חולין קיא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - א

אמר ליה אביי לרב ספרא: משם אינה ראיה. כי דילמא התם מדובר בכבדא דאיסורא, כגון בכבד של טריפה, ואין האיסור מחמת הדם הנפלט מן הכבד אלא ומשום שמנוניתא של הכבד הטריפה, שאוסרת את החתיכה המתבשלת עמה משום שבלעה החתיכה משמנונית של הכבד האסור משום טרפה. וכך אמר התנא של המשנה במסכת תרומות: הכבד האסורה - אוסרת את חבירתה שהתבשלה עמה, משום שמנונית האיסור שבלעה ממנה חבירתה. אבל כבד המותרת שהתבשלה עם חתיכת בשר טריפה אינה נאסרת, לפי שהכבד טרודה לפלוט דם וכל עוד היא טרודה לפלוט היא אינה בולעת.

ואילו אני - משום דמא שיוצא מכבד כשרה הסתפקתי - מאי? האם דם הכבד, שכשר לאכילה בהיותו בתוך הכבד, משום שעיקרו של הכבד דם הוא, ולמרות זאת התירה אותו התורה, האם הוא מותר גם כשפרש מהכבד ונתן טעם בחתיכת בשר אחרת, או שמא משעה שפירש מהכבד הרי הוא אסור באיסור דם, ואוסר את החתיכה שנבלע בה.

כי הדר רב ספרא, סליק, אשכחיה לרב זריקא, ושאלו מה דינו של דם הכבד לאחר שפירש ונתן טעם בחתיכה אחרת.

אמר ליה רב זריקא: האי נמי לא תיבעי לך! דאנא, וינאי בריה דרבי אמי, איקלען לבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה, את הקנה של הבהמה עם כל המחובר אליו, והיינו - הלב, ^[54] הכבד והריאות. וכולם נתבשלו ביחד - ואכלנא אותם.

ומוכח, שלמרות שהתבשלו הלב והריאות יחד עם הכבד הם לא נאסרו מחמת הדם הנפלט מהכבד. ומוכח מזה שהדם הנפלט מהכבד אינו אסור משום דם.

מתקיף לה רב אשי, ואיתימא רב שמואל מזרוקיניא: ודלמא פי קנה - חוץ לקדרה הוה, ולא יצא הדם לתוך הקדרה אלא נשפך הדם של הכבד, דרך קנה הכבד, אל תוך הקנה הגדול של הריאה, ומשם הוא נשפך החוצה, ולפיכך היה מותר להם לאכול את הלב והריאות על אף שנתבשלו יחד עם הכבד!?

אי נמי, יתכן כי מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא לכבד לבדו, ומשנחלט נצמת הדם בתוכו ושוב אינו יוצא [והדם המובלע בתוך הכבד שרי לאוכלו, שהרי לא נפלט!].

כי הא דרב הונא, חלטי ליה, אנשי ביתו, לכבד - בחלא. בחומץ, ומשנחלט בחומץ שוב אינו פולט דם, ואז היו מבשלים אותו עם בשר אחר.

ורב נחמן, חלטי ליה, אנשי ביתו, לכבד - ברותחין.

וסבר רב פפא קמיה דרבא, למימר - כבד שצמתו אותו בחומץ, הרי אותו חלא שנצמת בו הכבד אסיר, משום שמקצת מן הדם נפלט והתערב בחומץ.

אמר ליה רבא: אי חלא, החומץ שחלטו בו את הכבד, אסיר - איהו, הכבד גופו, נמי אסיר! שהרי כי היכי דפליט הכבד דם אל תוך החומץ בשעה שחולטים אותו, הדר בלע מן החומץ את הדם שנפלט, כיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט הרי הוא חוזר ובולע, והיה הכבד עצמו צריך להאסר. אלא, מכאן ראיה, שבשעה שחולטים אותו נצמת הדם בתוכו, ואין הוא פולט החוצה דם בכלל.

רב שבא איקלע [הזדמן] לבי רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא [כבד שלוק, כלומר, מבושל. ועיין תוספות שלא היה הכבד נחלט ברותחים!], ולא אכל רב שבא מהכבד המבושל. אמרו ליה לרב נחמן: בר בי רב, תלמיד, דלגיו, שהתארח אצלך בביתך, לא אכיל מתבשיל הכבד שהוגש לו. שאל אותם רב נחמן ומנו אותו תלמיד? וענו לו רב בר שבא!

אמר להו רב נחמן: גאמו, הגמיאוהו ל"שבא" [קרא לו על שם אביו] בעל כרחו!

ואמרינן: כתנאי! שנחלקו תנאים בדין הכבד שנשלק.

דתניא: רבי אליעזר אומר: הכבד אוסרת את המתבשל עמה בקדרה, ואינה נאסרת בבישולה, מפני שפולטת את דמה בזמן הבישול ואינה בולעת ממנו, משום שהיא טרודה לפלוט.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם היתה מתובלת, מרכך אותה התבלין ולכן היא אוסרת את המתבשל עמה, וגם נאסרת בעצמה, כי מחמת ריכוכה מחמת התבלין היא בולעת מהדם אפילו בשעה שהיא טרודה לפלוט.

ואם היתה שלוקה הרבה מאד הרי היא אוסרת וגם נאסרת בעצמה. לפי שאחר שגומרת לפלוט את הדם היא חוזרת ובולעת, שהרי נשלקה הרבה מאד, מעבר לזמן שהיא פולטת.

רבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן. אייתי לקמי ביום השבת תלת סאוי טחאי [שלש סאה של פת נקיה, וטחו את פניה של הפת בשמן ובדבש].

אמר להו: מי הוה ידעיתו דאתינא, כיצד ידעתם שבכוונתי להגיע אליכם, שטרחתם מערב שבת להכין פת שכזאת לכבודי? אמרו ליה: לכבוד שבת הכנו את הפת, שהיא חשובה בעינינו לא פחות מאורח נכבד כמוך, כי מי עדיפת לן מינה משבת, דכתיב בה "וקראת לשבת עונג".

אדהכי, אשכח רבה בר רב הונא, ההוא כבדא דהוה בה סימפונא דבליעא בו דמא.

אמר להו: אמאי עבדיתו הכי, והרי רק דם הכבד הבלוע בכבד עצמו מותר לאוכלו [כשלא פורש החוצה], אבל דם הסימפונות הכנוס בו [ועי' תוספות "וחתוכיה"], לא הותר!?

אמרו ליה: אלא היכי נעביד?

אמר להו: קרעו את הכבד שתי וערב, וחיתוכא של הכבד, כשתבואו לצלותו בתנור, יהיה לתחת, שיהיה חיתוכו של הכבד מופנה כלפי מטה כדי שיזוב הדם הכנוס לתוכו ויצא למטה.

והני מילי שצריך קריעת שתי וערב - זה רק בכבדא, מפני שדם כנוס בו, וכשהוא יוצא הוא אסור [מדאורייתא או מדרבנן, עיין דף קי - ב תוספות ד"ה כבדא דעת רבינו תם, וברשב"א שם], אבל דם טחלא [הטחול] אין דם כנוס בו, ואדמימות שבו שומנא בעלמא הוא. [רש"י כתב שמותר אפילו לבשלו בקדרה. ותוספות כתבו שדוקא גוף הטחול חשיב שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כמו כל דם האיברים].

כי הא דשמואל, עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא. שביום שהיה מקיז דם היה אוכל תבשיל של טחול.

אתמר: הצולה בשר בתנור באמצעות שפוד [וחוד השפוד מופנה כלפי מטה] יעשה כך:

כבדא עילוי בשרא - שרי. שלא אכפת לנו שיוצא הדם בשעת הצלייה וזב על חתיכת הבשר התלויה בשפוד מתחתיו.

ומדוע?

דמא של הכבד משרק שריק, מחליק על חתיכת הבשר בשעת הצליה, ואינו נבלע בה אלא נופל על הארץ, שטבע הדם להחליק.

אבל ליתן כחלא עילוי בשרא - אסור!

מאי טעמא?

חלב היוצא מן הכחל בשעה שצולים אותו אינו מחליק על חתיכת הבשר אלא סרוכי מסריך, שטבע החלב לידבק ונדבק ונבלע בבשר.

רב דימי מהנרדעא מתני איפכא:

כחלא עילוי בשרא - שרי. מאי טעמא?

חלב בהמה שחוטה איסורא דרבנן ^[55] הוא, ולא חוששים לחלב שיבלע בבשר שתחתיו בשעת צליה.

אבל, כבדא עילוי בשרא - אסור. כי איסור דם היוצא מהכבד דאורייתא הוא, ויש לנו לחוש שלא יבלע בבשר שתחתיו. [ועיין תוספות ד"ה דם דאורייתא]

דרש מרימר: הלכתא: בין כבדא בין כחלא - תותי בשרא שרי, שמחליק הדם של הכבד והכחל ואינו נבלע בבשר שתחתיו [וביחס לחלב היוצא מן הכחל - עיין תוספות ד"ה תותי בשרא שרי].

ולתת את הכבד או הכחל עילוי בשרא - רק דיעבד, אין אבל לכתחילה - לא!

הערות

^[54] הגמרא במסכת הוריות [יג ב] אומרת חמשה דברים משכחים את הלימוד ואחד מהם האוכל לב של בהמה. והקשו על זה האחרונים מסוגייתנו שמפורש ברש"י שהגישו לפניהם את הקנה עם הלב והכבד. ותירץ הגר"ח קנייבסקי בספר זכרון (חלק ב' אות י') שצריך לומר שלא אכלו את הלב. ועל כל פנים יהיה מוכח מהגמרא שאם התבשל הלב עם דברים אחרים, אין הדברים האחרים נאסרים מחמת שקבלו טעם מהלב.

^[55] מבואר בסוגיא שחלב שנמצא בגוף הפרה בשעת שחיטה, אסור לבשלו עם בשר רק מדרבנן. ולכן מותר לצלות כחל על גבי בשר, והוכיח מזה הפליתי סימן פ"ז סעיף קטן ב' שצליה של בשר וחלב אסורה מן התורה. שאם נאמר שמותר מדאורייתא, היתה הגמרא יכולה לומר חילוק אחר בין דם לחלב. שחלב שנצלה עם בשר אסור מדרבנן, ומזה שלא אמרה כך הגמרא מוכח שזה דאורייתא. וכתב רבי עקיבא איגר [כתב וחותם תנינא סימן יא] שאם הגמרא היתה אומרת כך, היה אסור על כל פנים לבשל אחר כך את הכחל בסיר. מפני שתחילה בשעת הצליה נבלע בו חלב, ועכשיו כשמבשלו עובר על איסור בישול. ולכן היתה צריכה הגמרא לומר הטעם שחלב שחוטה דרבנן, כדי להתיר גם את בישול הכחל אחר כך. ובחתם סופר בתשובותיו סימן צ"ז כתב לבאר הוכחת הפליתי, שהיה קשה לו מדוע אומרת הגמרא שמותר לצלות כחל על גבי בשר, ולא אומרת חידוש יותר גדול שמותר לצלות גבינה על גבי בשר, משום שצליה דרבנן, וזה חידוש יותר גדול מכחל. שבכחל זה שתי דרבנן [שצלית בשר וחלב מותרת מן התורה, וחלב שחוטה אינו אסור אלא מדרבנן] אלא מוכח מזה שצלית בשר בחלב אסורה מן התורה.

ונאסרה החתיכה שהתבשלה עם הכבד, לא משום הדם שבלעה ממנו, אלא משום שמנוניתא [השמנונית] שבכבד האסור שבלעה ממנו. ואילו שאלתי היא בכבד המותר, שהתבשל עם חתיכת בשר אחרת, ומשום בליעת דמא [דם] שבולעת החתיכה האחרת מהכבד, מאי [מה] דינה. ולא נפתרה בעייתי ממה שמסרת מפי ר' זריקא, שכן ר' אמי אכל את הכבד שהתבשל לעצמו.

ובהמשך הדברים מסופר, כי הדר סליק [כאשר חזר ועלה] רב ספרא לארץ ישראל, שוב אשכחיה [מצא אותו] את ר' זריקא, והציע רב ספרא שוב את שאלתו לענין ההנהגה בבישול כבד, והוסיף כי שאלתו מתייחסת לכבד המתבשל עם חתיכות בשר אחרות. אמר ליה [לו] ר' זריקא: האי נמי לא תבעי לך [בזה גם כן לא תישאל לך], דאנא [שכן אני] וינאי בריה [בנו] של ר' אמי איקלען לבי [הזדמנו לבית] יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה [והביאו לפנינו את הקנה של הבהמה, וסביבותיו, כל המחובר אליו], הריאה, הלב, והכבד, שכולם התבשלו יחד, ואכלנא [ואכלנו]. והרי זו ראיה כי אין הכבד אוסר בדם הנפלט ממנו את החתיכות שהתבשלו אתו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל מזרוקיניא: ודלמא [ושמא] באותו מעשה שהעיד עליו ר' זריקא פי הקנה חוץ לקדרה הוה [היה], ובאופן זה אין דם הכבד יוצא אל תוך הקדירה, אלא עובר דרך קנה הכבד אל הקנה הגדול שבריאה, ודרכו הוא נשפך אל מחוץ לקדירה, ואין דם הכבד יכול להיבלע בשאר החתיכות. ולכך לא נאסרו הלב והריאה שהתבשלו עם הכבד. ועדיין אין אנו יודעים מה דין חתיכה שהתבשלה עם הכבד. והוסיף עוד בדחיית הראיה, אי נמי [או גם כן], אפשר לומר כי במעשה שהעיד עליו ר' זריקא, מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא [לחלוט הוא שחלט אותו בתחילה], שעשה בו פעולה המצמיתה את הדם במקומו שלא יצא עוד משם, לפני שהתבשל עם הריאה והלב, ולכך לא נאסרו בבישול עם הכבד. ואילו שאלת אביי היתה בכבד שלא נחלט לפני שהתבשל עם חתיכות בשר אחרות. שכן מנהג הוא לחלוט את הכבד, כי הא [כמו זה] שרב הונא חלטי ליה בחלא [היו חולטים לו את הכבד בחומץ], ורב נחמן חלטי ליה [היו חולטים לו] במים רותחין. וכן למדנו בענין זה כי סבר רב פפא שהיה תלמיד קמיה [לפני]

רבא למימר [לומר] שכבד שחלטו אותו בחלא [חומץ] — אותו החומץ אסיר [אסור] באכילה, מפני שבלע מדם הכבד. אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: אין זה כדבריך, שכן אי חלא אסיר [אם החומץ שחלטו בו את הכבד אסור] — איהו נמי אסיר [הוא, הכבד גם כן אסור], שהרי כי היכי דפליט, הדר בלע [כמו שהוא פולט דם ואוסר את החומץ, כן הוא חוזר ובולע] מן החומץ האסור, ונאסר הוא עצמו בכך. ואולם כיון שמנהג הוא לחלוט את הכבד בחומץ, הרי זה מלמד שאין החומץ נאסר בכך.

ומסופר כי רב בר שבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא [הביאו לפניו לאכילה כבד שלוק, מבושל] ולא אכל רב בר שבא ממנו. אמרו ליה [לו] בני הבית לרב נחמן כי בר בי רב דלגיו לא אכיל [בן בית המדרש, תלמיד חכם שנמצא בפנים אינו אוכל]! ומנו [ומי הוא]? רב בר שבא. אמר להו [להם] רב נחמן: גאמו לשבא [האכילו את שבא] בעל כרחו.

ומסכמים שבעייתו של אביי בדין הכבד שהתבשל עם חתיכות בשר אחרות תלויה כמחלוקת תנאי [תנאים] בה. שכן שנינו כי ר' אליעזר אומר שהכבד שהתבשלה עם חתיכות בשר אחרות הריהי אוסרת אותן, ואילו היא עצמה אינה נאסרת, מפני שאמנם היא פולטת דם בזמן שהיא מתבשלת ואולם היא עצמה אינה שבה ובולעת מהדם שנפלט ממנה, שכן טרודה היא בפליטה. ואילו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר כי אם הכבד היתה מתובלת כשהתבשלה עם חתיכות בשר אחרות — הריהי אוסרת אותן, ואף היא עצמה נאסרת בכך, משום שהתיבול גורם לכבד לבלוע בשעת הבישול מן הדם שנפלט ממנו. וכמו כן אם הכבד היתה שלוקה (מבושלת ביותר) — הריהי אוסרת את החתיכות האחרות שהתבשלו עימה, ואף היא עצמה נאסרת, שבולעת מן הדם.

א ועוד בענין הכבד, מסופר כי רבה בר רב הונא אקלע לבי [הזדמן לביתו] של רבה בר רב נחמן, וסעד על שולחנו של רבה בר רב נחמן ביום השבת. בתוך כך אייתי לקמיה תלת סאוי טחאי [הביאו לפניו לאכול שלוש סאים של פת נקיה שניטוחה בשמן ודבש], אמר להו [להם] רבה בר רב הונא לבני ביתו של רבה בר רב נחמן: מי הוה ידעיתו דאתינא [האם הייתם יודעים שאני בא] שהכנתם אוכל כה משובח? אמרו ליה [לו]: מי עדיפת לן מינה [האם אתה עדיף ממנה, מהשבת], דכתיב [שנאמר בה]: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג), ולכבוד השבת עשינו כן!

אדהכי, אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא [בתוך כך, מצא רבה בר רב הונא בתוך המאכלים שהוגשו לפניו כבד אחד שהיה בו סימפון שמובלע בו דם], אמר להו [להם] לבני הבית: אמאי עבדיתו הכי [מדוע אתם עושים כך], שהרי אף שדם הבלוע בכבד מותר, אבל דם הכנוס בסימפונות שבו הריהו אסור! אמרו ליה [לו] בני ביתו של רב בר נחמן: אלא היכי נעביד [איך נעשה] בהכשר אכילתו של הכבד? אמר להו [להם]: בתחילה קרעו את הכבד שתי וערב (לאורך ולרוחב), והניחו את צד חיתוכא [החיתוך] לתחת, כלפי מטה, כשתתנוהו בתנור, כדי שבכך יזוב הדם ויצא.

ומעירים: והני מילי כבדא [ודברים אלה אמורים דווקא בכבד], ומפני הדם הכנוס בתוכו בסימפונות, אבל בטחלא [טחול] — אין צורך בקריעה זו, כי מה שיש בו שומנא בעלמא [שומן בלבד] הוא. כי הא [כמו זה] הנמסר לנו כי שמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא [היו עושים לו תבשיל של טחולים ביום שהקיז דם].

ב ומביאים עוד בדינו של הכבד. אתמר [נאמר] כי אם צלו בתנור על שיפוד חתיכות בשר, באופן זה שכבדא עילוי בשרא [הכבד נתון על הבשר] — אף שזב דם מן הכבד על הבשר, הבשר שרי [מותר]. וטעם הדבר: שכן דמא [הדם] הזב מן הדבר הצלוי בתנור הריהו משרק שריק [מחליק] על הבשר שתחתיו ואינו נבלע בו. ואולם אם כחלא עילוי בשרא [כחל נמצא על הבשר] בשעה שנצלה בתנור — הבשר אסור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן החלב היוצא מן הכחל הניצלה הריהו סרוכי מסריך [נדבק ונבלע בבשר].

רב דימי מנהרדעא מתני אפכא [היה שונה להיפך]: באופן בו כחלא עילוי בשרא [כחל מעל הבשר] — הבשר שרי [מותר], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן איסור בשר בחלב, בחלב של בהמה שחוטה (כגון החלב שבכחל) אינו אלא דרבנן [מדברי סופרים], ולכך אין חוששים באיסור חכמים שמא נבלע החלב בבשר שמתחתיו. ואולם באופן בו כבדא עילוי בשרא [כבד מעל הבשר] — הבשר אסור, משום שאיסור דם הריהו איסור דאורייתא [מן התורה], ויש לחשוש שמא בלע הבשר דם מן הכבד שמעליו.

ובענין זה דרש מרימר ברבים, הלכתא [הלכה] היא: בין כבדא [כבד] בין כחלא [כחל], הניצלים בתנור עם חתיכת בשר, אם היו הכבד או הכחל תותי בשרא [מתחת לבשר] — שרי [מותר] הדבר, ואם היו עילוי בשרא [מעל הבשר], בדיעבד אם עשה כן — אין [כן] מותר הבשר, ואולם לכתחלה — לא יעשה כן.

ומסופר בענין זה כי רב אשי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רמי בר אבא חמוה [חמיו], חזייה לבריה [ראה את בנו] של רמי בר אבא דקא [שהוא]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the other food is not forbidden due to the liver’s blood, but rather due to the fat of the liver it absorbed. But if permitted liver is cooked with another piece of meat, and the concern is only that the meat might be prohibited due to the meat absorbing excess blood from the liver, what is the halakha? Perhaps blood is absorbed less easily than fat.

When Rav Safra again ascended to Eretz Yisrael, he found Rabbi Zerika once more and asked him about liver cooked with another piece of meat. Rabbi Zerika said to him: You need not ask this question either, as I and Yannai, son of Rabbi Ami, arrived at the house of Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, and they brought before us the windpipe of an animal with all the parts attached to it, i.e., the lungs, heart, and liver, all of which had been cooked together, and we ate it. This proves that the blood emitted from the liver does not render prohibited other pieces of meat cooked with it.

Rav Ashi, and some say Rabbi Shmuel from Zerokinya, objects to this conclusion: But perhaps in that incident the mouth of the windpipe was positioned outside of the pot, allowing the liver’s excess blood to run out of the pot rather than being absorbed by the other pieces of meat. Alternatively, perhaps they poured boiling liquid on the liver at the outset, before it was cooked with the lung and heart, like that custom of Rav Huna, for whom they would pour boiling vinegar on liver, and that of Rav Naḥman, for whom they would pour boiling water on liver. This would cook the excess blood into the liver and prevent it from diffusing into the other pieces. Abaye’s question remains unresolved.

And with regard to the pouring of boiling vinegar on the liver, Rav Pappa, when he was a student before Rava, thought to say that the vinegar becomes prohibited for consumption in the process, since it absorbs blood from the liver. Rava said to Rav Pappa: If you claim that the vinegar is prohibited, then the liver itself should also be prohibited, since just as the liver expels blood and prohibits the vinegar, so too it then absorbs the blood back from the forbidden vinegar. Rather, one must say that no blood is expelled from the liver during this process at all, which is why the liver is permitted afterward.

The Gemara relates that Rav bar Shabba visited the house of Rav Naḥman. They brought him cooked liver, but Rava bar Shabba did not partake of it. The members of the household said to Rav Naḥman: There is a student of Torah inside who is not eating. And who is he? Rav bar Shabba. Rav Naḥman said to them: Feed Shabba against his will.

The Gemara notes: Abaye’s question above with regard to liver cooked with other meat is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The liver that was cooked with other pieces of meat prohibits them, but it itself is not prohibited, because it expels blood as it cooks but does not absorb it again. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: If the liver was spiced when cooking, it prohibits the other meat and it becomes prohibited as well, as the spices cause the liver to reabsorb the blood that was expelled. Likewise, if the liver was stewed, i.e., heavily cooked, it renders the other pieces prohibited and is itself prohibited.

The Gemara relates: Rabba bar Rav Huna visited the house of Rabba bar Rav Naḥman and dined with him on Shabbat. They brought before him three se’a of fine bread that had been kneaded in oil and honey. Rabba bar Rav Huna said to the members of Rabba bar Rav Naḥman’s household: Did you know that I was coming, that you prepared such superior food? They said to him: Are you more distinguished than Shabbat, as it is written with regard to Shabbat: “If you proclaim Shabbat a delight, the sacred day of God honored” (Isaiah 58:13).

Meanwhile, Rabba bar Rav Huna found among the dishes before him a certain liver that contained an artery suffused with blood. He said to the members of the household: Why do you do this? Although the blood absorbed in the liver is permitted, that which is collected in the blood vessels is prohibited. The members of the household said to him: Rather, what should we do in order to prepare the liver? Rabba bar Rav Huna said to them: First tear the liver lengthwise and widthwise, and position the side with the tear downward, so that the blood will flow out when you place it on the fire.

The Gemara comments: And this statement applies only to liver, due to the blood that collects in its blood vessels; but there is no need to tear the spleen in this manner, as it merely contains fat. And this ruling accords with that which is reported about Shmuel, that his attendants would prepare a dish of spleens for him on the day that he performed the practice of bloodletting.

§ It was stated: If liver and other meat are roasted on spits in an oven such that the liver is positioned on top of the meat, the meat is permitted even though blood from the liver flows onto it. This is because the blood that flows from an item roasting in the oven slides over meat located underneath it and is not absorbed. But if an udder is positioned on top of the meat when roasted in the oven, the meat is prohibited. What is the reason? It is that the milk expelled by the roasting udder adheres to and is absorbed by the meat.

Rav Dimi from Neharde’a would teach the opposite: Whenever an udder is positioned on top of the meat, the meat is permitted. What is the reason? The prohibition of meat cooked in milk of a slaughtered animal applies by rabbinic law, and is treated less stringently. But if liver is positioned on top of the meat, the meat is prohibited, as the prohibition of blood applies by Torah law, and one must be concerned that perhaps the meat will absorb blood from the liver.

Mareimar taught in public: The halakha is: Whether in the case of liver or in the case of an udder, if it is underneath the meat, the meat is permitted, but if it is on top of the meat, then after the fact, yes, the meat is permitted, but ab initio, no, one may not situate them in this manner.

The Gemara relates: Rav Ashi arrived at the house of his father-in-law Rami bar Abba, and he saw that the son of Rami bar Abba was

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קריבו ליה קניא בקופיה ואכלן. כלומר קריבו ליה הכבד עם הריאה והקיבה והלב דנשלק כמו שהוא ואכלן ש"מ דאינה נאסרת:

דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. כלומר שהדם פלט חוץ לקדרה:

אי נמי מחלט הוה חליט מעיקרא. כלומר חלטי ליה בחלא מעיקרא דשלקי ליה דנפק כולי דמא מעיקרא דשלקי לה:

חלא אסיר. כלומר דפליט דמא בחלא:

גמעוה לשבא. כלומר אכלוה בעל כרחיה:

מתובלת אוסרת ונאסרת. כלומר דמחמת תבלין יש בה סדקין ובולעת:

טחיי. מיני מאכל:

דמא משריק שריק. כלומר הדם של כבד משלשל למטה ואינו זב לבשר שקרוב לו:

חלבא מסריך סריך. כלומר אינו זב למטה אלא סריך למעלה ונכנס לבשר ובולע הבשר:

הא דאמרינן: דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. תמיהא דהא דחיישינן לדם של כבד לאו משום שבסימפונות הוא, אלא משום שבבשר הכבד עצמו, ולדם שבבשר הכבד כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי, פולט הוא מפני הקנה ופולט הוא מדפניו לתוך הקדרה, ושמא כל שמוצא בפתח לצאת משם הוא עושה דרכו ופולט, וכדאמרינן נמי בפסחים (עד, א) גבי מוליאתא נימא מסייע ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל.

כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי הכא דלא לסריה לבשרא דשלקי בהדיא ולמשרי לכבדא גופיה חוץ מן הסימפונות, דאי אית בהו דם מבושל הוא ואסור דדם שבחוטין שמכונס בין פי' בין לא פי' אסור מדאורייתא, ולא הוי כדם האיברים דהיכא דלא פירש שהוא מותר לגמרי. והא דאמרינן בפסחים (שם) אומצא הוא וחליה, אסור, אלמא לא מהני ליה חליטה כלל, ההוא משום דכוליה בשר הוא דאסמיק ודמי לסימפונות גופיהו דלא מהני להו חליטה למישרינהו, וחליה אסיר נמי מפני הדם שעל פניו, ושדרו ממתיבא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא.

כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרות ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. כ"ה גרסתו של רש"י ז"ל. ופירוש שלוקה שנשלקה הרבה, ומש"ה נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. והיינו תנאי דהני דלעיל דשלקי להו ס"ל כר"א דס"ל דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ולעולם פולטת ואינו בולעת, והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינו בולעת, כלומר לעולם היא פולטת, ור' ישמעאל סבר שלאחר גמר בשולה בולעת היא שאינה פולטת בכל עת, ורב שבא דלא אכל ס"ל כר' ישמעאל, והא דלא כאיל להוא ר' ישמעאל לתרוייהו ותני להו בחדא מתובלת ושלוקה אוסרת ונאסרת, משום דתנא קמא לא פליג עליה במתובלת דמתוך חריפותה אף על פי שפולטת בולעת, והילכך לא תנא להו בחדא, והכא קאמר כך שלוקה הרבה בולעת, כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל, והיא הגירסא הנכונה.
ויש שגורסין שלוקה אוסרת ואינה נאסרת ותנאי היינו במתובלת, ואינו נכון, דמתובלת מאן דכר שמה לעיל דנימא עלה השתא כתנאי עד השתא בשלוקה איירי ולא במתובלת כלל.
ונראה דהלכה כת"ק דשרי בשלוקה, מדר' אמי דשלקי ליה, ורב נחמן נמי דשליק ויהיב ליה לרב שבא, וכל הני דלעיל דאכלי ליה שליקה, ואביי נמי דאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דמשמע דכולהו ס"ל כת"ק ואפילו בלא מליחה כלל לא אסרה נפשה דפולטת היא ואינה בולעת, והא דחלטי ליה לרב הונא [ו]לרב נחמן (ו)לכתחילה ולרוחא דמילתא, ולא משום דס"ל דאי שלקי ליה בלא חליטה דתיתסר. ותדע דרב נחמן גופיה דחלטי ליה איהו הוא דיהיב ליה לרב שבא שליקה למיכל, וכי לא אכל אמר להו גומו לשבא, אלמא כי חלטי ליה לרוחא דמילתא הוא. א"נ כי חלטו ליה לבשולי בהדי בשר, אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי ליה כלל, וזה יותר נכון, דהיינו (ב)[ד]לא חלטי ליה נמי כי יהיב לרב שבא דאי לנפשיה חליט אמאי לא חליט ליה נמי כי יהיב ליה לרב שבא. וכזה מצאתי בפי' רבותינו הצרפתים ז"ל והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי, אבל שלקי ליה מעיקרא אסור כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל דילמא לכתחילה קא אמרי אבל דיעבד שרי דהא אינה בולעת.
ותדע נמי דהא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואייתיאו לקמיה כבדא דהוה ביה סימפונא דהוה מלי דמא, ומשמע דלא אסרה להו, דהכי משמע לינשא דאמר להו אמאי עבדיתו הכי, דאלמא מכאן ולהבא הוא דמילף להו, אבל האי דאייתו ליה לא אסר ליה דהוה לן למימר אסרה עלייהו כנ"ל. אע"פ שראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור [ו]לא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ, ולא ידעתי טעם לאיסור הכבד אא"כ הוא גזרת אחרונים.

אמר להו קרעוהו שתי וערב וחתכוה לתחת. רש"י ז"ל פי' בצלי וא"ה צריך חתיכה שתי וערב וחתוכו לתחת (על שני שפש') כדי שיזוב הדם היטב וכתב הר"ז הלוי ז"ל דאינו נראה, דמכדי פסק אמימר הילכתא דכבדא וכחלא כי הדדי נינהו למיטוינהו תותי בשרא ועלוי בשרא, וכחל באפי נפשה בצלי ליכא מאן דאמר דבעי קריעה שתי וערב, ומאי טעמא דבעי כבדא קריעה שתי וערב בצלי, ומיהו נראה דזו אינה קושיא דכחל כדינו וכבד כדינו, ומשום דמזכיר שניהם ביחד נאמר כדינו של זה וכדינ של זה.
אלא ודאי קשה לפרש"י מאומצא דאסמוק וביעי ומזריקי, ואסיקנא לעיל (חולין צג, ב) ובפסחים (עד, ב) דבין תלינהו בשפודא או אנחינהו אגומרי דשרו דנורא מישאב שאבי ולא בעו חתוך כלל ולא גרע כבדא מינייהו. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה אתמר וע"י מליחה. וראיה לדבר שהרי הרי"ף ז"ל לא הביא זו המימרא בהלכותיו, וא"כ הוא דאפילו לצלי בעי' קריעה שתי וערב וחתוכיה לתחת ה"ל למכתבה, אלא ש"מ לקדרה אתמר, והשתא דתקינו רבנן (רבותא) [בתראי דמתיבתא] דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צליה, מש"ה לא איצטריך למכתבה, דכל לצלי לא בעיא חתוכה כלל ש"מ ע"כ. ולא הצריכו קריעה לצלי, אלא כל היכא דאטויה שפיר דמי ואפילו לקדרה, ומה שהצריך רבה ברב הונא קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת במליחה הצרי' לעשות כן ולבשלו בקדרה.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה, מ"ט דאזיל דמא ומיכנף בסימפונות דכבדא, והיכא דלא קרעי' קרע לאחר בישוליה ומותרת, וכתב הוא ז"ל דמ"מ לכ"ע אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכיה לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת, ולא החמירו הגאונים לצלותו אלא לכתחלה, אבל לאסור אחרי' בדיעבד לא, וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכיה לתחת כדי שיעור זמן מליחתו, ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל.

הא דאמרינן: וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא. לפי מה שפירשנו דכבדא במליחא קאמר, הכי פירושו ה"מ דבעינן שתי וערב וחתוכיה לתחת בכבד' דאיכא דמי' יתירי', אבל טחל' מה שנשאר בו לאחר מליח' אינו אלא שומן, אבל מ"מ מליחה צרי', דהא אמרינן בכריתות (כב, ב) דם הלב ודם הטחול הרי הוא כדם האיברים שהוא בלא תעשה אחר שפירש ואין בו כרת.

רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסור מ"ט דם דאורייתא. ויש לדקדק דם כזה שיוצא ע"י בישול היאך קאמר דהוי דאורייתא, דהא אמרינן במנחות (כא, א) דהדם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו, וכתבו בתוס' דהכי פירושא דם אפשר להיות דאורייתא כגון דם אם סחטו ויצא ע"י סחיטה שלא ע"י בישול ולא ע"י מליחה, אבל חלב הכחל א"א להיות מדאורייתא לעולם, דחלב מתה אינה מדאורייתא, וראיתי בס' העיטור בהכשר הבשר דאיכא מאן דאמר דמיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, מידי דהוי אחצי שיעור, ואיכא מאן דאמר דההיא דמנחות דוקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפילו להקל.

ואסיקנא דבין כחלא בין כבדא עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא ותותי בשרא שרו. וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עלוי בשרא לתותי בשרא, לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה, אבל לדידן פעמים שהראש למטה והזנב למעלה או בהפך ולעולם אסור לכתחלה בין למעלה בין למטה, ומי' בהא דשריא כחלא עלוי בשרא בדיעבד איכא לעיוני, מ"ש מכחל שנתבשל עם בשר דאפילו בדיעבד אסור כדאמר כחל בס' דה"נ חלב הכחל נסרך הוא ע"ג בשר ונבלע בו, כדאמרינן חלב מסרך סריך, והא דפסיק מרימר דבדיעבד שרי, לא שרי אלא משום דחלב שחוטה דרבנן וקל הוא שהקל[ו] בדרבנן כרב דימי מנהרדעא, אלא דרב דימי שרי אפילו לכתחלה ומרימר לא שרא ליה אלא בדיעבד, וא"א לומר דהכא בכחל שנקרע כהילכתו ונכשר קאמר, דא"כ עלוי בשרא לכתחלה אמאי לא, ואם נקרא [קצת] מה הועיל לענין בשר שעמו, כיון שלא נקרע כהלכתו שתי וערב, דהא בשנקרע קצת הועיל ונתבשל עם הבשר משערין אותו בס'. ומהיו לפי פירוש ר"ת זצ"ל שכתבתי למעלה דבקריעה קצת אם נתבשל אפילו עם בשר מותר בדיעבד אתי שפיר, אבל לשאר הפירושין שכתבתי קשה.
ושמא נאמר משום דחלב הנוטף על הבשר אע"פ שהוא מסתרך, דבר מועט הוא, ורובו נופל באש, ובדבר מועט בדיעבד לא גזרו, אבל בקדרה מתבשל הוא היטב וקולט טעם החלב, ואיכא למיגזר אטו בשר בחלב, ומשום הכי נמי התירו לבשלו עם בשר נבילה, ומה שאין כן בשפוד שצלו בו בשר שאסור לצלות בו גבינה, ולעיל (חולין קט, ב) הארכתי בענין כלים שנתבשל בו כחל מה הן עם בשר.

קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכיל פי' דסבירא ליה שהכבד נאסרת והכיר בו שלא היה חלוט ולא הוציאו פיו חוץ לקדרה ולפי' ר"ת ז"ל הכיר בה שלא היה מליח: ולפי' דידן אפי' היה מליח לא מהני:

גר' רש"י ז"ל אמרו ליה לרב נחמן בר בי רב דלגיו לא אכיל אמר ליה אגמו ליה לשבא יש גרס' אמרו רבינא ורב בר שבא הוא שאמ' כן על רבינא שהיה שם בחדר הבית ולא נהירא.

כתנאי ה"ג וכן גר' רש"י ז"ל ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומ' מתובלת אוסרת ונאסרת. ולא גרסי' שליקה אוסרת ואינה נאסרת דא"כ לא פליגי תנאי אלא במתובלת ואנן על פלוגתא דשליקא מייתי לה אלא ודאי הגרסא שאמרנו עיקר ובמתובלת כ"ע לא פליגי והיינו דקאמ' כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת כך שלוקה אוסרת ונאסרת ולהכי פלגינהו בתרתי ושליקה זו היינו שמבושלת הרבה כדפי' רש"י ז"ל ואע"פ שיש במקומו' בתלמוד שהשליקה פחות מן המבושל לשון משותף וכדפריש' בנדרים בס"ד:

אבל טחלא שומנא בעלמא פרש"י ז"ל אין בו דם ואפ' לקדר' שרי ע"כ והלשון נראה שאין בו דם כלל ומותר לקדר' בלא מליחה ולא דק בה מרן ז"ל דהא קתני ליה בברייתא דכריתות עם דם האיברי' שהוא בלא תעשה וה"פ וה"מ דבעי קריעה וחתיכה בכבדא אבל טחלא לא בעי' קריע' וחתיכה בשעת מליחה שאינו אלא כשאר דם האיברי' והא דנפיק מיניה בתר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא. ושמואל עבדי ליה ביום הקזה תבשילא דטחלי כשהוא שלם בלא קריעה להחזיק דמא וכן פירשו בתו'.

דם דאורייתא פ' דם של כבד עצמו ואף ע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדאי במנחות. יש אומרים דההיא בדם קדשים ולא נהירא אלא הכי קאמ' עיק' דם הכבד דאורייתא בשלא בשלו מיהת:

חלט את הכבד בחומץ או ברותחין בלא קריעה ובלא מליחה ועמד לשם עד שעבר חוזק אדמימות הרי זה מותר לבשלו אף בקדרה שהחומץ או הרותחין מפליטין את דמו כמליחה אף שעל ידי קריעה ומ"מ צריך לחתך את הסמפונות ולהוציא דם הכנוס שבהן שאין חליטה מועלת להפלטת דם הכנוס:

חומץ זה או רותחין אלו אין צריך לומר שאסורין אבל הוא עצמו מותר כמו שביארנו ובבשר כיוצא בזה כבישרא דאסמיק אף הבשר אסור עם החומץ ובבשר אחר שלא האדים הוא אסור והבשר מותר וכל שחלט בו פעם אחת לא יחלוט בו פעם אחרת שכבר תשש כח (החמין) [החומץ] ואף כשנאמר שהחומץ החלוש מעקרו מפליט מ"מ אותו חומץ כחו שמור בתוכו מה שאין כן בזו שכבר נתפזר כחו והלך לו וכבר ביארנו דברים אלו בפרק כיצד צולין:

גאוני הישיבה שלחו שלא לסמוך על החליטה שאין אנו בקיאין באיכות החומץ ובכמותו החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וכן ברותחין ושמא מה שאנו סבורים שיועיל הוא מזיק וכן חששו שמא לא יקרע יפה ומתוך כך גדרו שלא לבשל כבד בקדרה אלא אחר צלייה על הגחלים או בשפוד ומ"מ בדיעבד מותר על הדרכים שביארנו:

ומה שכתבו גדולי המחברים שכל שבשלה ולא הובהבה או לא חלטה בחומץ או ברותחין אוסרת כל הקדרה והכבד וכל שנתבשל עליה אסור ושאף גדולי המגיהים שתקו להם בה תימה הוא אלא שהרבה פירשו בדבריהם בשלא נמלחה מליחה הראויה לקדרה וקצרו את דבריהם כשנשענים על המבינים שהם אף הם קצרו בה מה שהיה להם לומר שאם היה שם ששים כנגד כל הכבד כשרה בלא שום פקפוק ואף בזו דוקא בלא מליחה או שלא קרע את הכבד ולא חתך הסימפון והדבר ברור שאם צולהו על גבי האור אינו צריך קריעה כמו שביארנו:

כנפי הריאה ושאר דברים שבה חוץ מן הלב והכבד שביארנו ענינם כלם דינם כשאר הבשר לכל דבר ויש מי שאומר שהכל צריך חתיכה וקריעה כלב וכבד ולא יראה כן ומ"מ בנות זריזות מחתכות עד שמגיעות לסמפון כדי להוציא את הדם הכנוס:

בשל את הריאה עם הכבד ועם הלב ועם כל מה שיש בה בלא שום חתוך ובלא מליחה והיה פי הקנה יוצא חוץ לקדרה יש אומרים מכח סוגיא זו שהכל מותר שהדם מצא פתח פתוח שהרי כל אותן הדברים פתחן פתוח לקנה וכל שמוציא פתח פתוח לרוחה אינו יוצא דרך דופן וכן יראה מסוגיא שבפסח שני בפרק כיצד צולין כמו שכתבנו:

ויראה לי שלא נאמר כן אלא בשנמלח הכל ולא נקרע הכבד שאין עכבת קריעתו אוסרת הואיל ויש לו פתח פתוח לצאת:

הטחול אע"פ שאנו רואים אותו כצבע דמים אינו מרובה בדמים ככבד והילכך דינו כשאר האיברים וצריך מליחה ואין צריך קריעה וחיתוך אפי' לקדרה וקצת נשים שנוהגות לצלותו קודם שימלאו את הכרכשא ממנו לא מדרך חסידות הוא אלא שהוא קשה להתבשל ולא יתבשל יפה בתוך הכרכשא אלא בצלייה מתחלה ולצלי אינו צריך כלום:

ביצים הנמצאים במעי התרנגולת התבאר במסכת יום טוב שאם הם גמורות יצאו מכלל בשר ומותר לאכלן בחלב כמו שכתבנו למעלה פירשו הגאונים שאף לענין מליחה הן שאם הם גמורות יצאו מכלל בשר ואין צריכות מליחה ואם אינן גמורות הרי הם כבשר וצריכות מליחה וכבר ביארנו למעלה אימתי הם קרויות גמורות:

ונהגו קצת חכמים במתנים הנקראים לומבילץ שאין מבשלין אותן עד שיצלום תחלה ואע"פ שנמלחו מפני שהם חלקים ואין עורן רך ומתיראין שמא [לא] יכנס המלח יפה מ"מ לא עשו כן מותר ואף אנו לא ראינו מי שנוהג כן:

כבר ביארנו למעלה בענין כחל שדרכם היה בשעה שהיו שופדין את הבשר לצלי שהיה השפוד חדודו נכנס בפה העליון שבתנור וזנבו למעלה כנגד שמי קורה ומתוך שהכבד מרובה בדמים כמו שביארנו אסרוהו לצלותו בשום צד בשפוד אחד עם בשר אא"כ נתן הכבד בראש השפוד והבשר למעלה ממנו שאם הדבר בהפך שמא יזוב דם כל כך מן הכבד שלא יהא הבשר מספיק לפלטו ומ"מ אם עבר ועשה כן מותר על אותו הדרך בעצמו שביארנו למעלה בכחל וכן הדין במליחת הכבד עם הבשר וכן בכלים שמזה לזה הכל על הדרכים שביארנו למעלה בכחל:

הטחול אינו בכלל זה אלא שופדו עם הבשר על איזה צד שירצה ויש שמשבשים את הגירסא ושונים בשמועה זו טחול במקום כחל וצריך אתה להזהר בכך:

תד"ה וחיתוכא לתחת כו' ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות כו' עכ"ל צ"ל לדבריהם דלאו משום סמפונות דכבד בלחוד הוא דבעי חתוכה בכבד אלא משום דם דכולה כבד שלא פירש בצלייה או במליחה ויצא אחר כך בבישול וסמפונא דבליעה דמא דנקט לאו דוקא אלא דהכי הוה עובדא דחזא דמא בסמפון כבד ודו"ק:

בד"ה כבדא עילוי בשרא לכתחלה אסור לכ"ע אע"ג כו' עכ"ל לישנא דשרי אדרבא משמע דאפי' לכתחלה שרי אבל מדקאמר רב אשי לקמן אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור משמע להו דליכא מאן דשרי לכתחלה ודו"ק:

בגמ' אמר להו קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת וכו'. צ"ע הא אמר לעיל למיסר נפשה לא קמבעיא לי וכדתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת וא"כ למה לי קריעת שתי וערב וכו' וצ"ל דהא דמצריכינן קריעת ש"ו וחיתוכא לתחת היינו כדי לבשל עם בשר אחר אבל לא משמע כן בתוס' ונראה דהא דתנן אינה נאסרת היינו בדיעבד אבל לבשלה לכתחלה צריך קריעה ש"ו וחיתוכא לתחת משום דם שבסמפונות ואתי למיכל הסמפונות עם הדם שבהן ועיין בהר"ן שהאריך בפי' שמועה זו:

בתוס' ד"ה כבדא עלוי בשרא וכו' ולפי' ר"ת לא ניחא כולי האי. פירוש דהסוגיא מוכחא דמטעם דבכל שמעתא דלעיל דשמעינן מינה דיש להחמיר יותר בכבד מבשאר בשר ומליחה לא מהני לה קאמר נמי השתא דכבדא עלוי בשרא פליגי ביה אמוראי ולכתחלה אסור לכ"ע אבל לר"ת שפי' לעיל דבמליחה בכבד פשיטא ליה דשרי לבשלה אפילו עם שאר בשר ולא קא מבעיא ליה אלא אם יש להקל בה יותר מבשאר בשר ולהתיר לבשלה אפילו בלא מליחה עם שאר בשר וא"כ בכל סוגיא דשמעתין לא דברנו עד השתא אלא אם יש להקל יותר בכבד מבשאר בשר ולא להחמיר ומאי דקאמר השתא כבדא עלוי בשרא וכו' משמע שבא לומר דיש להחמיר בכבד יותר מבשאר בשר:

ד"ה דמא משריק שריק וכו' ואי משום דלפעמים נצלה הבשר שלמטה וכו' א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא. וי"ל לעולם אימא לך דמולייתא א"ש דמסקינן התם דשרי אפי' לכתחלה מטעם דכבולעו כך פולטו דשם לא שייך לומר דלפעמים נצלה למטה וכו' דהא הכל כחתיכה אחת דמי אבל בכבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה וכו' והא דלא אסרינן נמי בבשרא ע"ג בשרא מהאי טעמא היינו משום דבשרא עלוי בשרא שרינן מטעם דמשריק שריק משא"כ בכבדא עלוי בשרא דא"ל בה משריק שריק כיון דיש בה רוב דם כמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה וי"ל דשם בפ' כיצד צולין משמע דלא אצטריך לטעמא דמשריק שריק אלא למאן דלא סבירא ליה טעמא דכבולעו כך פולטו אבל למאן דאית ליה טעמא דכבולעו כך פולטו אתי ליה שפיר הא דשרינן בשרא עלוי בשרא בלא טעמא דמשריק שריק ולכך הקשו התוס' שפיר הכא דאי חיישינן גבי כבדא עלוי בשרא משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה ולכך לא שרינן ליה לכתחלה מטעם דכבולעו כך פולטו א"כ בבשרא ע"ג בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא וכו' ולא יועיל ליה טעמא דכבולעו כך פולטו וק"ל:

רש"י בד"ה אמרו ליה כו' אמרו לו לרב נחמן כו' כצ"ל:

גמ' ודלמא פי קנה כו' א"נ מוחלט כו'. לפירוש ר"ת בד"ה כבדא דצ"ל שידע היה שלא נמלח והריאה והלב נמלחו כדי להראות כו' א"כ למה יחלוט אי קסברי דצריך מליחה למה לא חלטו הכל ולמה מלחו זה בלא זה ואולי אילו מלחו הכל לא היה נשמע דצריך מליחה דשמא אגב שאר המחובר בו מלחוהו לא מחיוב אך עתה שמלחו [זה בלא זה] וחזרו וחלטו הראו זה מיהו הו"ל למלוח הכבד לבדו אח"כ רק צ"ל דידע שהכבד לא נמלחה אבל שאר המחובר לא ידע ופריך דלמא הכל לא היה נמלח וחלטוהו:

גמ' כתנאי כו' . לועי"ל א"ל ר"נ ככ"ע והתם פליגי בלא מליחה ועובדא הוי לאחר מליחה דאף דבלעה בשלוקה מ"מ הדם לאחר מליחה שרי (*א) דמשמע דמיירי שם לאחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כבדא דמ"ש ברייתא ממתני' ועוד דפלוגתא דרב בר שבא ור"נ לא היה רק לענין שלוקה ומשום דשלוקה לא אכלה רב בר שבא ולענין זה מייתי שפיר כתנאי וכן לאביי ולרבי זריקא דמסיק לעיל דאינה אוסרת ומוקי לכתנאי בשמנונית מ"מ שמעינן מינה פלוגתא אי בולעת ע"י שליקה או לא ואפשר דלפי האמת איבעיא דאביי במבושל ובשלוקה פליגי הני תנאי (*ב) והתוספות לא כתבו רק דמעיקרא לא רצה לפשוט ממתני' משום דלמא בעייתו בשלוקה כו':

גמ' מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא בלל מתובלת ושלוקה אוסרה ונאסרת דה"א תרוייהו יחד בעינן וכן משמע בהראב"ן והב"י הביא בע"א ע"ש מיהו הומ"ל מתובלת או שלוקה כו'. ועיין הך שמעתתא באורך בב"י ודו"ק:

גמ' סימפונא דבליעי דמא כו' . דם שבסמפונות ככנוס בכלי ואסור עכ"פ לבישול וסוגיא דלעיל רבי זריקא שרי לקדירה בהדי בשר נראה דאיירי הכל מצד איסור דם כבד עצמו לא מצד דם שבסמפונות כגון שהוציא מהן הסמפונות (*ג) ולכך שרי אפילו בלא מליחה לר"ת אליבא דרבי זריקא ובסמוך בד"ה דם דאורייתא כו' הקשו התוס' [על פ"ה דדם כבד דרבנן] דמשמע להו משום דם שבכבד ולא דם שבסמפונות וכבכולה שמעתא ועוד דדם שבסמפונות אין הרבה כ"כ יותר משאר בשר ואמרינן בהו בצלי כבכ"פ רק משום דם שבכבד אסרינן ודו"ק:

גמ' א"ל קורעו ש"ו כו' . רש"י פירש אצליה ולא אמליחה. א"ל אם היה המעשה שלא בהדי בשר הא אמרינן דפולטת ואינה בולעת ואי מ"מ הכלים אסורין שמא היו רוצין לאסרן כמ"ש התוס' בד"ה רב בר שבא בר"נ ויש לומר דראה בהן שדעתן לעשות בהכשר הכל דאם כן למה להו למלחן או לצלאן קודם הבישול הא אף בבישול גרידא בלא מליחה וצלייה אינה נאסרת הכבד דאינה בולעת לכל הפירושים:

בתוס' בד"ה כי הא כו' וא"ת כו'. דלא משמע להו חלטי שאר בשר ומייתי דחליטה מועלת. וקושיתם לר"ת דלועוד י"ל דלמא קודם מליחה אבל הודוקא לבשל עם בשר כו' שכתבו קאי אף לועי"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה רב בר שבא כו' ולפי שלא היה בשר כו'. דאילו היה בשר עמו כבר אמר דר"נ גופיה חלטי ליה ברותחין ולא ס"ל כרבי זריקא:

בתוס' בד"ה וחיתוכיה לתחת כו' ומה שלא נפלט כו' כבדא בשלימא. נראה שר"ל כבד שלם:

בתוס' בד"ה כבדא. ביש ספרים ציינו כבדא עלוי בשרא אסור כרב דימי וא"כ הדיבורים מהופכים [ודיבור הסמוך קודם] ודו"ק:

בא"ד לכתחלה אסור לכ"ע כו' ממרימר ליכא הוכחה דמנ"ל דתפס ב' הסברות להקל בדיעבד דלמא תפס ב' הסברות להחמיר לכתחלה [ופלוגתייהו בלכתחלה] גם הלשון היה משמע טפי לכתחלה כבמרימר ואולי מבסמוך ע"ב כמה יהיר האי מדרבנן כו'. אימור דאמרי רבנן דיעבד כו':
בסה"ד בכבדא שיש בה רוב דם כו'. לענין מישרק שריק כתבו פה ובדיבור שאח"כ לענין כבכ"פ ודו"ק בלשונם וק"ל:

בתוס' בד"ה דמא מישריק שריק כו' דמסקינן התם כו'. ר"ל התם מסקינן לכתחלה שרי מולייתא למאן דס"ל כבכ"פ והכא מסקינן דאסור לכתחלה לכ"ע כו' דלענין כבכ"פ לא אסקו אדעתייהו חילוק בין רוב דם וראיה לב שיש בו נמי שפע דם כמו שכתבו אח"כ דשרי למ"ד כבכ"פ ואם הדיבורים מהופכים צ"ל בהיפך דלענין משרק שריק לא היה מסתבר לחלק בין רוב דם לזה כתבו מ"ש בד"ה כבדא:

בתוס' בד"ה תותי בשרא כו' נוטף על הכחל כו'. לא ברירא לי דמה בכך בכחל בלא"ה יש בו טעם בשר בחלב ואיסורא דבהדי בישרא בלא קריעה ש"ו הוא משום שמשתנה טעם הבשר שעמו לבשל בחלב כמ"ש ר"ת לעיל בד"ה האי לקדירה ודו"ק (*ד) גם היאך לומד מכאן דתותי בישרא היתר לקדירה כמ"ש אח"כ והא לא דמיא וק"ל:

גמרא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. ובזה א"ש לעיל (קט ב) דאמרה ילתא אסר לן דמא שרי לן כבדא. ול"א ג"כ טחלא כמו שיסד הפייטן שהביאו התוס' שם:

רש"י ד"ה וחתוכא לתחת. כשתתנוהו בתנור כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כבדא עילוי בשרא. וחודו של שפוד תלוי למטה כו'. עי' לעיל (צו ב) תד"ה אפי' שכתבו להפך:

גמ׳ ומשום שמנוניתא. נ״ב כלומר לאו דוקא משום דבלע דם שלה. דדם של טרפה ושומן שלה שוה. שהכל אסור משום טריפה ולא משום דם דתפשוט מינה למיסר נמי דם דכשרה. אבל ודאי שדם כבד הטרפה אסור כבשרה:

שם גאמו לשבא. נ"ב עמ"ש שבת (דף קל"ד א׳):

שם רבה בר רב הונא וכו׳. נ"ב פכ"כ (דף קי׳׳ח א׳):

רש״י ד"א קניא בקופ׳ וכו׳ הרואה והלך. נ"ב כדאמרי׳ פא"ט (מ"ה ב׳) תלתא קני הוו כו׳:

תד"ה דם דאורייתא וכו' לפי מה שפרש הקו׳. נ"ב נראה שצ"ל ר"ת. דה"פ תוס׳ לעיל לשטתו:

ודלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א"נ מיחלט הוה חליט לי' ברותחין. לפי הנראה מריף ורמב"ם דלא מייתי קריעת שתי וערב בצלי ורמב"ם מייתי לי' בחליטה. נראה מזה דס"ל לצלי לא בעי קריעת ש"ו דנורא משאב שאיב רק לחליטה דאין חליטה מועלת לדם הכנוס בסמפונות ואמנם אם לא ירצה לקרוע ש"ו יוציא פי קנה חוץ לקדרה יוציאו הסמפונות דמם דרך שם ודמא דכבדא עצמו נצמת ע"י חליטה ונראה הם לא גרסי א"נ מיחלט הוה חליט להו אלא ה"ק פה קנה חוץ לקדרה הוה ומיחלט הוה חלטי לי' וה"פ ר' זריקא העיד שאכלו קני' בקופי' וכבדא שלימה הוה ולא נקרע ש"ו א"כ ע"כ לא חלטו להו ולא מלחי להו וצלי ראה שלא היתה וא"כ מוכח כבדא שרי' בלא מליחה. ודחי ש"ס דלמא לעולם מיחלט הוה חלטו להו וצלי והא דהוה בשלימותא משום דפה הקנה חוץ לקדרה הוה ולא בעי קריעה ש"ו:

שלוקה אוסרת ונאסרת וכו' בריף ורמב"ם מבואר דאפי' לכבד בלא בשר נמי אין תקנה אלא בצלי ותמה הר"ן דהיינו כריב"ב דלא כריב"נ דסוגיא אזלא כוותי'. והנה בס' שנות אלי' להגאון מ"ה אלי' ווילנא זצ"ל פ"י דתרומות כ' וז"ל אחר שכ' שט"ס יש כאן כ' וכן איתא בתוספתא ר"א אומר כבד אוסרת ונאסרת ריב"ב אומר מבושלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ואינה נאסרת. נמצא יש ג' דעות ריב"נ ס"ל כבד לעולם אינה נאסרת ור"א ס"ל לעולם נאסרת וריב"ב מכריע מבושלת נאסרת ושליקה אינה נאסר כי שליקה קיל מבישול אינו מבושל כל צרכו כמבואר ועתי"ט דתרומות שם ובס' לח"ש שם. א"כ א"ש פסק ריף ורמב"ם דשמעתין אתי' כריב"ב דשליקה אינה נאסרת אבל מבושלת נאסרת ואין אנו בקיאין בין בישול לשליקה ע"כ אין לבשל בלי צלי':

דם דאורייתא הקשו תוס' לר"ת הא דם כבד לאו דאורייתא. והיינו לשיטתם בד"ה וחתוכים לתחת וכו' דס"ל דליכא דם מעלמא בסמפונא כבדא והכל דם כבד דרבנן אבל ר"ת יסבור כרוב הראשונים לדם שבסמפונות כנוס מעלמא וחייבין עליו כרת ונהי אין בו שפע כל כך ואי משום האי דמא לחודא הי' אמרינן משריק שריק וכבכ"פ מ"מ כיון דבכולי כבדא איכא ריבוי דם ויש באותו אבר עצמו דם דאורייתא החמירו משא"כ בכחל דליכא באותו אבר חלב דאורייתא:

תותי בשרא שרי. בכחל קמ"ל לאפוקי ממ"ש תוס' דהשומן נוטף על הכחל. ובכבדא קמ"ל אפי' נמלחה הכבד והבשר לא נמלח מ"מ שרי' דכבד אעפ"י שנמלחה מ"מ יש בה דם כ"כ כמו בשר שלא נמלח וכ"כ ש"ך סי' ע"ג סקי"ד ע"ש:

דף קי״א ע״א גמר׳ א״ל האי נמי לא תבעי לך, דאנא וינאי בריה דרבי אמר איקלען לבי יהוד׳ ברי׳ דר״ש בן פזי וקריבו לן קני׳ בקופיה ואכלנא עכ״ל, ומדמסיים ואכלנא משמע דלא מהא דקריבו להו בבי׳ יהוד׳ בר״ש ב״פ מוכיח אלא מהא דאכלו הוא וינאי ברי׳ דר״א. ולא ידעתי מה ראי׳ מעצמו ומחברי׳ הדומה לו וצ״ל דאביי רצה לידע איך עמא דבר בארץ ישראל בענין כבדא, ולכן הביא לו ר׳ זריקא ראי׳ מעובדא דהיו מאכילין ואוכלין באין מפריע, אבל לעיל שאמר אנא שלקי לי׳ לר׳ אמי ואכל הי׳ מביא ראי׳ ממעשה רב בר סמכא, משא״כ כאן דהן בי יהוד׳ המאכיל והן ר׳ זריקא וינאי לא היו ראוי׳ לסמוך עליהם מצד הוראה שלהן אלא מכח עמא דבר ומסתמא כך מנהג בני מערבא הי׳ ודו״ק.

ע״ש אמר להו קרעו שתי וערב וחתוכא לתחת וה״מ כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא, ופרש״י דאקריעה שו״ע דבעי בכבדא משום סמפונות, בטחלא לא בעי. אלא דלפ״ז מה זה דקאמר דשומנא בעלמא, ולכן כתב רש״י ז״ל דאף לקדרה שרי, וא״כ תרתי קאמר דלא בעי קריעה משום דאין בו סמפונות, וגם צליי׳ לא בעי ושרי לקדרה במליחה כשאר בשר, משום דאין כולו דמא ככבדא, ועיין בתוס׳ ובר״ן ובמהרש״א לעיל בתוס׳ ד״ה כבדא ובמהר״ם כאן, והמבוכה גדולה. אולם כפי מה שהארכתי למעלה בדעת הרמב״ם ז״ל גם בטחול יש דם כנוס שהוא בלאו, ועל דם כנוס דאורייתא, ודאי לא מהני מליחה, וגם צלי לא, אלא צריך להוציאו אבל כבדא בעי קריעה שו״ע לצלי, משום דכולא דמא ובלא קריעה יתקבץ מדם הכבוד בתוך הסמפונות, ואע״פ שהיא עצמה אינה חוזרת ובולעת, ולכן ציוה להם לצלותו וע״י קריעה שו״ע וחתיכא לתחת, אבל טחלא לא בעי צלייה משום דאינו דם, אלא כשאר בשר בעי מליחה מדרבנן, משום דם הנבלע בבשרו, ואין להאריך יותר ודו״ק היטב.

דין כבד אסור לכתחילה לצלות אפי' תותי בשרא ובדיעבד אפי' עילוי בישרא מותר ובארנו שהמנהג הוא שלא למלוח כבד אפי' לבדה כ"א בשכבר תחובה בשפוד ואם אירע כן שמלחו מליחת קדירה שוב מותרת לכתחילה לצלותה אפי' עילוי בישרא שלא נמלח ואם נצלה העוף והיה הכבד מונח או מחובר בתוכו הכל מותר ונהגו לקלוף מעט סביב הכבד וכן הדין במליחת הכבד עם בשר וכחל אפי' קרעו ש"ו וטחו בכותל אסור לכתחילה אפי' תותי בישרא ובדיעבד מותר אפי' עילוי בישרא ובארנו דמותר לחתוך כחל רותח שקרעו ש"ו וטחו בכותל בסכין של בשר:

אתמר כבדא עלוי בשר' שרי דמא משריק שריק כחלא עלוי בשר' אסור מ"ט חלב סרוכיה מסריך רב דימי מנהרדע' מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי מ"ט חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם דאורייתא דרש מרימר הלכת' בין כבדא ובין כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא וכתב רש"י בשפודי' שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחילה ולא שייך לחלוק בין תותי בשרא לעילוי בשרא שפעמים שמגביהין אותו צד השפוד שאצל האש ופעמים שמשפילין אותו ע"כ וכן הביאו הרא"ש לפסק הלכ' ורוב המחברים וז"ל מהרא"י בשערי' שלו אבל רש"י כתב דלכתחילה לא שרי בצלייה אפי' תותי בשרא הכי נהוג אבל במליחה לא נהיגים בה לכתחילה ואפי' לחודי' לא מלחינן כ"א כאש' היא תחובה בשפו' כשרוצין לעשות אותו על האש אבל אירע כך שהייתה נמלחה במליחה לקדירה שוב מותרת לכתחילה לצלותו עם בשר שלא נמלחה אפילו עילוי בשרא והכא אית' בהדיא בתו' בפרק כ"צ ע"כ והנה מה שכתב מהרא"י אבל רש"י כתב כו' היינו שמחלק בין שפודים שלנו כו' ומ"ש דמליחה לא נהיגינן בה לכתחילה כלומר אף שלא מצינו שום איסור אפילו לכתחילה כ"א כבדא עילוי בשרא אבל תותי בשרא שרי רק שלא מלחינן הכבד עם בשר לכתחילה אלא אפילו אם היא לבדה שאין בה שום חשש אפ"ה לא מלחינן אותה כלל ומה שכתב שאם אירע כך דשרי עם בשר שלא נמלח אפילו עילוי בשרא כדאיתא בתו' היינו משום שכתבו התו' בפ' כ"צ וז"ל אפילו למנהג העולם שאין מבשלין הכבד אחר מליחה מ"מ כיון דנמלח מליחת קדירה נתמעטה דמו ולא אסור טפי משאר בשר שלא נמלחו ובשרא ע"ג בשרא שרי לכתחילה ומאחר שכבד נמלח לא עדיף משאר בשר שלא נמלח א"כ אסור לחתכו בסכין בשעת צלייתו ודינו כבשר שלא נמלח כדלקמן והיכא שצלו בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח נ"ל פשוט דדינו ככבד עם הבשר דשרי בדיעבד מטעמא דמשריק שריק ומאחר דשרי כבדא עילוי בשרא בדיעבד ה"ה נצלה הכבד בתוך העוף אעפ"י שאין בו ס' שרי דאמרינן משריק שריק גבי דם פליטה וה"ה גבי לב נמי אף שהוא דם בעין מ"מ אמרינן שנתייבש הדם בתוכו ודווקא בצלייה כדפי' לעיל ור"י מדורא כתב בשער י"ב ואם צלו העוף והיה הכבד מחובר או נפרד ותחוב בתוך העוף אז העוף עצמו מותר מבחוץ יריכיו וגפיו ועל פני כולו רק שקולף מעט סביב הכבד וזורק לחוץ והשאר הכל מותר דדמא מדאיב דאיב כדאמר גבי כבד' עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא וי"מ דאף קליפה לא בעי כשנצלה בתוך העוף ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' שלו דהכי נהוג לחומרא לקלוף מעט סביב הכבד ע"כ וכן איתא להדיא במרדכי שחומרא בעלמא הוא ונ"ל גם לעניין מליחה אם נמצא שכבד דבוק בו שקולף מעט סביביו לחומרא כיון דמליח' כרותח דצלי וכן מ"כ הכי נהוג וכן במליח' ע"כ ודווק' כבד דאין בו ס' כנגדה הוא דקולפין אבל נמלח הלב עמה ואין בו ס' הכל אסור כמ"ש לעיל סי' מ"ט ואם יש בו ס' פשיטא דא"ל קליפה דבטל בס' לפי מה דמשערינן מליחה בס' דבשלמ' גבי כבד ה"ט משום דאמרינן דמא משריק שריק וכבכ"פ כבד' עילוי בשרא כמו גבי דם פליטה משא"כ בלב שהוא דם בעין אבל מ"מ לא גרע מבישול דבטל בס' ושרי הכל וא"צ קליפה לדידן נמי דמליח' בס' וכן צלייה כבישול שרי הכל וא"צ קליפה אכן לפי מ"ש לעיל פג"ה סי' כ"ח שאין לומר מליחה כבישול באיסור שאינו מפעפע כ"א לחומרא אבל לא לקולא להתי' בלא קליפה א"כ מן הדין צריך קליפ' וכתבו התו' והרא"ש אחריהם וא"ת כחל האיך מותר תותי בשרא והלא שמנוני' הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו ש"ו וטחו בכותל א"כ עילוי בשרא נמי לשתרי דהא מותר לבשלו בקדירה וי"ל דהכא גרע טפי דאע"פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו ש"ו וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדירה כו' כבר כתבתי זאת בשמעתא דכחל סימן מ"ז וכתבו עוד ומה שנזהרין שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא דאפי' בשפו' אחד שרינן הכא לכתחילה כשהכחל למטה ואפילו עלוי בשרא לכתחילה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי ע"כ וא"כ ש"מ דאם לא קרעו ש"ו וטחו בכותל לכתחילה אסור אפילו תותי בשר' ולא כהרשב"א שכת' דאי איירי בקרעו ש"ו בהלכותיו אפי' עילוי בשר' שרי ומוקי בקרעו קצת וכ"ד הר"ן ומ"ה כ' שאין ללמוד היתר לחותכו בסכין של בשר שיש עליו טיפת בשר מאחר שלא נקרע וכ"ד הס"ת דבלא קריעה איירי ור"י מדורא נמי כ' בסתמא וז"ל והכחל שנצלה או שנתבשלה מותר לחתכה בסכין של בשר ואפילו שהכחל רותח ויכול לחתוך אפילו לכתחילה אח"כ בשר וגם מותר לתת הכתל רותח בקערה שהיה בה בשר שהרי פסקינן הלכתא בין כחלא ובין כבדא עילוי בשר' לכתחילה אסור לצלות ובדיעבד שרי והתם נוגעים זה בזה כשהן רותחין ע"כ ולא חילק דאיירי בקרעו ש"ו אכן דברי התו' עיקר ובפרט מאחר שהרא"ש תפס דבריהם וכ"כ הסמ"ג והמרדכי דאיירי בקורעו ש"ו וכן בסמ"ק וז"ל מהרא"י בשערים שלו מותר לחותכו לכתחילה בסכין של בשר אפילו כשהכחל רותח בדקרעו ש"ו וטחו בכותל איירי נמי הכא כדמסיק בסמ"ק וכן פשט היתר גם התו' והאשי"רי בפ' כ"ה כ' דמנהג הבל הוא הנמנעים מזה מ"מ יש גדולי' המחמירי' על עצמ' ותמי' אני שהרי עתה אין (בקעו') מצויין דכ"ע זהירי וידעי שפיר באיסור בשר בחלב ולמה נחמיר כולי האי ע"כ ומ"מ אין נראה לומר דמ"ה אסור עילוי בשרא משום שנשאר שם חלב אפי' אחר קריעת ש"ו וטחו בכותל וכמ"ש ר' ירוחם שכך נראה מדברי התו' והרא"ש דא"כ לא הוי שרי אף תותי בשרא לפי דבריהם אלא עיקר הפירוש לפי שיוצא ממנו לבנונית כעין חלב ונסרך על הבשר ונראה כעין בשר בחלב וכ"כ הסמ"ג מדברי התו' ונראה בעיני אף שאנו תופסים להחמיר כדברי התו' ולאסור עילוי בשרא אפי' בקרעו ש"ו וממילא לדידן בכל עניין אסור כמו שחילק רש"י בשפודים שלנו מ"מ אין לומר שדבריהם מוכרע דלא איירי אלא דוקא בה"ג אבל לא קרעו ש"ו וטחו בכותל אסור לכתחילה אפי' תותי בישרא דלעולם שרי תותי בישרא כמו דשרי בצלייתו לחוד ולא אמרינן דנוטף שמנונית הבשר עליו ואוסרו מאחר דאינו חלב ממש אלא מדרבנן ומ"ה לא אוסרו אלא בבישול אבל לא בצלי שהחלב נסחט ממנו יכופל על האש וכ"ש לפי סברת הרשב"א דפי' בחידושיו דאף גבי כחל אמרי' כבכ"פ ומאחר דרוב המפרשים כגון הרשב"א והר"ן והס"ת כולהו כ' דלא איירי בקרעוהו ש"ו ואפי' הכי שרי תותי בשרא כ"ש היכא דקרעוהו ש"ו אלא דלא טחו בכות' וכ"ז לאותם דמפרשו דבצלי בקריע' מועט' סגי אבל לפי מ"ש לעיל בהלכות כחל בעי קריעה ש"ו וטחו בכותל אפי' בפני עצמו ובדיעבד שרי אפי' לא קרעו כלל אין נפקותא בכל זה מ"כ בהג"ה ש"ד מעשה אירע בהל"א שצלאו כחל של עגל עם בשר בשפו' ותחבו חתיכות כחל בנתיים כמו שאנו צולין את הריאה ושאלו את פי מהר"ר חיים פלטיאל ז"ל והורה לאיסור שאין חילוק בין כחל מניק' לשאינ' מניק' ע"כ ואו' אני שרי ליה מרי' כי נרא' שלא כדין הורה דהא אפילו תותי בישרא לכתחילה מותר ועילוי בישר' מותר לכ"ע בדיעבד ועוד אפילו לקדירה עם בשר מותר למקצת גאונים כיון שחתכו לחתיכות קטנות ולרוב גאונים שרי בדיעבד ולצלי ליכא מאן דפליג:

דין דלכתחילה אסור למלוח כחלא אפילו תותי בשרא ומ"מ אם בדיעבד מלחו אפילו בלא שום קריעה אפילו עלוי בשרא מותר:

פסק כתב הרא"ש דמות' למלוח הכחל עם הבשר בכל עניין לפי דמלח אין מפליט החלב וגם אין נבלע בדופני הכחל אלא כנוס במעיו ע"כ וכל שאר המחברים לא חילקו בין צלייה למליחה וכמו שאמרינן עילוי בשרא אסור לכתחילה ותותי בשרא שרי אלא שראוי להחמיר ולאסור לכתחילה אף תותי בשרא כמו שאנו מחמירין בשפודים שלנו שפעמים באה התחתון ונעשה העליון ג"כ איכא למיחש בהכי שמשריק הבשר במליח' ונעשה העליון תחתון ואסור לכתחילה בכל עניין אבל מה שבא הוא להתיר לכתחילה בכל עניין שאין מלח מפליט החלב א"כ בשר תפל וגבינה מלוח שנאסר הבשר מכח טמא מלוח וטהור תפל הלא המלח אפי' החלב הלא שדרכו לפלוט אינו מפליט וכ"ש שלא יפליט הגבינ' והטעם האחר שכתב שאינו נבלע בדופני הכחל כו' א"כ בקריעה מועטת תאסר ואדרבה איכא למיחש לאסור אפי' בדיעבד שהרי כ' המרדכי וז"ל מעשה בא לפני ר"ת בנתח בשר שהיה דבוק בו הכחל ונמלח עמו ולא היה קרוע ש"ו כמשפטו אלא שהיו נקבים מעבר לעבר של הכחל ואותו נתח נמלח עם הרבה נתחים אחרים ולא היה בגוף הנתח שהיה הכחל דבוק בו ס' בכחל והתיר מ"ו גם הנתח והביא לו ראייה מן אמימר דפסק פרק כ"ה הלכתא בין כחלא ובין כבדא תותי בשרא שרי עלוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא ומליח לא עדיף מצלי דאיירי בה אמימר ול"נ דאין ראייה דלמא שאני התם דשרי בדיעבד דאיירי בקרוע ש"ו כי גם לפי' ר"ת יש להעמיד כן כיון דלא טחו בכוחל לצלי אף גם דאי עבד לקדירה היה אסור ע"כ וצריך פי' לדבריו דס"ל להמחבר דקריעה מועטת דמהני לפי' ר"ת בדיעבד אפילו בקדירה עם בשר הינו קרעו שתי או ערב וטחו בכותל אבל בלא טחו בכותל לא חשיב ליה קריעה מועטת אפי' קרעו ש"ו ולעיל הארכתי בזה אבל בלא קריעה מועט' דאסור בדיעבד עם בשר אפי' לר"ת משמע דפשיטא ליה דאסור ולאות' דאסרי אפי' בדיעבד בקריעה מועטת עם בשר אסור נמי במליחה ויפה כ' משום דס"ל מה שאסור בקדרה אסור נמי במליח' וצלייה וכן מצאתי שמה"רר שלום לא התיר כחל של פרה במליח' אפי' בדיעבד תותי בשרא ומ"מ ל"נ דבצלייה פשיטא שרי ליה בכל עניין אפי' לא קרעו כלל משום דאמרינן כב"כפ וה"ה עם בשר אלא במליחה איכא לספוקי דלא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם מ"מ נ"ל להתיר בדיעבד לא מיבעיא לדעת הרשב"א דס"ל דאמרינן אפי' גבי כחל כבכ"פ ושרי כמו בצלייה אלא אפילו לדעת התו' דס"ל דלא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם מ"מ גבי חלב שחוטה שהוא מדרבנן אמרינן כבכ"פ להקל ולהתיר בדיעבד ואף שאין לי הכרע מ"מ מאחר שהרא"ש בא להתיר אפילו לכתחילה כדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד בפרט מאחר שרוב המחברים כתבו להתיר במליחה כמו בצלייה ולא חלקו ביניהם וכן פסק ר"י מדור"א:

דין שפוד שצלאו בבשר שלא נמלח או כבד צריך ליבון וסכין שחתך בבשר שלא נמלח בשעת צלייתו או שחתך בשר בשעת שנמלח סגי בבליתא דפרסי:

פסק כתב ראבי"ה שאסור לצלות בשפוד שצלו בו כחל לכתחילה ובכבד מותר ע"כ והנה מה שאסור השפוד בעבור הכחל איירי בכחל שלא קרעו ש"ו וטחו בכותל ומשום שנסרך בו החלב אבל בקרעו ש"ו וטחו בכותל ליכא איסור כלל בשפוד דהא כחל עילוי בשרא אינו אסור אלא משום מראית עין כו' כמ"ש א"כ בשפוד מאי איכא למיחש מאחר שאין בו חלב כלל אלא שמנהג עולם ללבן השפוד אפילו כה"ג ואפשר מאחר שמקצת פירושים אינם רוצים לחתכו בסכין של בשר ה"נ אין רוצים לצלות בשר עוד בלי הכשר השפוד ועוד מאחר שאסור לצלות כחל ובשר בשפוד אחד בכל ענין בתנורים שלנו לפירש"י א"כ אם יצלו בלי הכש' אז יהיו דברי חכמים כחוכא וטלולא בעיני ההמון שיאמרו מ"ש דין מדין שאסור לצלות ביחד א"כ חשוב כבשר בחלב א"כ זה אחר זה נמי וכן אין להקל בפני ע"ה ומה שהתיר השפו' כ"ד הרא"ש שכ' לקמן גבי בידוגי שהשפוד אינו נאסר מן הבשר דנורא משאיב שאיב כל הדם ואינו מניח הדם לבלוע בו ואפשר לפ"ז הטעם אף בכחל השפו' שרי משום שהאור שואבו ויש לחלק דדוקא גבי דם שיוצא ופולט הכל ע"י מליחה וכ"ש ע"י צלייה אבל חלב מיסרך סריך ואין כח האור שואב הכל ומ"מ אנו לא ק"ל הכי אלא כדעת השערים דבעי ליבון השפוד שצלו בו כבד או שאר בשר שלא נמלח ולפי מ"ש לעיל בהל' כבד אפי' נמלחה אוסרת השפוד ואם צלו אח"כ בה בשר נאסר ומ"מ אין כח בידי לאסור הבשר לאחרים מאח' שהרא"ש מתיר ואף ש"ד שמצרי' ליבון לשפו' כ' אמנם אין העולם נזהרין ומתירין דיעב' וכ"כ מהרא"י אבל מ"מ כתב שנוהגין שאין להתיר לכתחיל' ואני אומ' שמן הדין אסו' השפי' וכ"ד הראב"ד והרמב"ן והסמ"ג והרשב"א שהשפוד נאס' אחר שצלו בו בשר שלא נמלח וה"ה נמלח לכבד אלא שהר"ן כתב ונ"ל כמו שהבשר אינו נאסר מן השפוד בשעת צלייתו משום דאמרינן כבכ"פ ה"ה נמי גבי שפוד ודב' תימא הוא לומר כבכ"פ על השפוד דלא אמרינן הכי אלא גבי בשר כמו מולייתא שהרי כבכ"פ לא אמרינן בכל דוכתא כ"א לעניין דם ובשעת צלייה ומ"ט לא אמרינן בכל דוכתיה אלא שאין אנו מדמין לפי שאין לנו אלא מה שאמרו חכמי' ואין להקשו' א"כ אמאי אמרינן תותי בשר' שרי ואף עילוי בשרא שרי בדיעב' הלא נאס' השפוד מן הכבד וא"כ יאסור את הבשר וכן איכא להקשות גבי כחל ודוחק לומר דאיירי בשפוד של עץ דלא אמרינן לגבי' חם מקצתו חם כולו מ"ה לא נאסר כל השפוד בעבור מקום הכבד או הכחל אלא שאח"כ צריך ליבון משום אותו מקום ונראה דיש לחלק בעודו על האש כל זמן שהוא זב ופולט אינו בולע כ"כ מהר מן השפוד אבל בשפוד שכבר נאסר מיד הוא בולע מן השפוד ונאס' וחילוק זה נכת' לקמן בשם הרשב"א ולענין סכין שחתך בבשר שלא נמלח בשעת צלייתו או בכבד נראה בעיני שא"צ ליבון ולא הגעלה אע"פי שהטור י"ד בסי' ע"ו מדמה להדדי וז"ל כתב בס"מג שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצל' כל צרכו מבפני' דם שבו נבלע בסכין והרשב"א אוסר גם השפוד שכתב שפוד שצולין בו בשר בלי מליחה בולע מהדם ונאסר והורה אחד מהגדולים שאסור להשהו' הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולשהות כל זמן שהבש' זב שכל זמן שהו' זב ופולט אינו בולע מדם שבשפו' וא"א הרא"ש ז"ל כ' שהשפוד מותר דנורא משאי' שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם ולפ"ז ה"ה דסכין נמי מותר ע"כ ואין זו ראייה דהטור מביא ראייה מאחר שהתיר השפוד כ"ש הסכין אבל לעולם אפי' אסרינן השפוד בדיעבד מ"מ הסכין אינו נאסר שהמר' כ' שאל קרעוהו בסכין הכבד בשעת הצלייה לא נאסר משום דמשריק שריק והוא כדף שמולחין עליו ע"כ וגבי שפוד לא שייך לומר משריק שהוא תחוב באמצע הבשר ונאסר והא לך ל' הגה' ש"ד וז"ל יראה דמ"ה יש לדמותו לסכין ששחט בה דאסור לחתוך בה רותח וגם צונן בעי הדחה ואע"ג דיש לחלק דהתם נכנס בה הדם תמיד אבל הכא אקראי בעלמ' הוא והכי מחלק בתו' פ"ק דחולין גבי סכין טרפה כו' מ"מ הא אמרינן התם סכין טרפ' בעינן בלית' דפרסה למכפרי' ואין לחלק דהת' איכא רוב דם כדמחלק' נמי התם בתו' לפי' ר"ח על סכין ששחט בו שאסו' לחתוך בו רותח היינו משום דס"ל לר"ת דבית השחיטה צונן ודם צונן לא בלע כו' לכן צ"ל טעם דרוב דם כדאיתא התם כו' אבל הכא דחתך בה רותח ודם הוא רות' ואסור וא"ת אקראי בעלמ' הוא ר"ת לא רצה לחלק והיאך נתפוס סברת שניה' להקל אמנם יראה דלחתוך בו בשר מלוח ודאי שרי דאין מליחה למתכת כלל ואין נעשה בה רותח ובודאי שרי ואפי' יש גומו' בסכין לא דמי כלל לכש"מ דאין כאן דם בעין כלל בבשר מלוח אלא מה שנבלע במלח ואינו מתעכב כלל בגומות כי ע"י הפסיק' מתקנח לכלוך הגומות עכ"ל גם דבריו בכאן עמוקי' וסתורי' וצריך אני לגלותן כי מ"ש ודם הוא רותח ואסור פי' לא צריכא לטעם דרוב דם ואף ר"ת היה מודה בלא רוב דם ומקשה וא"ת אקראי כו' פי' לעולם בלא מעל' דרוב דם לא היה אוסר ר"ת אפי' היה בה"ש רותח ומה שמשמע שע"כ הוצרך ר"ת לומר רוב דם משום שכבר אמר שב"הש צונן וא"כ תידוק מינה שאם היה רותח שאסור דילמא לעולם אפילו היה בה"ש רותח לא היה אסור והא דמשמע שהיה אסור היינו משום שתדיר אבל הכא דאינו תדיר וגם אינו רוב דם אפילו ברותח אינו אסור ע"ז אומר ר"ת לא רצה לחלק הכי ר"ל לא ס"ל האי חילוקא דאקראי שהרי לא הזכירו כלל ומנ' לן לחלק והעולה מידו שאין לו ראייה להצריכו יותר מבלית' אבל לזה יש ראייה שלא להקל מבליתא דפרסי ומ"ה מ"ש המר' לעיל שהסכין אינו נאסר ר"ל דסגי בבליתה דפרסי ולכתחילה אסור לחתוך על סמך שיקנחנו בבלית' דפרסי או שידיחנו כמו שאין מתירין לשחוט בסכין של גוים על סמך שיקלפנו ומ"מ קש' דמדברי מהרא"י יראה דסגי בבלית' דפרסי בסכין ששחט בה כ"א לחתוך בה צונן אבל לחתוך בה רותח בעי הגעל' ואפשר דס"ל כדעת מהרי"ח דס"ל הכי אבל כבר כתבנו בפ"ק סי' י"ב דליתא גם מה שבא מהרא"י לחלק בין תדיר לאינו תדיר הלא סכין ששחט בה משמע אפילו באקראי כאשר כתבתי שם וכ"נ מדעת הא"ז שכ' הסכין אסור משמע דבעי הגעלה ולא סגי בהדחה וכ"ש בבליתה דפרסי וז"ל הא"ז כשצולין בשר פעמים שחותכין אותו בסכין כ' מהר"י שיליא"ון ז"ל שאם היד סולדת בו הסכין אסור ותימא שכל העולם נהגו היתר בדבר ע"כ ואומר אני מאחר שהו' עצמו כ' שנהגו העולם היתר ואפי' אינו מן הדין כ"כ מ"מ מסייע לנו לזה שאם אירע שלא הגעילו אלא הדיחו או קנחו אותו בבלית' דפרסי וחתכו בו רותח אין כח בידינו לאסו' בפרט מאחר שמצאתי בהג"ה בסמ"ק מרפיא כ' שהשיב ר"י לאשתו שמותר אפי' לכתחילה ע"כ אין להחמי' ולאסו' בדיעבד בבלית' דפרסי ומ"ש מהרא"י דלחתוך בו בשר מלוח ודאי שרי לפי שאין מליחה למתכת כלל וכו' נ"ל דאינה דומה כלל אפי' אין מליחה למתכת היינו שיעשה המלח המתכת רותח ע"י מליחה אבל הכא כיון שהבשר נעשה רותח ע"י מליחה וחותך בו הוי כמו חותך ברותח ממש ובולע ואינו דומ' לכלי מנוק' דלא בלע כ"א בכלי חרס ואף שלעניין רותח היה בלע אפי' במנוקב שאני התם דאמרינן במליחה משריק שריק אבל היכא שחתך בו בשר אגב דוחקא דסכינה בלע וי"ד נמי כתב מצאתי באיגר' דר"י אם חתך בסכין בשר מלוח קודם שהודחה צריך להגעיל ברותחי' ע"ג האש ע"כ וכי לא ס"ל דאין מליח' למתכת דהא רוב הגאונים ס"ל הכי ואע"ג שכת' הטו' י"ד במקום אחר בשם אביו שפוד שצלאו בו בשר שלא נמלח מותר ומסיק ולפ"ז גם הסכין מותר ע"כ היינו מטעם דנורא משאיב שאיב כו' כמ"ש הוא גופא וכן משמע הל' ולפ"ז הטעם דנור' כו' אבל לעולם בשר מליח באיסורו קאי כמו שחילקנו מ"מ נר' אע"פ שלפי דעת הטור בשם הר"י לא מהני בלית' דפרסי' אלא בעי הגעלה מ"מ לפי דעת המר' שכת' אכבד דכולו דם אם קרעוהו בסכין כו' מותר מטע' דמשרי' שריק דהוי כדף שמולחין כו' א"כ זה לא גרע מרותח דצלי ודינו כסכין שחתך בשר בשע' צלייתו וסגי בבלית' דפרסי' כמ"ש לעיל ואח"כ ראיתי שכ' בס' ת"ה נמצא במקצת טופסי י"ד לאסור אבל במדוייק אינו ע"כ וכי זה ראייה מה שלא כ' שם דאי הוה כתב בס"א להתיר אז הוי ראייה שפיר ומה בכך שהטור לא כתב ס"ס תשוב' דר"י מאן מחקה שכ' בהדיא לאיסור אח"כ מצאתי בדרשות מהרי"ל במ"א וז"ל וכן אין לחתוך בשר מלוח בסכין שאוכלין עמו אבל בשר יבש מלוח מותר לחתוך דהא אם נתבשל בדיעבד בשר יבש בלא הדחה מותר ע"כ וכ"נ לי עיקר:

דין עליית כבד אסור ליתן כלי תחתיו שמקבל שמנונית אפי בישרא עילוי כבדא ובארנו דהאידנא אין נותנין כלי תחת צלי אפי' ע"י גללי מלחה אם לא שכבר נצלה כל צורכו עד שראוי לאכול ממנו או כשנמלח קודם צלייה מליחת קדירה כל צורכו והודח קודם צלייה ומ"מ אם עבר ונתן כלי תחת הצלי לקבל שמנונית ע"י גללי דמלח' אפי' הניח שם הרבה מלח אפי' הכי מותר:

מסקינן בסוגיא רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוהו חזייה לברי' דחמוהו דשפי' כבדא עלוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימר דאמרו דיעבד לכתחילה מי אמרו ואי איכא בי דוגי פי' שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שנותנין לאווזו' והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי בישר' עילוי כבד נמי אסור ומ"ש מדמא דשרינן לקמן ומשני דמא דבישרא שכן פיר' יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניח לתוך הכלי מראה אדמומית לשוליים דמא דבכבדא קפא פי' צף למעלה ומתערב הכל והא דינא דבי דוגי מסקינן לקמן אר"נ א"ש אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן וכו' ומסיק ר"א דלית ליה תקנת' עד דמייתי תרתי גללי דמילחא ושדי ליה למילחא ובתר הכי שביק ליה עד דציל ושפי' ליה ושרי שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה והא דמותר ע"י גרגרי מלח כת' הרשב"א דלא שרי אלא משעלה תימרתו דתרתי בעינן ויש שכ' דאין חילוק בין עלה תימרת' ובין לא עלה בכל עניין מות' ע"י גללי מלח והמ"מ הביא שתי הסברות ולא הכריע ביניהם אבל מבואר בדבריו שהוא סובר דלהרי"ף והרמב"ם אפילו קודם שתעלה תימרתו וכ' התו' והרא"ש אחריהם שאפי' למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור שרי הכ' ולא אמרי' מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאס' מחמ' דם המעור' בו ושוב אין לו היתר שאפש' לסוחטו אסור דכיון שפי' הדם ממנו לגמרי ולא נשאר בו שום דבר אפילו משהו ולא טעם הוי כאילו לא נאסר וזה היה ידוע להם לחכמי' באיזה מקום נפרש האיסור לגמרי אבל אם יבוא שאין האיסור נסחט ממנו לגמרי הימנו אלא שמתבטל כה"ג לא נקרא אפשר לסוחטו ואסור וכתב הרא"ש שנראה דבי דוגי אסור כיון שהדם מונח עליו נבלע בו והשפוד אינו נאסר דנורא משאיב שאיב כל הדם ואינו מניח ליבלע בשפוד וכבר כתבתי שרבו החולקים עליו ודבריהם עיקר ורש"י פי' בשם ה"ג דדוקא נקט תרי גללי דמלחא מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן וכתבו התו' והרא"ש וכל האחרונים ולפי שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט הילכך אין ליתן כלי תח' הצלי עד שימלחנו וישהה במלח כדי צלייה ונראה דלא סגי בהכי אלא עד שיודח הדחה אחרונה עד שראוי לקדירה שהרי המלח שעליו בלוע מדם וכ"כ הרשב"א בת"ה ובדיעבד אי לא הודח ידיחנו עדיין כשהוא על השפוד ולא כדברי הרמב"ם שאוסר לעולם עד שיחליטו ברותחין אחר הדחתו כדי שיתלבן הבשר ושוב לא יצא דמו ובלאו הכי אסרו לבשלו ולהניח בי דוגי מתחתיו ולא ק"ל הכי וה"ה אם נצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י צלייה דקשרי לכ"ע וכ"כ הטור להדיא וכתב הרשב"א ואם עבר ונתן אפילו מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאוריית' כיון שנתבשל הדם ובלבד שנתבשל קצת עד שהעלה תמרתו פיר' עד שניצוצות הניתזות על הגחלים מעלה עשן שזה סי' שאין דם עוד שאין דרך הדם להעלות עשן ע"כ ומ"ש שזהו סי' כו' אין פירושו סי' גמור דא"כ לא הוי צריכין למלח כל עיק' גם בסוגיא מסקינן להדיא דהאי עיק' עד שתעלה תימרתו ליכא סימנא משום דפריך רב אשי ודילמא תתאי מטא פי' נצלה ועילאה לא מטא כו' אלא שהוא סימן קצת קאמר לסייע לומר דאף הרבה מלח אינו מזיק דלא אמרו בה"ג שפוס' כח הדם כו' אלא כשיש בו הרבה דם שנוטף לתוך הכלי אבל במעט דם אין לחוש:

ומשום שמנונית. קאמר דאוסרת את המתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי אי אסיר אחריני אי לא דאיכא למימר דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרה דם וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מיבעיא לי מאי: קניא בקופיה. הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד: דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא דם דרך חללו חוץ לקדרה: אי נמי חליט הוה מעיקרא. ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם האחר ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא: חלטי ליה בחלא. צומתו בחומץ שהחומץ צומתו אשטרוינ''ט ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי ליה עם בשר אחר: חלא אסיר. אותו חומץ שנצמת בו אסור דקסבר מוציא מקצת מן הדם: כי היכי דפליט הדר בלע. מאותו חומץ עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט חוזר ובולע: אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל. אמרו לו לרב נחמן תלמיד שנתארח אצלך אינו אוכל מה שהביאו לפניו: גאמו לשבא. הגמיאהו והלעיטהו לשבא על כרחו על שם אביו קראו: מתובלת. התבלין מרככין אותה: שלוקה. הרבה מאד: נאסרת. לפי שלאחר שגמרה פליטתה חוזרת ובולעת: תלת סאוי טחאי. שלש סאין פת נקיה פניה טוחין בשמן ודבש: מי עדיפת לן מינה. יום השבת היה: אמאי עבדיתו הכי. אע''פ שדם הנבלע בו היתר הוא מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא: וחתוכא לתחת. חתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם ויצא: והני מילי. דבעי קריעה בכבדא מפני שדם כנוס לתוכו אבל טחלא אין בו דם ואפילו לקדרה שרי: כי עביד מילתא. הקזה: כבדא עילוי בשרא. בתנור היו צולין כל צלי שלהן וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר נמצא הכבד עליון כשתולין אותו: דמא משרק שריק. אע''פ שזב מן הכבד על הבשר אין בכך כלום לפי שהדם ע''י צלי אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל: מסרך סריך. נדבק ונבלע: הלכתא כו'. ולדידן אסור לגמרי לכתחלה לפי ששפודים שלנו אינן תלויין אלא שוכבות ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון הלכך בין שהכבד לצד הראש ובין שהוא לצד הזנב אסור:

כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. וא''ת ותפשוט מינה דאסור מדהוו צריכי למחלטיה וי''ל דלדידהו נמי הוה מספקא להו ולכך היו מחמירין ודוקא לבשל עם הבשר הוו חלטי ליה שלא תאסור הבשר אבל בפני עצמה אינה נאסרת: רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל. צריך לומר שלא היה נחלט ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר עמו לא הוצרכו לחלטו אע''פ שפולט דם ואוסר הרוטב והכלים מזה לא היו חוששין כיון שהכבד עצמו מותר שאין לומר שנחלט וע''י כן היה רב נחמן מתירו אבל אם לא נחלט היה אוסרו ובר שבא היה סבור דחליטה אינה מועלת א''כ לא מייתי שפיר כתנאי דתנאים לא נחלקו בזה: וחתוכיה לתחת. לבשלו בקדרה אחר צלייתו או מליחתו איירי דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונופל דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי פ' דם שחיטה (כריתות דף כא) ואי משום דם סמפונות הכבד צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת אע''פ שלא פירש א''כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא''כ מה בא להשמיענו אבל דטחלא לא ובה''ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה מ''ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך ויצא דם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן שמא דם הסמפונות חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן בכיצד צולין (פסחים דף עד:) דכבולעו כך פולטו: אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. היינו דוקא גוף הטחול הוא שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כדתניא פ' דם שחיטה (כריתות דף כא:): כבדא עילוי בשרא אסור. לכתחלה אסור לכ''ע אע''ג דבשרא עילוי בשרא שרי אפי' למאן דלית ליה בפרק כיצד צולין (פסחים דף עד:) כבולעו כך פולטו משום דדם מישרק שריק בכבד שיש בו רוב דם שאינו יכול לצאת ע''י מליחה כמו בשאר בשר כדמשמע כוליה שמעתין לא שריק שפיר ולפירוש ר''ת לא ניחא כולי האי דבכולה שמעתין לא נסתפק בדם הכבד כ''א להקל ולהתיר בלא מליחה ולא להחמיר ואע''פ שדברנו לעיל שאינה בולעת מחמת שטרודה לפלוט לעולם מ''מ עיקר השמועה אינה מדבר זה ולכאורה משמע שמאותו טעם שדברנו בכח השמועה הוא בא לאסור כבדא עילוי בישרא ומיהו י''ל דקאי אמאי דאמרינן מקמי הך מילתא הני מילי כבדא שיש בו רוב דם אבל טחלא שומנא בעלמא הוא: דמא משרק שריק. וא''ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכבולעו כך פולטו וכ''ת דאצטריך להתיר אפילו למאן דלית ליה בכיצד צולין (גז''ש) כבולעו כך פולטו אכתי קשה דמסקינן התם דמולייתא שריא אפילו לכתחלה מהאי טעמא והכא פסקינן דאסור לכתחלה לכולי עלמא ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט א''כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד ויש לומר דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן בכיצד צולין (גז''ש) דלב קורעו אחר בישולו משום דכבולעו כך פולטו אע''פ שיש בו שפע דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב: דם דאורייתא. אע''ג דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו מ''מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא אבל חלב שחוטה תחלתו דרבנן ומיהו קשה לפי מה שפירש הקונטרס לעיל דדם כבד אפילו פירש לאו דאורייתא מדלא חשיב ליה בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) בהדי לב וטחול וכליות: תותי בשרא שרי. וא''ת כחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א''כ עילוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה וי''ל דהכא גרע טפי דאע''פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדרה כדברי ר''ת ולא מצינו בקונט' שחולק עליו בזה דהא בהדיא שרי הכא תותי בשרא אע''פ ששמנונית הבשר על הכחל ומה שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא דאפי' בשפוד אחד שרינן הכא לכתחלה כשהכחל למטה ואפי' עילוי בשרא לכתחלה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי:

דף קיא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד