דס״ד שהוא דאורייתא משום דסמך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה וכו׳, אבל אין לומר וכו׳ דהא הנודר מן הבשר אין כל בשר שוה וכו׳ עכ״ל, עיין במהרמ״ל ובמהרמ״ש ז״ל, שדברי התוס׳ תמוהים והא בסיפא דנודר מן הבשר לא קתנא איסורא כלל, וגם לומר דדייק כדר׳ יוסף דאי מדרבנן, לא הוו גזרו על העלאה שהוא גזל״ג, קשה לשמוע, דמה מתרץ ר״א מהן ד״ת ומהן ד״ס וכולה ר״ע היא, הלא עיקר חסר מן הספר דהי׳ לו לתרץ איך גזר כאן גזל״ג וכדמתרץ אביי.

והנה לפענ״ד בהא דכתבו, דא״א לדייק מהא דקתני כל הבשר כוונתם הכי הוא, דאם נאמר כן, אז הנודר מן הבשר נמי בעינן למימר דשוה עוף לבהמה אע״ג דלא קתני בפירוש, דאל״כ אין כאן מקומו כדהקשה הראש יוסף ז״ל וכדי שלא נסבול דוחק כזה שמביא כאן דין הנודר דלא שייך הכא וגם אינו שוה בדין עם בב״ח, נסבול יותר דוחק קטן מזה, דקתני כל הבשר אסור יש מהם ד״ת ויש מהן ד״ס, אבל אי דיוקא מצד איסור העלאה הי׳, אז ניחא, דע״כ נסבול האי דוחק גדול דלא שוה דין בב״ח לדין נודר. ומה דלא חש ר״א לתרץ איך גזרו אהעלאה בעוף דרבנן נראה לפע״ד דבר נכון עד מאד, והוא דהרי הש״ס דמדייק מחוץ מבשר דגים, דעוף אסור, ולא מרישא דכל הבשר, כבר כתבנו לעיל דהי׳ סובר דעוף לאו בכלל סתם בשר הוה, ואם בכל זאת נאמר דאסור מדרבנן, אז נפרש המשנה הכי ״כל הבשר אסור לבשל״ היינו בשר בהמה, ומה״ת ״חוץ מבשר דגים וחגבים״ דשרי לגמרי אבל בשר עוף נשמע מדיוקא דאסור מדרבנן, וע״ז ודאי קשה א״כ למה גזרו עליו גזל״ג, העלאה אטו אכילה, אבל ר״א דקמתרץ כולה ר״ע הוא מוסיף עוד ואמר דעוף נכלל ברישא דכל הבשר ומשום דאיקרי בשר סתם וכדעת הרמב״ם ז״ל לעיל, וטעם הגזרה כדי שלא יטעה העם לפרש גדי בחלב אמו כדכתיב, שכן הצריכו לאסור כל הבשר ואפילו עוף, מפני שבפי העם גם עוף בכלל בשר, וא״כ כוונת האי גזרה הי׳ שיהי׳ בעיני העם שוה כולם אסורים מה״ת, ואם יהי׳ העלאה אסורה בבהמה ומותרת בעוף שוב הדר החשש שיאמרו מה״ת גדי בחלב אמו דוקא, ולכן שפיר לא חלקו בגזרת העלאה בין בהמה לעוף, וזה שאמר דהכי קאמר כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מד״ת ומהן מד״ס, חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם לא מד״ת ולא מד״ס, עיין באחרונים שנתקשה להם על אריכת דברי ר״א אבל לפי האמור ניחא דרוצה לומר שלא תטעה כדלעיל דמסיפא דחוץ שמעינן עוף דאסור, ואז ע״כ ודאי דאורייתא, דאי דרבנן למה גזרו אהעלאה, אלא דמרישא נשמע עוף, ומ״מ הוא מדרבנן וכללו בהדי דאורייתא מטעם הנ״ל, וממילא לא קשה איך גזרו גזל״ג, והא דלא גזרו גם אבישול והנאה לדעת הרמב״ם ז״ל לפי טעם הנ״ל, משום דכל שגזרו אאכילה שוב לא שכיח כלל שיבשלו, רק דרך מקרה בנפל עוף לחלב רותח, ועל מלתא דלא שכיח לא חששו על טעם הנ״ל משא״כ העלאה אם יהי׳ מותרת יעלהו בכל עת על השולחן עם החלב.

ועפ״י האמור מיושב ג״כ מש״כ הרמב״ם ז״ל פ״ט הלכה כ׳ דהעלאת עוף אסור משום הרגל עבירה שיאכל זה עם זה, אע״פ שעוף בחלב אסור מד״ס עכ״ל ועיין בלח״מ שהקשה הא בגמ׳ אמרינן אי שרית לאסוקי עוף וגבינה אתו לאסוקי בשר וגבינה ובאילפס רותח דאיכא בב״ח דאורייתא. ועיין באחרונים ז״ל מש״כ על פרש״י במתני׳. ולפע״ד נראה לפי האמור דהא דמתרץ אביי בגמ׳ כנ״ל הוא אליבא מה דס״ל הש״ס בתחלת הסוגי׳ דעוף מדיוקא דסיפא דחוץ מדגים וחגבים אסרינן, אבל אליבא דר״א דקאמר דמתני׳ דכל הבשר כולל גם עוף ומטעם הרמב״ם ז״ל לא צריכין להא, אלא דהכא השוו בשר עוף לבשר בהמה לכל מילי כדי שלא יטעו לומר דגדי בחלב אמו דוקא ודו״ק.

(קד א תוספות) ד"ה חלת וכו' לכך נראה דבחלה יש לחוש יותר וכו'.—עי' מ"ש בבכורות כז א.

דין דחלת ח"ל ניתנות אפי' לכהן ע"ה כשאין כהן חבר או אפי' יש כהן חבר והוא עשיר וזה הכהן ע"ה ועני נותנין לו אבל חלת א"י אינה כן ובארנו דחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן ומ"מ היכא שנתערב במאכל אסור לזר לאכול ממנה א"ל בק"א וגם יש ליזהר שלא לאכלה בקערה במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותה קערה ואם נתערבה במין במינה בככרות אחרת צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בס' ומ"מ אינה נאכלת שמותר לאכול מן הפת ומשייר יותר מכדי חלה ומפריש עליו חלה:

אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אכילה גופיה גזירה ואנו נגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למיגזור אטו חלת ארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למשמע מיניה אלא ח"ל משום דליכא למיגזור הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה. אתי לאסוקי בשר וגבינ' ומיכל בשר בחלב דאורייתא וכ' התו' וניתנ' לכל כהן שירצה פ"ה דאפי' אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת ח"ל ואין נר' לר"י דהא הוי דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואילו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיב' ואמרינן לקמן בפ' הזרוע שאין נותני' למי שאינו מחזיק בתור' יי' לכך נראה לר"י דהכ' מיירי בדליכ' כהן חבר א"נ איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפי' רצה לקבל כיון דא"צ וזה כהן ע"ה עני ואיש טוב שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתתו לו חולין וקמל"ן דיכול ליתן אעפ"י שאינו בקי בטומא' וטהרה לא חיישינן שמא יאכלו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן וחבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר ע"כ ותימא שהטו"ר כ' סתמא כל חלה שהיא מדרבנן ניתנה אפי' לכהן ע"ה ולא חילק כמו שחלקו התו' בשם ר"י גם מ"ש הטור כל חלה שהיא מדרבנן לא דייק אלא דוקא ח"ל שאין שם עיק' מן התורה לחלה אבל חלת א"י אף שהאידנ' היא מדרבנן מ"מ מאחר שעיקרה מן התורה לא הקילו בה והחמירו בה כחלת א"י שהיה בזמן הבית ומ"ש נאכלת עם הזר על השלחן דוקא בכה"ג אבל היכא שנתער' במאכל אסור לזר לאכול ממנה ולא כדברי הרמב"ם שכ' שיכול הזר לערבה עם חולין שוה בשו' ולאוכלה אלא כמ"ש ר"י שאסו' לבשלה כדי להאכילה לזרים ואפי' בדיעב' אינה כחולין אלא בטילה בק"א כתרומה דאורייתא והרא"ש הביא דעת הרמב"ם ודעת ר"י ולא הכריע והטו"ר כ' שמסקנת אביו הרא"ש כר"י ובודאי משום שהביא דעת ר"י באחרונה אבל הקאר"ו כ' וז"ל אע"פ שבה"ל חלה כ' הרא"ש ז"ל דברי הרמב"ם ודברי הר"י ולא הכריע ביניהם מ"מ מדכתב שם ממתני' דונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן העלאה אטו אכילה משמע דס"ל דלא משריא מתניתין אלא בכה"ג אבל אם נתערב כדברי הרמב"ם לא ע"כ ולא דקדק כלום מל' הרא"ש להדיא דהא מסקינן הכא בסוגיא להדי' הא דונאכלת עם הזר משום דלא גזרינן העלאה אטו אכילה תופס הוא סוגיא דגמר' אלא כדפירש וכ' נמי בס"ת שצריך ליזהר בה שלא לאכלה בקער' במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותו קערה ואם נתערבה בכשרו' אחרות במינו כגון חיטין בחיטין צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בטלה בס' והא דא"ש בפרק עד כמה דחלת ח"ל מבטלה ברוב לאו לאכול לזרים קאמר כמ"ש בקונטרי' אלא להאכיל לכהן טמא קאמר וראייתו שאינה בטלה בס' מהא דאמר במנחות פרק ר' ישמעאל דתרומות ח"ל של גוי אינה מדמעה משמע הא תרומת ח"ל לישראל מדמעת א"כ משמע דאינו עולה לאכול לזרים אלא בק"א והרשב"א כ' בפסקים חלה דההיא דשמואל אף לאכלה לזר היא ומיהו דווקא ברוב אבל לא שוה בשוה כמ"ש הרמב"ם דלית הלכתא כר"ז דירושלמי דמתיר שוה בשוה והא דמשמע בפ' ר"י דחלת ח"ל מדמעת התם בשנתערבה בחד וא"כ לר"ז דירושלמי דפחות מחד בחד קאמר ע"כ ודוחק גדול הוא דלישנא דמדמעת לא משמע הכי אלא בדינא והיינו בק"א בכל לשון דימוע הנאמ' בתרומ' ונראה שאף שהיא מדמע' מ"מ אינה מטבל' שמות' לאכול מן הפת ולהפרישה אח"כ כדא"ש בפר"ק דמסכת' ביצה חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ' לשם הרא"ש וז"ל פרש"י אוכל כל הפ' כדי חלה ומפרישה באחרונה ול"כ דא"כ הל"ל ומשייר בה כדי חלה אלא משמע צריך לשייר יותר מכדי חלה להפריש עליו חלה משום דבעינן ראשית ששיריה נכרת כדתנן פ"ק דחלה האומר כל גורני תרומה כל עריסתי חלה לא אמר ולא כלום עד ששייר מקצת מוקף ודאי לא בעינא מדשיירה להיות אוכל הולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגי למפר' קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ פי' דבר מועט ואם היה מפריש חלה קודם שצירפ' בכלי לא מפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל ע"כ וכ"כ בסמ"ג וכ' עוד וז"ל כ' מורי ר"י בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש זהו כשנתחייב כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שכל אחת ואחת נתחייבה בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם ע"כ וכ"ז אמת דבעי הקפה היכא דליכא כשיעור היכא דכל עיסה נתחייב' בחלה לבדה ובעי למיפטר אחרת עמה שצריך להקיף:

הנודר מן הבשר. כל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון בני אדם שהוא קורא שם הדבר כך ואשמועינן מתני' דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים: גמ' קס''ד האי איסור דמתניתין מדאורייתא קאמר: דר''ע. במתניתין היא בהאי פירקא (לקמן דף קיג.): מותר בבשר דגים. שאין קורהו בשר: הא עוף אסור. דבנדרים אחר לשון בני אדם אנו צריכין להלך ואשמועינן מתני' דדרך לקרותו בשר: כל מידי דמימליך עליה שליח. כל דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך הכלל ולא מוצא [מן] הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה: מיניה הוא. חשוב לענין נדרים מאותו המין כגון הכא שהאומר לשלוחו קנה לנו בשר מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם בשר עוף והוא נמלך בבעל הבית ושואל כלום אני לוקח בשר עוף: מיניה הוא. מין בשר הוא שהרי אמר לו קנה לי בשר ואם לא היה עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא: לא מצאתי אלא דילועין. ואינו לוקחן מיד כשמוצאן אלמא לא קרו ליה אינשי ירק דהא האי ירק סתם קאמר ליה ואי בכלל ירק הוא לא היה צריך לימלך: אמר להם כן הדבר. ומשם אני מביא ראיה שהוא מין ירק שאילו לא מצא אלא קטנית לא היה משיבו לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדילועין היה אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דילועין ולמה היה אומר כן אלא שיש לך ללמוד שהדילועין נקראים ירק ואין הקטנית בכלל ירק: סבר לה כר''ע. דאע''ג דצריך לאימלוכי ולא שקיל מיניה הוא דאי לאו מיניה הוא לא הוה אמר אשקול מהאי: ויש מהן מה''ת. בשר בהמה: ויש מדברי סופרים. חיה ועוף: ש''מ. מדאסר עוף בהעלאה משום גזירת אכילה ש''מ איסור אכילה דידיה מדאורייתא ולא כרב אשי: אכילה גופה גזירה. אטו בשר בהמה: חלת חו''ל. אינה אסורה לזרים אלא מדרבנן אבל חלת הארץ תרומה קרייה רחמנא ואסורה לזרים מוכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב):

הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. בגמרא מוקי לה כר''ע דכל מילי דמימליך עליה שליח בר מיניה הוא ובפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נד:) פריך דבבשר דגים נמי מימלך ומוקי מתניתין דהכא במאן דכאיב ליה עיניה וביומא דהקזה דלא אכיל איניש דגים אבל עוף אכיל בשלקא ומיהו בפרק בתרא דמעילה (דף כ.) לא קיימא שינויא דהקזה אלא מסיק במאן דכאיב ליה עיניה אבל בשאר ימים הנודר מן הבשר אסור נמי בדגים: הא עוף אסור מדאורייתא. ה''נ ה''מ למינקט חיה ונראה דהא דס''ד שהוא דאורייתא משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף בסמוך אבל אין לומר דדייק מדקתני כל הבשר דמשמע ליה שכל הבשר שוה זה כזה בשר עוף כבשר בהמה דהא הנודר מן הבשר אין כל הבשר שוה דאפילו ר''ע מודה דלא מיתסר בבשר עוף מדאורייתא כדאמר בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נד.) דמודה ר''ע דלא לקי: ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה. בכמה מקומות אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה בפ''ק דשבת (דף יא:) ובפ' במה מדליקין (שם דף כא.) ובריש ביצה (דף ג.) והכא בעינן לאתויי ראיה לענין גזירה דהעלאה אטו אכילה ויש מקומות נמי דגזרינן גזירה לגזירה ולא חיישינן אין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש''ס מדמה: חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן. אין המשנה שנויה כן אלא הגמרא מביאה בקיצור וכן היא שנויה בפ' בתרא דמס' חלה (משנה ח) אמר ר''ג שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה והכי פירושו מכזיב עד הנהר ועד אמנה שהיו סמוכים לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה והיו חלותיהם טמאות וטעונות שרפה ולכך צריכין להפריש שתי חלות אחת לאור שהיא חלה דאורייתא דפירותיהן גדלין בארץ ישראל ולכך נמי יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהיא מדברי תורה ואחת לכהן מדברי סופרים שלא תשתכח תורת חלה ולפי שהיא מדברי סופרים אין לה שיעור מנהר ועד אמנה ולפנים שהוא חוצה לארץ שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים אחת לאור משום דסמוכין לארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל גזרו עליה שלא לאוכלה כלל אפילו כהן טהור גמור כמו בחלת אור דא''י ואחת לכהן שלא תשתכח ויש לה שיעור לפי שהיא נאכלת וטבול יום אוכלה ואין צריך הערב שמש שלא החמירו בה כמו בתרומה דאורייתא רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואפילו בטומאה דקרי דבטומאה היוצא מגופו שרי רבי יוסי מדלא חשיב בעל קרי באיסורא דזבין וזבות ואסורה לזבין וזבות כו' בלא טבילה איירי מדקאמר עלה בירושלמי דלרבי יוסי נצרכה ונראה דלרבנן נמי דבעו טבילה דוקא לבעל קרי שטומאה יוצאה לו מגופו אבל טמא מת שרי בלא טבילה כרבי יוסי דאי מצרכי נמי טבילה בטמא מת תקשה להו כדמקשה גמ' בפ' עד כמה (בכורות דף כז:) וכי הזאה יש לנו ומה תועיל טבילה בטמא מת ומסתמא טמאי מתים היו כמה פעמים כי אי אפשר להם ליזהר מטומאת מת דנהי דמטומאת מת עצמו צריכין ליזהר מחמת כהונתם מטומאת חרב הרי הוא כחלל אין יכולים כלל ליזהר דבשום בית שהיה בו מת מעולם נעשה כחלל כל המתכות שבתוכו והוי כמאהיל על המת כדאמרינן בנזיר בפ' כ''ג (דף נג:) וגם לא היו צריכין ליזהר מטומאת חרב הרי הוא כחלל כיון שאין הנזיר מגלח עליה כדמוכח בריש תוספתא דאהלות וא''כ כולן צריכין הזאה ואין סברא כלל שתקנו חכמים חלת חו''ל שלא יאכלוה אא''כ ילך ויזה בא''י ולהכי מסתבר שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה אפילו לרבנן דרבי יוסי ובבבל וכן לדידן שרחוקין מא''י א''צ שתי חלות אלא אחת כדאמרינן בפ' עד כמה (בכורות דף כז.) ונותנה לכהן קטן ואכיל לה דכי ליכא כהן קטן דוקא קאמר התם דמפריש אחרת ונותנה לכהן גדול וראשונה שורפה וחלה של אור מנהר ועד אמנון ולפנים אינה מותרת לכהן קטן אלא לעולם נשרפת דומיא דחלת אור א''י משום דסמוכין לא''י ומתחזיא כחלת א''י כדפרישית ומש''ה צריך לעולם שתים אבל ברחוקים כגון דבבל ודידן דלא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה נותן לכהן קטן ומסתבר דאף לכהן גדול שטבל לקריו ולא בעינן הערב שמש דאין להחמיר בה מבחלה של כהן בסמוכין לא''י וכ''כ בה''ג בהלכות חלה אמר רבינא הלכה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ויש קצת תימה אמאי קאמר דנותנה לכהן קטן כיון דאפילו כהן גדול יכול לאוכלה אחר שטבל או לבטלה ברוב כמו תרומה דאמרינן בפ' עד כמה (שם) רבה הוה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה ונראה דדוקא חלת חו''ל לפי שאין לה שיעור ודבר מועט הוא קאמר דיכול ליתנה לכהן קטן כ''ש אם יש כהן גדול שטבל או רוצה לבטלה שיכול ליתנה לו וכן משמע דדבר מועט הוא דקאמר התם דשקל לה בריש מסיא אבל תרומה שהיא מתבואה או מיין ושמן אין ליתן לכהן קטן לפי שהוא מאבדה ועוד יש לה שיעור כמו בתרומת מעשר ולכך אין ליתנה לקטן אלא לכהן גדול שטבל או רוצה לבטלה ברוב וא''צ להפריש שניה דלא תשתכח כיון דמפרישין אחת כמו בחלה היכא דאיכא כהן קטן שלא מצינו בכל הש''ס שהיה צריך לפרש שתי תרומות אלא דוקא חלה כי ליכא כהן קטן או גדול שטבל שאז היא נשרפת ולכך צריך להפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה אבל תרומה דאין נותנין אותה אלא לכהן גדול שטבל או רוצה לבטלה ברוב א''צ להפריש שניה דלא תשתכח כיון שמפרישין אחת ומיהו נראה דגם בסמוכים לא''י שמפרישין לעולם שתי חלות לא היו מפרישין אלא תרומה אחת לכך נראה שבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממריחי תבואות

דף קד - א

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד