דף קה - א
אילימא, בית שמאי אומרים מקנח את פיו, ולא בעי מדיח, לשטוף את פיו במים,
ומשום שסוברים שקנוח הפה עדיף מהדחת הפה. ובית הלל אומרים מדיח את פיו במים, ולא בעי מקנח, כיון ששטף את פיו.
לא יתכן לומר כן, כי: אלא הא דאמר רבי זירא: אין קינוח פה מועיל להתיר לאכול בשר אחר גבינה, אלא אם כן קנחו בפת, שרק אכילת פת בין גבינה לבשר מועילה לנקות את הפה משיירי הגבינה.
כמאן אמר רבי זירא שקנוח הפת מועיל - האם אמר זאת כבית שמאי ולא כפי ההלכה? שהרי לפי בית הלל רק שטיפת הפה מועילה ולא מועיל קינוח.
ומבארינן: אלא כך צריך לומר: בית שמאי אומרים מקנח את פיו ומספיק בכך, ולא בעי מדיח. שאינו צריך לשטוף את פיו. ובית הלל אומרים שלא מספיק קינוח הפה אלא צריך אף מדיח. שצריך גם שטיפת פיו בנוסף לקינוח. ועל זה אמר רבי זירא, שבין לבית שמאי ובין לבית הלל, קינוח הוא דוקא על ידי פת.
ודחינן: אם כן, הוי ליה דין זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. שלבית שמאי מספיק קנוח, ולבית הלל צריך הדחה וקינוח, ולתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. שבמסכת עדיות, נשנו כל המקומות שהלכו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ומזה שלא נשנה דין זה שם, משמע שאין זה הביאור בדברי בית שמאי ובית הלל.
ומבארינן: אלא כך צריך לומר: בית שמאי אומרים: מקנח את פיו והוא הדין למדיח, שצריך את שניהם גם קינוח וגם שטיפה.
ובית הלל אומרים: מדיח את פיו והוא הדין למקנח, וגם לדבריהם צריך את שניהם, אלא - מר - בית שמאי - אמר חדא. וכוונתו היתה לשתי הדברים ומר בית הלל - אמר חדא, וכוונתו היתה לשתי הדברים וכל אחד אמר את דבריו בנפרד, ולא פליגי. [9] שאין זו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, ושניהם סוברים שצריך קינוח והדחה בין אכילת גבינה לאכילת בשר.
גופא, אמר רבי זירא: אין קינוח הפה מועיל אלא בפת, בלעיסת הפת.
והני מילי שמועיל בדחיטי, בפת העשויה מחיטה. אבל, בדשערי, לא! שבפת העשויה משעורים אין זה קינוח, מחמת שהוא מתפורר בתוך הפה ואינו יכול לקנח ולנקות את שיירי האוכל שהיו קודם בפה.
ודחיטי, ובפת חיטים, נמי לא אמרן שמועיל קינוח, אלא בקרירא, בפת קרה, אבל בחמימא, בפת חמה, לא מועיל לקנח, משום שמשטר שטרי! כיון שהוא מתרכך נדבק הוא בפה ונשארים שיירים ממנו בתוך הפה ואינו מנקה.
והני מילי - שמועיל קינוח בפת חיטים קרה ברכיכא, בפת רכה, אבל באקושא, בפת קשה ביותר לא מועיל. כיון שהפת קשה מתפורר הוא כמו פת שעורים ואינו יכול לקנח את הפה.
והלכתא - בכל מילי הוי קינוח, לבר חוץ מקמחא קמח, תמרי תמרים, וירקא ירקות. משום שהם רכים, ונדבקים הם בחניכיים בסמוך לשיניים, ולכן הם אינם מנקים את השיירים של האוכל הקודם.
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: [10] כמה זמן ישהה בין אכילת בשר לאכילת גבינה?
אמר ליה רבי יוחנן: ולא כלום! שיכול הוא לאכול גבינה מיד אחר אכילת בשר, ואינו צריך שהייה של הפסק זמן ביניהם.
ופרכינן: איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה מיד אחריו משום שהבשר מוציא שומן ומושך הוא טעם זמן ארוך בתוך הפה.
אבל אכל גבינה - מותר לאכול אחריה בשר בלי שהיית זמן [ובלבד שיקנח וידיח פיו].
ומשנינן: אלא, זו היתה שאלתו. כמה ישהה בין אכילת גבינה לאכילת בשר.
ועל כך אמר ליה רבי יוחנן: ולא כלום! שאינו צריך שהיית זמן בין אכילת גבינה לבשר.
גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה מיד אחר כך. אכל גבינה - מותר לאכול בשר.
אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שנשאר בין השיניים [11] - מהו? האם נחשב הוא כבשר, ואסור לאכול עמו גבינה עד שיסירנו מבין השיניים, או שכבר אינו נקרא בשר?
קרי עליה רב חסדא את הפסוק "הבשר עודנו בין שיניהם", ומשמע שהפסוק קורא לבשר שנשאר בין השיניים בשם בשר. ולכן אסור לאכול גבינה כל עוד הוא נמצא בין השיניים.
אמר מר עוקבא: אנא, להא מילתא של המנעות אכילת גבינה לאחר בשר, הריני נחשב כמו חלא בר חמרא, כחומץ בן יין, לגבי אבא.
דאילו אבא, כי הוה אכיל בשרא האידנא, כשאבא היה אוכל בשר בשעה מסוימת ביום, לא הוה אכל גבינה - עד למחר, כי השתא עד למחרת בשעה זו. עד שעבר פרק זמן של מעת לעת מזמן אכילת הבשר. ואילו אנא, נוהג שרק בהא סעודתא שאכלתי בשר, הוא דלא אכילנא גבינה. אבל לסעודתא אחריתא, [12] לאחר פרק זמן של סעודה אחרת - אכילנא, [13] אוכל אני גבינה. ונחלקו הראשונים אם צריך שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה, או שמספיק בסלוק השולחן ובברכת המזון.
אמר שמואל: אנא, להא מלתא כדמפרש - חלא בר חמרא כחומץ בן יין לגבי אבא. דאילו אבא הוה סייר [14] היה בודק נכסיה את נכסיו וקרקעותיו תרי זמני ביומא פעמיים ביום. ואנא, ואני לא סיירנא איני בודקם אלא רק חדא זימנא, פעם אחת ביום.
שמואל הולך לטעמיה, דאמר שמואל: מאן דסייר נכסיה כל יומא כל הבודק נכסיו כל יום - משכח אסתירא! מוצא סלע כלומר, מרויח כסף, מפני שמתקן בהם את הצריך תיקון.
אביי, הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא. יומא חד, פגע באריסיה פגש את האריס שעיבד שדותיו, דדרי פתכא דאופי, כשהוא נושא משא של עצים בכוונה לגונבם.
אמר ליה אביי, הני עצים - להיכא אתה מוליכם?
אמר ליה האריס, לבי מר! להביא את העצים לכבודו!
אמר ליה אביי לאריסו: כבר קדמוך רבנן! שאמרו שיהיה אדם רואה ובודק את נכסיו בכל יום, ואני על ידי שקיימתי את דבריהם הצלתי את נכסי.
רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא, בודק את נכסיו כל יום.
אמר: היכא נינהו היכן הם כל הני אסתירי דמר שמואל? היכן הם אותם סלעים שאמר שמואל, שמוצא אותם אדם המסייר את נכסיו כל יום? ומהי התועלת שישנה בסיור בנכסים כל יום.
יומא חד, כשסייר בנכסיו חזא צינורא דבדקא בארעיה. ראה את המים יוצאים חוץ לגדותיהם ובאין לשטוף את אדמותיו דרך פרצה שבשפת אמת המים. שקליה לגלימיה, לקח את בגדו, כרכיה, אותביה בגוה ושם אותו בתוך הפירצה כדי למנוע את חדירת המים. רמא קלא, הרים את קולו, וצעק.
אתו אינשי באו אנשים, סכרוה וסתמו את הפירצה.
ואז אמר רב אסי: אשכחתינהו מצאתי לכולהו איסתרי את כל הסלעים דמר שמואל. שאמר כל המסייר בנכסיו כל יום מוצא רווח.
כיון שדברנו ברחיצת ידים באמצע הסעודה, מבארת הגמרא דיני נטילת ידים הקשורים לסעודה.
מים ראשונים: אלו הם המים שנוטל בהם אדם את ידיו קודם שאוכל פת, או דבר שטיבולו במשקים.
מים אמצעיים: אלו הם מים שנוטלים בהם את הידים בין אכילת תבשיל לתבשיל אחר, באמצע הסעודה.
מים אחרונים: אלו הם המים שנוטל בהם אדם את ידיו בסוף הסעודה.
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים - מצוה! שמצוה לשמוע לדברי חכמים שתקנו ליטול מים ראשונים. [ולקמן מפרש מדוע תקנו].
ומים אחרונים - חובה! שזה חמור ממצוה. [ולקמן מפרש מדוע הם חובה].
מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים - חובה. ואמצעיים, שנוטלים בין תבשיל לתבשיל - רשות! ומשמע שגם מים ראשונים הם חובה, וקשה על רב אידי בר אבין שאמר שמים ראשונים הם מצוה ולא חובה.
ומשנינן: זה נכון שמים ראשונים הם מצוה. וזה שקרא להם התנא חובה? הטעם שמצוה של המים הראשונים לגבי מים אמצעיים שהם רשות - חובה קרי לה התנא! שהחשיבות של מצוה כלפי רשות, זה כחובה כלפי רשות.
גופא: מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות.
מים ראשונים - נוטלין בין בכלי לתוך כלי שיקבל את המים, בין על גבי קרקע.
אבל מים אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי לתוך כלי.
ואמרי לה, ויש אומרים שאין נוטלין אותם על גבי קרקע. [ולקמן מבארינן שרוח רעה שורה על מים אחרונים כשהם על גבי קרקע].
ומבארינן: מאי בינייהו בין אלו שתי הלשונות, והלא לדברי שניהם אין נוטלין על גבי קרקע?
ומשנינן: איכא בינייהו - קינסא. [15] אם נתן עצים וקסמים, ועליהם נטל את המים האחרונים. למאן דאמר שצריך כלי, אין אלו נחשבין ככלי ואסור ליטול מים אחרונים עליהם. אבל למאן דאמר שאין נוטלים על גבי קרקע, זה בסדר, כיון שהוא נוטל על גבי עצים אין זה נחשב שהוא נוטל על גבי קרקע.
מים ראשונים - נוטלין בהם בין בחמין אם הם חמים, בין בצונן בין אם הם קרים.
מים אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן, במים קרים, מפני שמים חמין מפעפעין מרככים את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא שנדבקה בהם בשעת האוכל, אלא אדרבה מבליעים הם את הזוהמא בידים.
שנינו בברייתא: מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן.
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו שנוטלים מים ראשונים אלא בחמים שאין היד סולדת נכוית בהן.
הערות
[9] מבואר בגמרא שבין גבינה לבשר חוץ ממה שצריך קנוח והדחה, צריך גם רחיצת ידים. וביום, כיון שיכול לבודקם היטב אין צריך רחיצת ידיים. ולמעשה מביא הש"ך בסימן פ"ט סעיף קטן ט' שהמנהג לרחוץ גם ביום מפני השומנים שנדבקים ביד ואינם נראים לעין. וכן תירץ הלחם משנה הקושיה על הרמב"ם מדוע לא הביא את הדין שביום לא צריך רחיצה. ותירץ כנ"ל שחשש לשומנים. ואם כן, לדעת רש"י צריך רחיצת ידים, קנוח והדחה בין גבינה ובשר. והרשב"א פוסק שמספיק או קנוח או הדחה וכן צריך רחיצת הידים. והר"ן כתב כמו רש"י שצריך גם קנוח וגם הדחה אולם מפרש הדחה - הדחת הידים. ולפי זה ביום שאין צריך להדיח ידיו מספיק קנוח הפה ולהלכה פסק בשו"ע שצריך קנוח והדחת הפה ורחיצת ידים. אולם כל זה אם רוצה לאכול אחרי הגבינה בשר בהמה או חיה. אבל כשרוצה לאכול בשר עוף אין צריך לכל זה ורק שירגיש שאין בפיו פירורי גבינה [שו"ע יו"ד קט ב]. וטעמו של דבר, לפי שבישול בשר עוף בחלב הוא רק מדרבנן, לכן הקילו בזה. אבל בשר חיה בחלב, על אף שגם הוא אינו אסור אלא מדרבנן, דינו הוא כבשר בהמה, ומבאר הש"ך, שהטעם הוא, כי קשה להבדיל בין בשר חיה לבשר בהמה. והרמ"א חולק ומחמיר שגם אם רוצה לאכול עוף צריך קנוח והדחה ורחיצת ידים וכתבו הפוסקים שכך נוהגים [כנסת הגדולה, יד יהודה] ויברך ברכה אחרונה אחר הגבינה. ויש מקילים שאין צריך לברך ויכול לאכול מיד באותה סעודה על ידי קנוח והדחה ורחיצת הידים [משנה ברורה תצ"ד סקט"ז].
[10] בטעם האיסור של גבינה אחר בשר, כתב הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות [ט כח] מפני הבשר שנשאר בין השיניים ואינו יוצא עד שש שעות. והטור כתב בסימן פ"ט שהטעם מפני שטעם הבשר חזק ונמשך זמן רב, ונשאר טעמו בפה עד שש שעות. ונפקא מינה בין שני ההסברים, באופן שלעס בשר בשיניו לצורך תינוק וחזר והוציאו מפיו, לדעת הרמב"ם אסור באכילת חלב כיון שלעס ונכנס בין שיניו. ולטעם הטור כיון שלא אכל את הבשר אינו משאיר טעם, ומותר לאכול אחריו גבינה. אולם אם לא לעס את הבשר ורק טעם בפיו את הבשר וחזר ופלט הבשר מפיו, מותר לכל הדעות לאכול חלב אחריו, ומכל מקום צריך קנוח והדחה. וכן להיפך, אם אכל בשר ומצא בין שיניו בשר לאחר שש שעות, לפי הטור אסור לאכול במצב כזה שהבשר בפיו גבינה, ולרמב"ם כיון שעברו שש שעות מאבד הבשר את חשיבותו ושוב אין נחשב לבשר ויכול לאכול גבינה. וכתב הטור שצריך להחמיר כחומרות שני הטעמים. ולכן פסק בשולחן ערוך סימן פ"ט ס"א אכל בשר אפילו של חיה ועוף, צריך להמתין שש שעות לפני שאוכל גבינה ואפילו אם המתין שש שעות, אם יש בשר בין השיניים צריך להסירו. ויכול לאכול מיד אחר כך גבינה אולם צריך קנוח והדחת הפה קודם ויש מקילים שמספיק או קנוח או הדחה.
[11] הפרי חדש מקשה על טעם הרמב"ם שהצריכו המתנת שש שעות בין בשר לחלב מפני הבשר שנשאר בין השיניים. אם כן, מה הסתפקה הגמרא לגבי בשר שבין השינים, הרי זה כל הטעם שאסור לאכול גבינה מפני בשר זה, ומתרץ הפני אריה שזה עצמו היה ספק הגמרא האם הטעם שהצריכו שש שעות המתנה הוא מחמת בשר שבין השינים, או שמא בשר שבין השינים אין לו דין בשר כלל, והמתנת שש שעות הצריכו מחמת בשר שנשאר בפה ולא בין השינים ובאופן שלא קינח את פיו. אבל אם יקנח פיו יהיה מותר באכילת גבינה מפני שבין השינים כלל לא נחשב בשר. וענתה הגמרא שהטעם מפני הבשר שבין השינים שגם הוא נחשב בשר, ועל בשר זה לא מועיל קנוח שאינו יוצא ולכן צריכים להמתין שש שעות. אולם אחר שש שעות מותר באכילת גבינה ואף שהבשר עודנו בין שיניו מפני שנחשב כמעוכל ואיבד חשיבות בשר. וכל זה לדעת הרמב"ם. אבל לטעם הטור שהאיסור מפני שנשאר טעם, אם כן ספק הגמרא היה כפשוטו האם בשר בין השינים נחשב בשר, והמסקנא שנחשב בשר. אם כן גם אחר שש שעות הוא עדיין בשר ויצטרכו להסירו קודם שאוכל גבינה ולקנח ולהדיח הפה. ואם אחר כמה שעות מצא בשר בין שיניו ובלעו, אין צריך להמתין שש שעות מזמן הבליעה ומספיק בהמתנת שש שעות מזמן שאכל את הבשר בתחילה. עוד נפקא מינה כתבו הפוסקים בין טעמו של הרמב"ם והטור, בגבינה קשה שטעמה חזק שלטעם הטור צריך להמתין אחריה שש שעות ולטעם הרמב"ם אינו נשאר בין השיניים, כך כתב הפרי מגדים במשבצות זהב סעיף קטן א', ובסעיף קטן ד' מביא שגם בגבינה קשה שייך טעם הרמב"ם ולכן לכל הדעות צריך להמתין בגבינה קשה שש שעות לפני שאוכל בשר או עוף. וגבינה קשה, כתב הרמ"א שהגדרתה שעמדה ששה חדשים. ובזמנינו שמקשים את הגבינות על ידי חומרים נקטו הפוסקים שדינם כדין גבינה קשה ולכן בגבינה צהובה צריך להמתין שש שעות לפני שאוכל בשר.
[12] שיטת התוספות היא, שסעודה אחרת הכוונה שאם בירך ברכה אחרונה והסתלק מסעודה זו, יכול מיד לאכול חלב. והרמ"א בסימן פ"ט מביא דעה זו אולם כותב שהמנהג פשוט להמתין שעה והטעם משום שאז מתחיל המזון להתעכל או מחמת הזהר שאומר שאסור לאכול בשר וחלב בשעה אחת, ונחלקו האחרונים אם אחרי שעה צריך קנוח והדחה, או שבהמתנת שעה מספיק וכל זה בתנאי שבירך ברכה אחרונה אחר אכילת הבשר. אולם רוב הפוסקים סוברים שסעודה אחרת הכוונה לאחר שש שעות מזמן אכילת הבשר ומסיים הרמ"א וכן נכון לעשות. וכתב החכמת אדם שהיום שכבר נהגו כולם להמתין שש שעות, אם כן כבר התחייבנו בזה ואין להקל, ומכל מקום לצורך חולה יכול להקל שימתין שעה וינקה וידיח פיו ויברך ברכה אחרונה.
[13] שיעור מסעודה לסעודה כתב השולחן ערוך שהוא שש שעות וכן הוא בכמה ראשונים. ולשון הרמב"ם הוא "כמו שש שעות" וגם הרשב"א בתורת הבית הקצר כותב "כשש שעות" ובמגן אבות [מהמאירי] כתב כחמש שש שעות.
[14] החפץ חיים בשם עולם חלק א' פרק י"א מבאר את המאמר שכוונת שמואל היתה לסייר את הנכסים הרוחניים. מפני שהיצר טורח להשכיח מלב האדם מה מטרתו בעולם הזה, ולכן אביו של שמואל פעמיים ביום היה בודק את עצמו, פעם אחת בצהרים האם קיים מה שקיבל עליו עול מצוות מהבקר ועד עכשיו, ופעם שניה בלילה עשה חשבון הנפש על הזמן שמן הצהרים ועד עכשיו. ועל זה אמר שמואל שהוא חומץ בן יין והוא עושה חשבון הנפש רק פעם אחת ביום. והוסיף שמואל מי שמסייר נכסיו [הרוחניים שהם הנכסים האמתיים של האדם לנצח] מוצא כסף. והכוונה שעל ידי חשבון הנפש ימצא דברים שצריכים תקון. וממשיכה הגמרא שאביי היה בודק את עצמו כל יום, ויום אחד ראה את אריסו נושא משא, והאריס זה רמז ליצר הרע, וראה שהיצר מתכונן לעשות איזה פעולה. שאל אותו אביי אלו למי? כלומר פעולה זו מה טיבה? הטובה היא אם רעה? וענהו היצר, לבי מר, כלומר אני מכוין לטובתך ולשם מצוה, אמר לו אביי, כבר קדמוך רבנן, בזה שהורו לאדם לעשות חשבון הנפש. הקדימו אותך רבנן ועזרו לי בזה לגלות את תחבולותיך שאין אתה מתכוין לשם מצוה וכוונתך כולה לשם עבירה, ובזה מסביר החפץ חיים גם המשך הגמרא עיין שם. וכתב במסילת ישרים שבודאי אין פסק ההלכה כמו שהיה אביו עושה, שאם לא כן לא היה מר עוקבא עושה כנגד זה. אלא, שאביו מחמיר היה בפרישותו, ולכך היה מר עוקבא קורא עצמו "חלא בר חמרא", לפי שלא היה פורש כל כך כמוהו. ועין עוד בספר מכתב מאליהו [כרך א' עמוד 200]. מבאר הדברים בצורה שונה. אביו של שמואל לגודל צדקותו ידע שלמרות שירבה בהשתדלות בעניני פרנסה, לא
[15] להלכה הכריע הטור שנוטלים מים אחרונים על גבי קינסא, ואף שהברייתא הראשונה מחמירה שצריך ליטול בכלי, בדבר דרבנן הולכים להקל. אולם הרמב"ם הלכות ברכות פרק ו' הלכה ט"ז פוסק שנוטלים רק על גבי כלי, וטעמו מפני שהוא דבר סכנה וחמורה סכנה מאיסור. ופסק בשלחן ערוך סימן קפ"א סעיף ב' שלכתחילה יטול לתוך כלי, ובדיעבד יטול על גבי עצים דקים [קינסא] וטעם הנטילה בכלי כתב הלבוש כדי שיהיו מכונסים במקום אחד ולא יפסעו עליהם בני אדם. ואחרים כתבו שכשנוטל בכלי לא שורה עליהם רוח רעה כלל. ונפקא מינה בין הטעמים, שלפי הלבוש אסור לשפוך את המים אחר-כך במקום הילוך בני אדם, ואילו לפי הטעם השני כיון שלא שרתה עליהם רוח רעה. אפשר לשופכם אחר-כך, אולם כתב הביאור הלכה שאף להסבר זה אסור לשופכם על הארץ, משום שבשעה שיגיעו לארץ תשרה עליהם רוח רעה ואף שכבר היו בתוך כלי וכתב עוד בשער הציון שאף על גבי קינסא מותר לשפוך רק אם אין זה חלק מן הרצפה, אבל אם הוא מחובר וקבוע בארץ, הרי הוא כקרקע ואסור לשפוך שם, וכל זה דוקא במקום שבני אדם רגילים ללכת ולכן כתב המגן אברהם שיכול לשפוך המים על הארץ תחת השלחן כיון שאין עוברים שם.
ב"ש אומרים מקנח. כלומר בפת:
ואי בעי תימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר ב"ש אומרים מקנח זו היא הפה וב"ה אומרים מדיח אלו ידיו אבל בפה מודו ב"ה לב"ש דאין קנוח הפה אלא בפת:
בשר של בין השינים מהו. כלומר אם יש לו בשר בין השינים מהו שיאכל גבינה:
פתכא דאופתא. כלומר עץ גדול:
פתכא דאופי. משאוי של עצים היה נושא לביתו בלא ידיעתו דאביי:
אמר ליה כבר קדמוך רבנן. כלומר רבנן דאמרי דמאן דסייר נכסי מישתכח ביה איסתרא קדמוך דאנא חזיתיך דאי לא הוה חזיתיך היית מגנבו ממני:
חזא צינורא דבדקא. כלומר רבוע ארעא ושטפי מיא לארעיה:
מצוה לגבי רשות חובה קרי לה:
ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע. כלומר בין שמקבלין אותו בכלי בין שניטלין ע"ג קרקע:
אחרונים אין ניטלין. אא"כ מקבלין אותן המים ששופכין על הידים בכלי דבעינן למימר קמן דרוח רעה שורה עליהן ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע:
איכא בינייהו קינסא כו'. כלומר דמקבלין אותן ע"ג חתיכה של עץ למ"ד אין ניטלין אלא בכלי ע"ג קינסא לאו כלי הוא למ"ד דאין ניטלין ע"ג קרקע ע"ג קינסא שפיר דמי:
בין בחמין בין בצונן. כלומר בין ממים חמין בין ממים צונן:
אלא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח וה"ה למקנח. פירש רש"י ז"ל והוא הדין דבעינן מדיח, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל, הלכך בעיא מדיח ומקנח. ואחרים פירשו מדיח וה"ה [מקנח] דסגי, ולעולם לא בעינן אלא חדא או מקנח או מדיח, וזה נראה עיקר, דאי לא, לימא אגרא בלא קינוח הפה והדחה ובלא נטילת ידים ולא אשכחן חד דאדכר להו לתרווייהו, ועוד ב"ש אמאי אמר חדא ולא אמר אידך, ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכין, דלא נאמר אלא במקום שכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהני. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקמחא וירקא.
הא דאמרינן: כמה ישהה בין בשר וגבינה. פירש הרב אלפסי ז"ל אפילו בשקנח והדיח פיו, והא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ואכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה קאמר, ואי יממא הוא בלא נטילת ידים, ואי לילא הוא בנטילת ידים, וכן פירש ר"ח ז"ל, וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה, ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמרא אנא, ואי אפשר להתיר בפחות מזה, והבשר של בין השינים בשר גמור הוא ע"כ, והא דאמר רב נחמן אמצעיים רשות, לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה לאו תבשיל, ואחר כך גבינה קאמר, אלא בין בשר דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר, והכי נמי לא אתא לאשמועינן אלא דיש מים אמצעים שהן חובה ולא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר, דההוא מדרב חסדא שמעינן ליה, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל, ותדע לך דאי ר"נ דוקא בין תבשיל לגבינה קאמר ה"נ למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי, (דהא) [אלא ודאי] רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר אכילת גבינה אחר בשר הוה, אלא לאשמועינן דיש מים אמצעים שהם חובה כנ"ל.
נמצא פסק הלכה, לדברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל דבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות, כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח), והרב בעל העיטור ז"ל (הכשר בשר דין ד), ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים, לפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השינים בשר הוא דכתיב (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם, ונראין דברי הרב העיטור זצ"ל שכתב ואם חושש בשר בין שניו ואפילו שהה צריך להוציאם, וגבינה ואחר כך בשר אין צריך לשהות כלל, כדאמר ר' יוחנן לר' אסי ולא כלום והוא שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, דלגבי קנוח פה ימים כלילות דאינו רואה מה בין השנים. ובנט"י בלילה וביום בלא נט"י, והיינו דרב יצחק בר משרשיא דאייתיאו ליה גבינה ואכל ואיתיאו ליה בשרא ואכל כי לא משא לידיה, ומסתמא קנח פיו, דלא אמר כי לא משא לידיה ולא מקנח פומיה ובשר חיה לדברי הר"מ והר"ז ז"ל כבשר בהמה, ולפי הפי' השני שכתבתי אינו אלא כעוף. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן, וכן פי' ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ודוקא בלא קינוח, אבל מקנח פומה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ. וכן דעת רבינו יעקב ז"ל, וגאון ז"ל ג"כ כתב אכל בשר מותר לסעודה אחרת למיכל גבינה, וה"מ בחסידי, אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלי. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קנוח בלא נטילת ידים, וה"מ דחזייה לידיה דלא מטנפא. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל, ולדבריהם הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קנוח הפה קאמר, והא דרב יצחק בר משרשיא בלא קנוח הפה קאמר, ומה שלא הזכיר כן והזכיר כי לא משא לידיה, משום דחדושו כשלא נטל ידיו, אבל קנוח הפה לא צריכה למימר דגבינה מתעכל היא מיד שהוא בין השנים, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי מדת חסידות הוא, וכ"ש מאי דקא עביד אבוה דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה ובין גבינה ואח"כ בשר, אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשון נראה עיקר, אלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, ועוד דאסור דאמר רב חסדא לגמרי משמע, לומר שאין לו תקנה ולכולי עלמא משמע ולא מדת חסידות. ועוד נראה לי ראיה מוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר' יוחנן כמה ישהא אפי' בשנטל ידיו וקנח פיו קאמר, דאי לא, לא הוה אמר ליה ר' יוחנן ולא כלום, דלכ"ע [בעי] נטילת ידים, אלא ע"כ כמה ישהה אפי' לאחר נטילת ידים בענין בין גבינה לתבשיל קאמר, אפ"ה קאמרינן דאכל בשר אסור לאכול גבינה אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי, כך נ"ל.
ולענין עוף ואח"כ גבינה, לדברי הרמב"ן ז"ל דינו כדין גבינה ואח"כ עוף, ולעולם נאכלין באפיקורין בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה.
מים ראשונים מצוה. כדאמרינן לקמן (חולין קו, א) מצוה לשמוע דברי חכמים שהתקינו שם משום סרך תרומה, וכיון דמצוה נינהו, בעו ברכה על נטילה.
ואחרונים חובה. כלומר חובת שימור גופו כדאמרינן לקמן (חולין קה ע"ב) מה ראו לומר אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, והלכך אין טעונין ברכה. ואם תאמר והא גמרינן לה בברכות (נג, ב) פרק אלו דברים מוהתקדשתם והייתם קדושים ודרשי' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, וכיון דנפקא לן מקרא ליבעו ברכה, תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם וכדאמרינן התם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וראיתי משם הרב ז"ל דלפיכך מי שמברך על כוס של ברכה מברך על מים אחרונים ומברך על רחיצת ידים שהרי אינו צריך כלי. ודבר מזוהם פי' הראב"ד ז"ל שהוא כל דבר לח שמסתרך לידים, אבל כל דבר יבש אינו קרוי מזוהם. ויש מי שפי' דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם ודבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמר בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה.
ת"ר בש"א מקנח ובה"א מדיח. יש מקצת רבותי' שפירשו דלנט"י קרי הדחה וזהו שלא הזכיר אגרא לשון קינוח ונט"י. ואינו נכון בעיני כלל חדא שאין הלשון הזה נאמר בכ"מ על נט"י. ועוד האיך ס"ד לומר דהאי בעי קינוח ולא בעי נט"י והאי בעי נט"י ולא קינוח והנכון כדפרש"י ז"ל וכן פי' כל המפרשים דמדיח היינו להדיח הפה במים. ומה שלא הזכיר אגרא הדחה לישנא קלילא תני וסותם אותו בכללל קנוח הפה שהזכיר.
אילימא בש"א מקנח ולא בעי מדיח ובה"א מדיח ולא בעי מקנח, פירש"י ז"ל דב"ש ס"ל קינוח עדיף ולא הוזכרה כאן הדחה וכי היכי דמקנח לא בעי הדחה. וכי עביד הדחה גרידתא לא סגיא ליה וב"ה ס"ל איפכא דהדחה עיקר ולא בעי קינוח בהדה וכי עביד קנוח לחוד לא מהני ליה והקשו בתוספות דלא הל"ל בתרווייהו ולא בעי והכי הל"ל בש"א מקנח ולא מדיח ובה"א מדיח ולא מקנח. ועוד למה הוצרכו לומר כמסקנא דב"ש וב"ה לא פליגי ומפקי' מתני' מפשטי' נימא דב"ש ס"ל מקנח דוקא ולא סגיא בהדחה וב"ה ס"ל דאף בהדחה סגי' לכך פי' דלכ"ע הדחת פה במים עדיפא מקינוח וה"ק בש"א מקנח דקיל ולא בעי מדיח. ובה"א מדיח דוקא ואיהו סגי ולא בעי קינוח בהדי'. ובדין הוא דנימא ובה"א מדיח ולא סגיא בקינוח אלא דנקט ליה אגב דנקט ב"ש ולא בעו מדיח ובדין הוא דמצי למיפרך השתא דא"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא דאידך פירכא דפריך דא"כ ר' זירא כב"ש עדיפא לן ובאידך אוקימתא דליכא פירכא אחריתי פרכי' ליה.
מקנח וה"ה למדיח וכו' יש שפרשו דסגי' בחדא מנייהו והוזכר בכ"מ קינוח לפי שהוא יותר קל. אבל רש"י ז"ל ור"ח ז"ל פי דתרווייהו בעי וראוי להחמיר. ואמרו בתוספות שם ר"י ז"ל היה שורה פת במים או ביין ואכלו ועומד לו במקום קינוח והדחה.
הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. פי' רבי' יעקב ז"ל דכולו' מיירי בלא קינוח ובלא נט"י אבל אם קנח ונטל ידיו אעפ"י שאכל בשר מותר לאכול גבינה ולא הוזכרו שהיה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קנח ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו. א"נ דעביד הכי ממדת חסידות ולפי שלא היה מפריז כ"כ בחסידות אביו קרי נפשי' חלא בר חמרא. ואין זה נכון חדא דהיכי אמרינן אסור לאכול גבינה במידי דאפשר בקינוח ונט"י ועוד דא"כ בעי' דרב אשי מר' יוחנן בלא קינוח הפה היא. וא"כ אדפרכי' עליה מרב ניפרוך ממתניתין דב"ש וב"ה דבעי קינוח. והנכון כפי' רש"י ז"ל והגאונים ז"ל דה"פ אכל בשר אסור לאכול גבינה באותו סעודה אע"פ שקנח פיו ונטל ידיו. אכל גבינה מותר לאכול בשר ע"י קינוח אפי' ביום ונט"י בלילה כדינו ובעי' דרב אשי מיירי בקינוח ונט"י וכן עיקר.
בשר של בין השינים מהו. פי' לענין סעודה שני' דאי נפיק מתורת בשר או לא. וא"ל דצריך קינוח כי עודנו שם בשר עליו דכתיב הבשר עודינו בין שיניהם. דאלו בסעודה ראשונה פשיטא דתורת בשר עליו. ולפיכך הצריכו עליו קינוח. והא דאמרינן בסעודה אחריתי היינו כדרך שהעולם אוכלין אחת שחרית ואחת בין הערבים וכן דעת הגאונים ז"ל וכן עיקר. אבל בתוספות פי' שלא חלקו בדבר והתירו בבא לאכול סעודה שני' מיד. נמצא פתקן של דברים הלכה למעשה. שאם אכל בשר בהמה תחלה אסור לאכול גבינה באותה סעודה ובסעודה שניה מותר לאכול גבינה אע"פ שלא קנח. ואם מצא עכשיו בשר בפיו מקנחו ודיו: ואם אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר באותו סעודה כשיקנח וידיח פיו בנתיים ואפילו ביום ונט"י בלילה או ביום אם ידיו מזוהמות. ולענין עוף וגבינה אפי' אכל עוף בתחלה מותר לאכול גבינה באותו סעודה בין ביום ובין בלילה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. וה"ה לבשר חיה למאי דקיי"ל בשר חיה מד"ס ואגרא חדא מינייהו נקט ונקט עוף דשכיח טפי. א"נ דס"ל כר' יוסי הגלילי דסבר חיה מדאורייתא. ולית הילכתא כוותי'. ולא כדברי ר"ת ז"ל שפי' דוקא עוף שאינו נדבק לחיך כ"כ אבל חיה דינו כבהמה ואינו נכון. וכל שאין שם בשר וגבינה בעין אלא שזה תבשיל של בשר וזה תבשיל של גבינה נראין דברי ר"ת ז"ל: דאפילו אכל תבשיל של בשר תחלה ובא לאכול אחריו גבינה שהוא מותר בנט"י בנתיים אם הוה בלילה או ביום אם היו ידיו מזוהמות ואצ"ל לקנוח הפה וזהו שאמרו לקמן בשמעתין הא דאמרת מים האמצעים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ולשון בין תבשיל לגבינה שאכל תחלה תבשיל של בשר משמע. וכדאמרן לעיל כמה ישהא בין בשר לגבינה ואפ"ה משמע דבנט"י בנתיים סגי. ויקשה על פי' הגאונים ז"ל. א"ו שבזה אנו תופסים כפי ר"ת ז"ל. והיינו דנקט לישני' דתבשיל ולא נקט בין בשר וגבינה כדאמרינן בכולי' שמעת'. משום דהתם מיירי בתבשיל של בשר ולא אכל מן הבשר ובששניה' זה של בשר וזה של חלב אפי' נט"י אינה אלא רשו' וכדאמרינן לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל ולא בשניהם של בשר או שניה של גבינ' איירי כדפרש"י ז"ל דא"כ פשיט' שהם רשות אלא ע"כ כדאמרן וכן התירו בתוספות אפי' לשיטת הגאונים ז"ל וכן נראה עיקר. ותו לא מידי. ירושלמי אכל חובץ וחזר ואכל קופר בעי למבער פתיתי פי' חובץ גבינה וקופר בשר צריך לכבד השולחן בנתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר ע"כ ממהדורא בתרא. מהדורא קמא.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשאין מים ראשוני מצוה פי מצוה מדרבנן כדפרשי' לקמן משום סרך אוכלי תרומה. אחרונים חובה פי' חובה מדרבנן משום שמירת גופו משום מלח סדומית והא דאמרי' בברכות בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא מים אחרונים מצוה משום קדושה תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך. וכשאכל דבר מזוהם שחייב ליטול ידו משו' והיית' קדושים ובעי לברוכי על הנטיל' כדאמרי' התם כשם שכהן מזוה' פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה. ולפיכך הנוטל ידיו לברכה ואכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים אבל אינו אומר על נטילת ידים שהרי אינם אלא לנקיות וא"צ כלי ולא כח גברא ושאר בני הסעודה שאין נוטלין ידיהם אלא משום מלח סדומית או משום נקיות בלבד שאכלו דבר מזוהם א"צ לברך על הרחיצה. ודבר מזוהם פי' בו שהוא כל דבר לא שמסתבך בידים אבל דבר יבש אינו מזוהם וכן נראה מדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה דכהן מזוהם היינו דאית ליה זיעה או ריח הפה כדאיתא בכתובות ומינה נמי דידים מזוהמות ענין ליכלוך הוא וכן פירש הרב רבי' יונה ז"ל ואחרים פרשו שכל דבר שאינו נקרב לגבי מזבח קרי מזוהם וכדאמרי' בעלמא בהמה שקרב' לגבי מזבח פסקה זוהמתה ודעת מורי ז"ל שאפי' באוכל דבר מזוהם ואפי' המברך עצמו כיון שא"צ ליטול ידיו אלא משום נקיות בלבד אין לו לברך כלל שאינו נראה שיש הפרש בדבר שזה נוטל ומברך וזה נוטל ואינו מברך וכן הוא עושה מעשה וכן כתב הרב ז"ל בס' בעל התוספות ז"ל שאין מברכין לא על נט"י ולא על שטיפת ידים ולא על רחיצת ידים כדעת מקצת חכמים ז"ל ואסיקנא בלישנא בתרא דמים ראשונים נוטלין אפילו בחמין שהיד סולדת בהן אבל אחרונים אין נוטלין אלא בחמין שאין היד סולדת בהן:
אמצעים רשות אמר רב נחמן ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה פי ומשכחת ליה כפשטא אפילו בין תבשיל ואח"כ גבינה לפום פי' ר"ת ז"ל.
והדר אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה וסתם אמרה אפי' בעוף ואף בקנוח ורב אחא שאלו בשר שבין השנים מהו ומתוך כבודו לא רצה להקשות לו אלא דרך שאלה כלומר שהקנוח ודאי מעביר הוא שמנינות הנדבק בחיך ונמצא שאין עוד לחוש אלא לבשר שבין השנים שאינו סר בקנוח ובשר זה מי מיקרי בשר והשיבו שבודאי נקרא הוא בשר ומתוך כך צריך לשהות ולא מצינו בשהייה זו פחות משיעור שבין סעודה לסעודה והוא שש שעות או קרוב לזה שבשיעור זה נתעכל אף במקומו ואינו קרוי עוד בשר ומה שאמרו למטה במה שאמרו מים אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל כלומר שאין הנטילה אלא לנקיות אבל בין תבשיל ר"ל של בשר וגבנה חובה ואתה סבור לומר שמאחר שהקדים תבשיל לגבנה ודאי של בשר אכל תחלה ואפי' הכי שרי למיכל גבינה בנטילה והוא הדין לקנוח אין זה כלום שרב נחמן לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבנה ללשון גבנה ותבשיל שאלו היה מדקדק בכך אף הוא היה אומר בין בשר לגבנה שלא בא הוא עכשיו ללמד דין הקדמת גבנה לבשר או בשר לגבנה שסומך הוא על דברי רב חסדא אלא שבא ללמד דין הנטילה אם רשות אם חובה ודרך בני אדם להזכיר את החשוב תחלה אע"פ שנאכל אחרון הואיל ואינו מכוין לעקרי השמעת אותו ענין או שאין הכונה אלא בין תבשיל דהשתא לגבנה דמעקרא ועל הדרך שאמרו בנסח על ידי חפה וקדושין שפירושו חפה דבתר קדושין ואם כדבריך היה לו להקשות מדבריו לרב חסדא או מדברי רב חסדא לדבריו והרי אגרא הקדים עוף לגבנה ודאי בקדימת גבנה אמרה כמו שהכרענו ממה שסמך לו דברי רב יצחק:
זהו עקר הדברים והשכל עוזר בה שמאחר שאיסור גבינה אחר בשר הוא מדין בשר השנים מה לי עוף מה לי בהמה והלא אף הוא נכנס ונתחב בין השנים כבשר הבהמה והרי הוא בשר גם כן אלא שאיסורו מדברי סופרים ועוד ראיה שלא הקפידו בהקדמתם שהרי אמרו לרב יצחק והא תני אגרא עוף וגבינה וכו' עוף וגבנה אין בשר וגבנה לא והרי הוא ודאי גבנה אכל תחלה וקרו לה בשר וגבנה ואע"פ שאף רב חסדא במה שאמר אכל גבנה מותר לאכול בשר סתם אמרה ולא הזכיר קנוח ונטילה בזו כבר למדנוה מאגרא ורב יצחק וסמך בה לומר על הצדדין שהזכרנו אבל מה שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה שלא הוזכר אלמלא שבכל צד נאסר לא היה לו לסתום וזהו שר' אסי שאל מר' יוחנן כמה ישהא בין בשר לגבנה כלומר שפשוט היה לו שאין תקון באכילתו עד שיפקע שם בשר ממנה ואע"פ שהפכו השאלה לכמה ישהא בין גבינה לבשר לתשובתו של ר' יוחנן הפכוה כלומר שלפי תשובתו אין לה מקום אלא בכך והרי לפי דרכנו למדנו שדברי רב חסדא מכוונים שהרי הקשו מדבריו לר' יוחנן ומה שפירש ר' יוחנן ולא כלום פירושו שאין הענין בשהייה אלא בקנוח ונטילה אבל בשר ואחר כך גבינה ודאי צריך שהייה:
ועוד אני חוזר ללשון בין תבשיל לגבינה שהלשון בא בכוון שהוא בא ללמד כשהוא בא ליטול לצורך התבשיל וכאלו הוא אומר בין תבשיל זה שהוא בא ליטול עליו לגבנה דמעקרא וראוי היה להקדים את שעליו הנטילה באה וכן אתה יכול לפרש בעוף וגבינה דאגרא ובמה שאמרו לרב יצחק אבל בשר וגבנה לא והרי שנתישבו כל השמועות לשטתנו ואף הלשון מסייענו שלשון קנוח אינו נופל על בשר התחוב בין השנים שאינו סר בקנוח אלא על שמנינות או פרורין שבחיך והוא עקר הדברים ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים על מדותיהם ומקילין לאכול גבנה אף לאחר בשר בהמה ולאלתר בקנוח הפה ובנטילה אם הוא בלילה או בקנוח הפה לבד אם הוא ביום ואחר עוף בלא קנוח ונטילה אפי' בלילה ולאכול אף בשר בהמה לאחר גבנה בלא שום קנוח אלא בנטילה אם הוא בלילה והם מפרשים זו של אגרא בעוף תחלה ומותר לאכול אחריו גבנה בלא שום קנוח ונטילה כלל אפי' בלילה ורב יצחק אכל גבנה תחלה ואחר כך בשר בהמה בלא קנוח ובלא נטילה אלא שהיה מצריך נטילה בלילה משום ידיו אבל קנוח לא צריך שהגבנה בפה מתעכלת היא לשעתה ורב חסדא שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה פירושו אלא בקנוח ונטילה בלילה או קנוח לבד ביום ואם שהה שש שעות אין צריך כלום אף בגבינה שאחר בשר בהמה ואף בלילה ומה שאמר אכל גבינה מותר בבשר פירושו בלא קנוח ונטילה אלא שאם הוא בלילה צריך נטילה וכמה קשים לפרש דבריהם שאם כן מה הקשו לרב יצחק מדברי אגרא והלא רב יצחק גבנה אכל תחלה ועוד מה הקשו לר' יוחנן על מה שאמר ולא כלום מדברי רב חסדא והא רב חסדא לא מצריך שהייה כלל אלא קנוח ונטילה ועוד היאך אמר רב חסדא אסור סתמא ועוד אם אין צורך לקנוח אלא בבשר ואחר כך גבנה היאך הביא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקנוח אחר מעשה של רב יצחק שאכל הגבנה תחלה והיה לו להביאה אחר דבריו של רב חסדא אלא ודאי דברים זרים הם ולא הביאם לכך אלא מה שראו בדברי רב נחמן אבל בין תבשיל לגבנה לא וכבר ביררנו שאין הכרח בכך ואע"פ שהם מחזיקים את דבריהם לומר שהתלמוד מקפיד בלישני כמו שדקדקו בסוגיא זו בכמה ישהא בין בשר לגבנה והפכו בו בין גבנה לבשר אינו כלום שבזו הוא עקר מה שהיה הוא בא ללמדו והוצרך לדקדק בו מה שאין כן בזו וקצת רבנים מודים לשטתנו בכל עניני בשר בהמה אלא שחולקים בעוף לומר שדברי אגרא בעוף תחלה נאמרו שאין אדם אומר עוף וגבנה נאכלים במה שצריך לפרש שאין נאכלים אלא גבנה ועוף ואנו כבר יישבנו הלשון שהזכירו תחלה מפני שהוא בא לאכל עכשיו וכן הדבר מוכרח ממה שהביא אחריו דברי רב יצחק שהיה גבנה ואחר כך בשר וכן שאמרו בלשון הקושיא הא בשר וגבנה לא כלומר אם בא לאכול בשר בהמה אחר גבינה וכן מעקר מה שהקשו לו מדברי אגרא ואע"פ שהם דוחקים לתרץ דהכי קא מקשי והא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין ר"ל בכל ענין הא בשר וגבנה אסורין בכל ענין דאי לאו הכי הוה ליה נמי לאשמועינן בגבנה ואחריה בשר בהמה מ"מ דברים דחוקים הם ואין ראוי לסמוך עליהם וכל שכן במקום קולא וכנגד הסברא והשכל כמו שביארנו:
ויש חולקים לשיטתנו לפרש בדברי רב נחמן בתבשיל שאין בו בשר בעין אלא שאין בו טעם בשר כגון שנתבשל בו בשר שמותר לאכול גבנה אחריו אלא שצריך נטילת ידים ומדקדקים אותה מדנקט תבשיל ולא נקט בשר ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בקצת הגהותיהם ואין צורך בכך שכל שלא אכל מן הבשר עצמו אוכל הוא אחריו גבנה בלא כלום אלא שקצת קדמונינו מוחים בתבשיל של חמין מפני שהבשר נימוח ומתמסמס ומתערב ממנו בעין בתוך התבשיל ומה שהביאו הם ראיה לדעתם ממה שאמרו בפסיקאתא בפרשת עשר תעשר שאמר הקב"ה למלאכים תינוק שבישראל מקיים את התורה יותר מכם שאם באים לאכול בשר בחלב אינו אוכל מן החלב עד שרחץ ידיו מן הבשר אינו כלום חדא דאין משיבין בהגדות ועוד דההיא בקטן נאמרה ודרך חנוך:
ויש מפרשים בה דדוקא קטן שאין כח בו לשהות שש שעות וסעודותיו תכופות זו לזו ועכולם ממהר הן באיסטומכא הן בין השנים ומקילין מזו לומר שלא ליתן שיעור שש שעות אלא כל שהפסיק בסעודה זו וקבע לאכול פעם אחרת אפי' בתוך שש שעות שהרי לא הוזכרו כאן שש שעות אלא מסעודתא לסעודתא ואע"פ שאין הדברים נראין מפני שסתם מסעודה לסעודה סתם קאמר שהוא כשיעור שש שעות מיהא לגדול ושאם לא כן נתת דבריך לשיעורין מ"מ בעוף מיהא יראה לי לדון כן מפני שהוא נקל להתעכל ולהפקע שם בשר מעליו יותר משאר בשר:
קנוח הפה שאמרנו אינו צריך אלא שיאכל פת או דבר אחר כדי שיבלע עם אותו אוכל כל פירורי הגבנה הנמצאים בפיו וכל דבר כשר לכך חוץ מקמח וירקות ותמרים שהן מחליקין את הפה ומדביקין הפירורין לחיך ואינם מנקים את הפה (ומדביקים הפירורין לחיך ואינן מנקין את הפה) מהם ואם רצה להדיח את הפה ביין או במים די לו בכך:
תלמיד חכם אע"פ שראוי לו להיות תורתו קבע ראוי לו להיות מפנה שעה אחת ביום ליתן בה לב לעסקיו ונכסיו דרך הערה אמרו אמר שמואל אנא לגבי הא מילתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא צייר נכסיה תרי זימני ביומא ואלו אנא חדא ביומא וכן אמרו דצייר נכסיה משכח איסתרי:
כבר ביארנו בסוף מסכת ברכות שחייב אדם ליטול את ידיו קודם שיאכל ושיש בסעודה חמש נטילות הראשונה נקראת מים ראשונים והיא לכל מי שרוצה לאכול והוא מצוה השניה מים אמצעיים והיא נטילה הבאה בין תבשיל לתבשיל אפי' שניהם של בשר מדרך נקיות והיא רשות השלישית נטילה שבין גבנה לבשר על הדרך שביארנו והיא מצוה רביעית נטילה למברך ברכת המזון לכל מי שאכל דבר לח או דבר המזהם את הידים אף על פי שלא אכל מלח שאין לחוש ממלח סדומית והיא מצוה חמשית נטילה שאחר סעודה למי שאכל מלח שמא היו קורטין של מלח סדומית מעורבין בה ויגעו ידיו במלח ואחר כך יהו ידיו נוגעות בעיניו ויזיקו להם ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה לשמור עצמו מן ההיזק נמצאו חמש נטילות בסעודה שלש של מצוה ואחת של רשות ואחת של חובה הראשונה נקראת בלשון תלמוד מים ראשונים ושתים שבהן קרויות מים אמצעיים ושתים שבהן נקראות מים אחרונים מי שלא היה לו מים אלא נטילה אחת נוטל מים ראשונים שקודם סעודה ונטילות אחרות נדחות ויש אומרים שמצניעין לאחרונה ואוכל הוא במפה מפני הדחק ואין הדברים נראין:
מים ראשונים ניטלין בין לתוך הכלי בין על גבי קרקע מים אחרונים אין ניטלין אלא לתוך הכלי ויש פוסקין כלשון אחרון ומתירין אף שלא לתוך הכלי ובלבד שלא על גבי קרקע אלא על גבי עצים או תבן וכיוצא באלו:
תד"ה מקנח וה"ה למדיח דתרוייהו בעינן כדפירש בקונטרס כו' עכ"ל לדברי התוס' שפירשו דפשיטא ליה לתלמודא דהדחה עדיפא ניחא דליכא לפרושי דב"ש אמרי דבקינוח לחודה סגי וה"ה בהדחה לחודה וב"ה אמרי בהדחה לחוד וה"ה לקנוח לחוד ולא פליגי דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחילה דסגי בקנוח לחוד לא הוצרכו ב"ה למימר דסגי בהדחה לחוד דעדיפא וכ"כ הרא"ש אבל לפרש"י שפי' דאיכא למימר נמי דקנוח עדיף לא ידענא מי הכריחו לפרש דבעינן תרתי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
א"ל הני להיכא כו' אפשר שהרגיש בו שרצה לגנבן וק"ל:
בגמ' בשר שבין השיניים מהו קרי עליה וכו'. הטור י"ד סי' פ"ט כתב דלהרמב"ם דנתן טעם למה שמצריכים שהייה עד סעודה אחרת באכל בשר תחלה משום בשר שבין השינים לפי דבריו שאחר ששהה כשיעור מותר אפי' נשאר בשר בין השיניים ע"ש ולפי סברא זו לא יתיישב הא דבעי הכא מהו וכו' דמאי בעי הא טעמא דרב חסדא דמצריך שהייה עד סעודה אחרת אינו אלא מטעם בשר שבין השיניים ונראה דלפי סברת הרמב"ם צריך לפרש דהא דקאמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו לאו בלשון בעי קאמר ליה אלא בלשון קושי וסתירה לדבריו ור"ל מפני מה אמר דאכל בשר אסור לאכול גבינה משום בשר שבין השינים בשר שבין השינים מהו ר"ל הא אינו חשוב עוד בשר וקרי עליה רב חסדא לתרץ דבריו הבשר עודנו בין שיניהם ש"מ דמקרי בשר ולכך שפיר אמרתי דאכל בשר אסור לאכול גבינה אחריו משום בשר שבין השינים וק"ל כן נראה לי:
בתוס' ד"ה מקנח וה"ה למדיח תרוייהו בעינן וכו'. וזה לשון האשר"י ואין לפרש דב"ש אמרי דבקינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה וב"ה אומרים בהדחה לחודיה וה"ה בקינוח לחודיה ולא פליגי דא"כ כיון דאמר ב"ש תחלה דסגי בקינוח לחודיה מה הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודה דהא עדיפא היא מקינוח לכך צריך לומר דתרוייהו בעי וכו' עכ"ל אלא שזה יתיישב שפיר לפי' התוספות שפירשו דפשיטא לה לגמרא דהדחה עדיפא מקינוח אבל לפרש"י דלא פירש כן א"כ מנ"ל לרש"י שפירש וה"ה למדיח דתרוייהו בעי ונראה דלסברת רש"י נמי מתורץ דהוצרך לפ' דתרוייהו בעי משום דאיהו מפרש דלב"ש קינוח עדיף ולב"ה הדחה עדיפא וא"כ אם איתא דלב"ש ס"ל קינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה וכן לב"ה הדחה לחודה סגי וה"ה לקינוח לחודיה לא ה"ל לב"ש למינקט קינוח דעדיף לדידיה אלא הדחה דגריעה לדידיה וכן ב"ה לא ה"ל למנקט הדחה דעדיפא לדידיה אלא קינוח דגריעה לדידיה לכך צריך לפרש דס"ל דתרוייהו בעי אלא שהתוס' הקשו לעיל על פרש"י דאם איתא דלב"ש קינוח עדיף מנא ליה לגמרא דב"ה פליגי עלייהו בסברא דלמא גם ב"ה ס"ל דקינוח עדיף ובהא פליגי דב"ש אמרי בקינוח דהוא עדיף סגי לחודיה וב"ה סברי דאף הדחה לחודה סגי כמו בקינוח ולכך פירשו דפשיטא ליה לגמרא דהדחה עדיף מקינוח וק"ל:
ד"ה מים ראשונים וכו' ומכאן כתב רבינו יהודה בפ' במה מדליקין בתוס' וכו'. אם זה מדברי התוס' הלשון מגומגם דאין דרך הלשון שהתוס' יכתבו על דברי עצמם בתוס' ע"כ צ"ל דלשון זה איזו גליון הוא וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים:
תוס' ד"ה לסעידתו צריך להיות לסעודתא:
גמ' דאמר ר"ז אין קינוח הפה אלא בפת. אליביה יש ליישב ולחם לא הביא דבאברהם ובמדרש השתא מה שלא אמר כו' ולפ"ז אין צורך כיון דויקח חמאה וחלב ובן הבקר כו' ע"כ חמאה קודם וממילא צריכי קינוח ואין קינוח אלא בפת:
גמ' איני והאמר ר"ח כו' . דא"ל לפירוש ר"ת בד"ה עוף וגבינה לאחר קינוח ונ"י דלא כלום משמע לגמרי א"צ שהייה והרי בעי לפחות שהייה מועטת לקנוח ונ"י מיהו לפ"ז למאי דמסיק נמי בין גבינה לבשר סוף סוף צריך שהייה לנ"י כמ"ש התוס' לעיל רק פריך איני מדלא חילק אם קינח ונטל ידיו א"צ שהייה ואם לאו צריך שהייה משמע דלעולם א"צ שהייה (*ש) גם סתמא דאיבעיא משמע טפי בלא קינוח ונט"י:
גמ' סכרוה אמר אשכחתינהו לכולהו איסתירי כו'. כצ"ל:
בתוס' בד"ה אילימא כו' והשתא הו"ל למיפרך א"כ כו'. מ"מ הוצרך לפרוך מר"ז של"ת לעולם הך אילימא גופא בב"ה מדיח לחודיה מועיל ולא מקנח ולב"ש תרתי בעי לזה פריך מר"ז דהשתא צריך לפרש לב"ה בע"א אף מדיח [מיושב לכאורה מ"ש והשתא הו"ל למיפרך]. רק לא מרויח מידי דאם הוה פריך מכח קולי ב"ש כו' ממילא הוה נסתר אלא ב"ש כו' דקאמר השתא [דהוי כאילימא גופא] הו"ל [לפרוך מקולי ב"ש ו]ליעבד אלא אחר כב"ש וק"ל. ואולי עיקר המכוון לדעת פירוש דברי ב"ה שהלכה כמותן [ולכך פריך טפי מר"ז כדי לסתור הך אילימא בב"ה]:
בתוס' בד"ה מקנח כו' תרוייהו בעינן כו'. דלפירושם דמדיח עדיף א"ל ה"ה כל חד מועיל דא"כ אמאי נקיט ב"ה מדיח הול"ל מקנח דהוי רבותא טפי ועוד דהו"ל [לתלמודא] למימר [ב"ש אומרים] מקנח וכ"ש מדיח ועיין באשר"י. ולפרש"י נמי א"ל ה"ה חד סגי כיון דנקיט ב"ש מקנח צ"ל אפילו מקנח דגרע טפי דאל"כ אמאי נקיט הוא מקנח וב"ה מדיח וא"כ הו"ל [לתלמודא] למימר וכ"ש מדיח וכן בב"ה ודו"ק:
בתוס' בד"ה מים ראשונים כו' וא"ת למאי נ"מ כו'. ולענין נוהג בכ"מ ככל מצוה משא"כ חובה [דאינו נוהג במקום שאין מלח סדומית] וכמו לפירוש ה"ג [דאין פירושו מרומז במלת מצוה או חובה רק בזה דטעון ברכה ככל מצוה] דכיון דאין יודעין [מלשון חובה גרידא] מאיזה טעם הוא חובה ממילא נוהג בכ"מ משא"כ לה"ג [אף דאין מרומז הטעם מ"מ כל דבר שאינו מצוה אינו טעון ברכה]:
בא"ד אבל אחרונים לא דאמר ר"י כו' . והו"מ לאתויי מרב אידי דהכא:
בסה"ד כי אם הכשר כו'. לסלק הבשר והגבינה מהדדי ומכשיר האוכלין גופייהו ושחיטה משום דכתיב באורייתא וק"ל:
גמרא א"ל הני להיכא כו'. עי' מהרש"א בח"א. ול"י מה חידש על פרש"י שהיה גונבו:
שם סכרוהו אמר אשכחתינהו לכולהו איסרי כו'. כ"ה הגי' בע"י:
רש"י ד"ה קדמוך. שאמרו כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה קינסא. למ"ד כלי הני לאו כלי הוא. כ"ה הגי' ברש"י שברי"ף:
גמ׳ אתו אנשי סכרוה אמר אשכחתינהו לכולהו אסתרי דשמואל כצ"ל:
אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא. אף על גב דלשון זה לא נקטי ליה אלא על ענייני שמים ואזהרות השייכים לדברי תורה ומצותיה נראה דגם זה חשיב בכלל עבודת שמים כי מי שהוא חס על ממונו לשמרו שלא יתאבד הרי זה מכבד את השם יתברך שנתן לו שפע זה וכמו שכתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל הטעם שסיכן יעקב אבינו ע"ה עצמו לחזור על פכים קטנים והטעם שהצדיקים חביב עליהם ממונם (בראשית לב, כה).
ועוד נראה 'דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' מסיר מכשול מן פועליו ואריסיו שלא יגנבו ממנו כיון דרואים איתו משגיח ומפקיח על ממונו הם יראים לגזול ולגנוב פן ירגיש בהם.
מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִיסְתְּרָא. נראה לי בס"ד רבותינו ז"ל רומזים לפי דרכם על עניינים הנפשים ועל נכסים הנפשיים שהם תורה ומצות וידוע מה שכתב הרב נחלת בנימין (מצוה קכז) דשיעור משקל דם הנפש הוא תל"ב אסרין כמנין תבל [432] ובתענית מתמעט בכל יום התענית איסר אחד מתל"ב איסרי דם הנפש עיין שם. ולזה אמר 'מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' רמז בזה על נכסים הנפשיים לפקח עליהם ולידע מה חסרון נמצא בהם כדי להשלים החסרון ולתקן המעוות משכח איסתרא דעל ידי כך אינו צריך להתענות כדי שיתמעט מדם הנפש שיעור איסר אלא ימצא זה השיעור אצלו.
דף ק״ה ע״א גמר׳ בעיא מיני׳ ר״א מר״י, כמה ישהה בין בשר לגבינה א״ל ולא כלום, איני והא אר״ח וכו׳, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א״ל ולא כלום עכ״ל הש״ס וכל השקיל וטרי׳ הלזה כולה מוקשה, דהאי ר׳ אסי דקבעי כמה ישהה, הכי לא ידע מברייתא דב״ש וב״ה, דבעי קינוח והדחה, וממילא דבהכא סגי דקשה מאד לומר דלא ידעה מאחר דהוא מלתא דנוהג בכל יום ובכל אדם ופוק חזי מה עמא דבר, וע״כ דקבעי לי׳ כמה ישהה כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דהא ודאי פשיטא דע״י שהיי׳ זמן מה נפטר מקינוח והדחה, וא״כ מה השיב לו ר״י ולא כלום, דהא ודאי ליתא דבלא קינוח והדחה ודאי בעינן שהיי׳, ובזה ודאי אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה. ופלא בעיני שגם הפוסקים השמיטו דין זה, דכמה ישהה בין גבינה לבשר כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דלפי מה דפסקו דבין בשר לגבינה בעינן שהיי׳ שש שעות או עכ״פ סעודה אחריתא משום טעם המשוך מן הבשר בתוך פיו כדעת רש״י או משום בשר שבין השינים כדעת הרמב״ם. עדיין לא נדע שיעור שהיי׳ שבין גבינה לבשר כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דכיון דבגבינה אין כאן מושך טעם ולא גבינה שבין שיניים, אבל מ״מ מיד אסור לאכול בשר אחריו עד שיקנח וידיח, וכמה ישהה שלא יצטרך קינוח והדחה. גם מה דקאמר הש״ס דעל גבינה ואח״כ בשר שאל, קשה טובא למה לא שאל גם על בשר ואח״כ גבינה הכי האי מימרא דר״ח כבר היתה מפורסמת וידועה, עוד פלא ר״ח לא אמר שיעורא אלא אסור ורק ממעשה דמר עוקבא ידעינן דאביו המתין מעל״ע והוא הקיל עד סעודתא אחריתא הרי דלא הי׳ להם שיעור מבורר על האי המתנה, וא״כ ר׳ אסי דבעיא מרבי׳ ר׳ יחנן כמה ישהה בין גבינה לבשר, והשיב לו ולא כלום, והיינו בקינוח והדחה כדעת רוב הפוסקים, איך לא שאל לו כמה ישהה בין בשר לגבינה דלא סגי בקינוח והדחה. ומתוך חומר הני קושיות אני אומר דלאו מר״ח אר״י קפריך ״איני״ דר״י באמת עדיין לא החמיר חומרא זו דר״ח, להמתין אחר אכילת בשר רק הי׳ די לו בקינוח והדחה, וכברייתא דב״ש וב״ה דקאמרו סתם על בשר וגבינה באכל, אכל אחת ורוצה לאכול אחריו השני׳, וכפרש״י ז״ל לעיל, אלא דעל מאן דקאמר מימרא זו דר״י בביהמ״ד להלכה קפריך, איני והא אר״ח הרי דכבר קבלו על עצמם שלא לאכול גבינה אחר בשר ובתורת איסור כמ״ש ר״ח ואיך נקבע תשובת ר״י לר׳ אסי בגמ׳, וע״ז השיב לו דעכ״פ תלי בין גבינה לבשר, דבזה לא החמירו להמתין והרי תראה דבדורות הפוסקים הוסיפו חומרא גם על גבינה קשה להמתין כמובא ברמ״א בהגה סי׳ פ״ט, וכאשר הראתיך בכמה מקומות בש״ס שנדחק ליישב במאמרות הראשונים להשוותם עם חומרות שנתהוו אח״כ, כדי שלא יהי׳ מפורש היפך חומרתם, וכעין שכתב הט״ז דמלתא דמפורש בקרא להתיר אין כח לחכמים לאסרו, כן הדבר הזה דלא רצו להיות מפורש במימרא דר״י היפך חומרות ר״ח, אבל באמת ר״י אמר סתם ולא כלום, על שניהם, דעדיין לא הי׳ חילוק ביניהם, וכל מי שאינו מתעקש אלא מבקש את האמת, יודה שהדבר כך הוא ודו״ק.
ע״ש גמר׳ א״ל ר׳ אתא בר׳ יוסף לר״ח בשר שבין השניים מהו קרי עלי׳ הבשר עודנו בין שיניהם, לפרש״י ז״ל השאלה הי׳ על בשר שבין שניים, אפילו לאחר שש שעות, שלא לאכול גבינה עד שיטלנו מפני שעדיין חשוב בשר, וע״ז קרי עלי׳ האי קרא, דאלמא מיקרי בשר, עיין בפוסקים, ופירוש זה לפלא בעיני דע״כ שאל אם לא חשב אחר שש כנתעכל דמיד ודאי חשוב בשר, דהרי אמרינן לעיל סוף פ׳ גה״נ דאפילו חזר והקיאו מתחייב על אכילתו דלא הוה עיכול, מכש״כ מה שנתחב בין השיניים דלא הוי כמעוכל, ולכן ע״כ לפרש דשאל אלאחר שש שעות, וא״כ מה השיב לו מן הקרא דבשר עודנו בין שיניהם, דלא מוכח מידי אלאחר שש, ולא עוד אלא דהקרא בפשיטתו לא מיירי כלל בבשר שנתחב בין שן לשן, אלא פירושו דהבשר עדיין בפיהם דהיינו בין השיניים שלמעלה ושלמטה עיין ברש״י בחומש, טרם יכרת כתרגומו עד לא פסק, ד״א אינו מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יצאה עכ״ל ולד״א דהיינו שלא הספיקו ללעוס הבשר, ודאי אין מקום לדרש זה שבגמ׳ אלא דגם לפי התרגום שפירוש דלא פסקו מלאכול ג״כ אין המדובר מבשר שבין שן לשן כמובן, ועוד קשה לי דמ״ש דקמסופק אבשר ולא אגבינה אם נמצא שנתחב ממנו בין שיניו ועדיין הוא שם לאחר שעות אי שרי לאכול בשר בלי ליטול הגבינה שבין שיניו דמהיכי תיתי נימא דגבינה חשוב כמעוכל בין שיניו ואפילו מיד, דהרי אחר גבינה מותרת לאכול בשר מיד אחר קינוח והדחה, ודוחק לומר דע״י קינוח והדחה א״א שתשאר בין שיניו רק בשר ולא גבינה. ולכן יותר מסתבר שיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל דטעמא דר״ח דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה הוא מטעם בשר שבין השיניים שאינו סר בקנוח כמו גבינה אלא דמהרממ״ל ויתר המפרשים נתקשו להו, דא״כ מה שאל לי׳ ר׳ אתא בשר שבין השיניים מהו, כיון דעיקר חיוב השהיי׳ שבין בשר לגבינה הוא מטעם בשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח, ואני תמהני לכאור׳ עוד יותר דלפי שיטת הרמב״ם דלאחר שש באמת חשוב כמעוכל, ואין צריך להסירו וקשאל רק אמיד, ומה קמבעי לי׳ דמהיכי תיתי לא יהי׳ חשוב בשר וכנ״ל, דאפילו בלעו והקיאו לא הוה עיכול, אבל לפע״ד נראה דהפירוש בגמ׳ לפי שיטת הרמב״ם כך הוא דר׳ אחא בר״י הקשה לר״ח בשר שבין השיניים מהו כלומר אולי אינו חשוב ואין זה אלא כ״ש ואינו כדאי לחוש עליו ולאסור בשביל זה לאכול גבינה אחר קינוח, וע״ז השיב לו דרך מליצה והבשר עודנו בין שיניהם, דחשוב וכדאי לאסור בשביל האי כ״ש שבין שיניו ולא דרך ראי׳ הביא האי קרא, אלא דרך מליצה וזה נראה לי ברור ונכון לפי שיטת הרמב״ם ז״ל ודו״ק.
ע״ש גמר׳ א״ל הני להיכא וכו׳ וכתב המהרש״א בח״א אפשר שהרגיש בו שרצה לגנבן עכ״ל, וכתב בהגהות מהרש״ש וז״ל ול״י מה חידוש על פרש״י שהיה גנבן עכ״ל, ולפע״ד כוונתו של המהרש״א להקשות למה לא קיבל אביי תשובת אריסי׳, דאמר לי׳ לבי מר, וע״ז כתב דאפשר דהי׳ לאביי איזה הוכחה דלאו אמת קאמר שוב עיינתי בעין יעקב ושם הגירסא בדברי המהרש״א ״אפשר שהרגיש בו שאינו אומר אמת אלא שגנבן״ ונהנתי ודו״ק.
תוס׳ ד״ה לסעודת׳ אחריתא אכילנא לאו בסעודה שרגילין לעשות, אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפיל׳ לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן עכ״ל, מה שהכריחו לזה, דלכאור׳ קשה דהרי אביו הי׳ שוהה מעל״ע ולמה נימא שבנו מר עוקבא הקיל נגד אביו לאכול ע״י סילוק שולחן וברכת המזון. אבל לפע״ד נראה דהתוס׳ לא פירשו, עד למחר כי השתא, כמו שפרש״י ז״ל דהיינו מעל״ע, אלא דסתם סעודת בשר הי׳ בערב וכדכתיב בערב תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם, ושהה מן הערב עד הבוקר, כי השתא ר״ל עונה אחת חצי היום דהיינו י״ב שעות, וא״כ איך נפרש דמר עוקבא הקל בסעודתא אחריתא דהיינו הך מן הערב עד הבוקר, ואם דלא דקדק על צימצום השעות שיהי׳ עונה שלמה י״ב שעות, ע״ז לא הוה קאמר דהוא כחלא בר חמרא, ולא עוד אלא דאם בשביל שעה קלה לא הי׳ משנה ממנהג אביו, אלא ודאי דהוא הקיל לאכול עוד בערב גבינה אחר בשר ע״י סילוק שולחן ובה״מ.
אלא דהת״ח הקשה על שיטת התוס׳ דא״כ הוא הרי אין זה אלא להכירא בעלמא, שלא לאכול בשר וגבינה יחד בלא קינוח והדחה, וא״כ גם בגבינה תחלה ואח״כ בשר הי׳ לו להחמיר עד סעודתא אחריתא, ועיין בלב ארי׳ מה שכתב בזה, ואני תמה על הני גאונים איך עלה על דעתם לתלות בוקי סריקא בתוס׳, שהמציאו טעם סעודה אחריתא להכירא, הלא כבר עשו חכמים הכירא טובא שלא להעלות על השולחן בשר וגבינה יחד, ושלא לאכול זה אחר זה רק אחר קינוח והדחה, ולמה לי עוד היכרא דסילוק שולחן, ואדרבה אם יעשה סילוק שולחן ישכח בקינוח והדחה הכי סילוק השולחן יזכרהו. ולא עוד אלא דלשון התוס׳ מוכח דלא כוותייהו דהרי כתבו דמשום דלא פליג רבנן סגי בסילוק שולחן, ואי כדעת הת״ח הלא משום היכרא עבדו כדי שלא יאכל בלא קינוח אבל המתנה לא צריך כלל. אבל לפע״ד נראה ברור דכוונת התוס׳ דאע״ג דאסרו רבנן לאכול באותו סעודה גבינה אחר בשר אף אחר קינוח והדחה עד סעודה אחריתא, משום מושך טעם כרש״י, או משום בשר שבין שיניים כרמב״ם, מ״מ לא גזרו רק עד סעודה אחריתא דעפ״י רוב ישהה בין סעודה לסעודה עכ״פ שש שעות, אבל מ״מ אם לפעמים יתאוה לאכול גבינה מיד די לו בסילוק שולחן וברכת המזון לצאת ידי תקנת חכמים שאסרו רק בחדא סעודתא, ויש להם סמך גדול ממימרא דר״ח גופא, דאמר סתם אכל גבינה אסור לאכול בשר, ולא יהיב שיעורא למלתא, וע״כ בחדא סעודתא קאמר, וכל שלא אכל בחדא סעודתא לא עבר אתקנת חכמים, וחז״ל עפ״י הרוב עשו תקנתם, וכאשר מצינן כזה הרבה הן בתורה והן בש״ס, ואין להאריך כאן בזה.
ודע דלפי שיטת התוס׳ דסעודה אחריתא אפילו מיד ע״י סילוק שולחן ובה״מ סגי, אני מסתפק ושואל אי גם בלא קינוח והדחה מהני, כמו שהיי׳ דשש שעות לרמב״ם דודאי לא בעי קינוח והדחה, או נאמר דרק לחומרא א״ר חסדא דגבינה אחר בשר אסור עד סעודה אחריתא, אבל לא להקל דלא נצטרך קינוח והדחה ע״י שסילק שולחן וברכה ובשו״ע כתב דצריך קינוח והדחה והדבר צריך אצלי תלמוד ועיין בראש יוסף ז״ל מה שכתב בזה ודו״ק.
תוס׳ ד״ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה בברכות דרש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו׳, עכ״ל לפי מה שכתבו דמה שאמרו כשם שהמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולים לברכה, היינו להם כיון דהדבר הי׳ עליהם חובה ליטול אחר הסעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות, י״ל גם להיפך כיון דמים ראשונים מצוה דאין לאכול בסתם ידים דהוו מזוהמות, א״כ מכש״כ דלאחר אכילה נחשבות מזוהמות לענין ברכת המזון, ומדוקדק הדבר בקרא דוהתקדשתם הוא הציווי למים ראשונים, וממילא והייתם קדושים מפונקים שידים שלאחר אכילה נחשבות אצלכם כמזוהמות, ולכן ראשונים קרי מצוה, והשניים חובה, דהחיוב נצמח ונתהווה ממילא מן הראשונים שהם מצוה ודו״ק.
בא״ד ובה״ג פירוש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה, אבל אחרונים שהם לצורך אדם אינם טעונין ברכה, ומכאן כ׳ הר״י שאין לברך על ק״ש שלפני מטתו וכו׳ עכ״ל, ולכאור׳ תמוה עשיית מעקה וקביעת מזוזה למה מברכינן עליהם, ובכלל הלא כל המצות נצטוו לטובת האדם כמפורש בתורה כמה פעמים, ואולי לא קאמר הבה״ג כלל זה אלא במצות דרבנן ולא בדאורייתא מפני שבדרבנן אנו יודעים הטעם בבירור, אבל בדאורייתא הלא חוץ מן הטעם הנגלה, יש בהן סוד כמוס, ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף פ״ז ע״א לענין מצות כיסוי הדם ודו״ק.
דין כל שיש בו ריח תורה אם אכל בשר ל"ש בהמה או חיה או עוף לא יאכל אחריו גבינה עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבקר עד הערב דהיינו שש שעות ואפי' שהה כשיעו' הזה אם חושש בשר בין שיניו צריך להסירו והלועס לתינוק א"צ להמתין בזה השיעור אלא מקנח פיו ומדיח וסגי והא דשרי בשהיית ו' שעות דווקא כשכבר סילק ובירך אבל אם לא סילק ובירך אפילו כל היום אסור ומי שאוכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שהייה כדי מסעודה לסעוד' מאותו זמן שנטל הבשר אלא מאכילה ראשונה חשבינן לזמן שהייה אבל הדחה מיהו בעי והאוכל כחל צריך להמתין אחריו כמו אחר בשר אכל אם בא אחריו לאכול בשר א"ע לחטט שיניו וכן צריך ליטול ידיו ולהדיח פיו בין בשר לדגים:
אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכו' גבינה גבינה מותר לאכול בשר א"ל רב אחא בר יוסף לר"ח בשר שבין השניים מהו קרי עליה הבשר עודנה בין שיניהם אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהא סעודתה לא אכילנא לסעודה אחרית' אכיל' וכ' התו' לא בסעוד' שרגילין לעשו' א' שחרית וא' ערבית אלא אפי' לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר דל"פ רבנן ע"כ וכ"ד ראבי"ה וכת' מהרא"י בשערי' שלו רבים נהגו להקל ועושין להם פשרה מדעתן להמתין שעה א' אחר סעודת בשר וסילקו ובירכו ואז אכלו גבינה אעפ"י דלא אשכחן טעמא ורמז לשיעור זה מ"מ מי ימחה בידיה' הואיל והתו' וראבי"ה מתירין אכן הצנועי' מושכין ידיהם מסעודת שחרית לסעודת ערבית גם נוהגים העולם אפילו כשאוכלין בשר עוף שלא לאכול גבינה אחריו שאין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ע"כ וא"י למה תפסו להקל להתיר בסילק ובירך אפי' מיד שמן הדין היה לנו להמתין מע"ל וכ"כ ר"ח ז"ל וז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מ"ע דאכל בשר בסעודה א' ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא בר חמרא אנא וא"א להתיר בפחות מזה והבשר של בין השניים בשר גמור הוא ע"כ ודומה לזה כ' הרי"ף ז"ל וז"ל שמעינן מהא דהאי דאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה אלא א"כ דשרי ליה שיעור מאי דצריך לסעודה אחריתי דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא וא"כ למה לנו להקל כ"כ שלא להמתין לכל הפחות השיעור כמ"ש הרמב"ם ועוד נתקשה בישיבה מה היה דעת מ"ע להיות חלא בר חמרא נגד אביו ואם נאמר בזה היה מתפאר ע"ד כח דהיתרא עדיף א"כ לא ה"ל לומ' אנא חלא כו' אלא נראה שגם אביו לא היה מקובל מרבותיו להמתין כ"ד שעות אלא קבלה הוה בידיה' שלא לאכול גבינה אחר בשר כ"א מסעודה לסעודה והנה אביו תפס להחמיר ואמר שאין נקרא מסעודה לסעודה אלא סעודות הקבועת שאוכל אדם קבע לרוב שיבעין ובריבו תבשילין למי שהיכולת בידו כ"א מע"ל ואעפ"י שאוכל ג"כ מעט בנתיים כארעי הן חשובו' לגבי סעודה הקבועה וכן הוא בין הרבה שרים שאוכלין סעודה הקבוע מע"ל וכן הוא לרוב לאיסתניסים ומ"ה היה חוכך להחמיר שלא לאכול מסעודה לסעודה עד סעודה אחת המוכיחת לכל דהיינו כ"ד שעות והוא אמר אנא כחלא בר חמרא שלא אוכל להחמיר כ"כ ותופס אני פי' מסעודה לסעודה דרך הממוצע לרוב ב"א דהיינו ח' שחרית וח' ערבית וכן הוא עיקר שלא להקל מזה כלל וא"א למחות ביד ב"א שאינם בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות בידם ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות בפרט מאחר שבש"ד כ' שכך נהגו העולם כפסק ר' משה שצרי' שש שעות ולא כדברי ר"י שמתיר בסילק ובירך ומ"מ מודה אני לפי' ר"י שתלוי בסילק ובירך דאי לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה ב"א מקילין בזה וטעות הוא בידם כ' הט' י"ד וז"ל אכל בשר ל"ש בהמה חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא שש שעות ואפי' אם שהה השיעור אם יש בשר בין השיני' צריך להסירו ובתוך הזמן אפי' אין הבשר בין השיני' אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"ל להמתין דכיון דלא אכלו אין מוציא טעם והרמב"ם נותן טעם לשהייה משום בשר שבשיניים ולפי דבריו לאחר ששהא כשיעור מותר אפי' אם נשאר בשר בין השיניים והלועס לתינו' צריך להמתין וטוב לאחוז כחומרי ב' הטעמי' ע"כ וק' לי לפי דברי הרמב"ם דעיקר טעמ' דבעי שהייה זמן סעודה משום בשר שבין השינים הוא א"כ מאי פריך בשר שבין השיניים מהו וע"ק אמאי הצריכו חכמים להמתין זמן סעודה ולא אמרו שצריך שינקר את שיניו בטוב וכמו שאמרו בבשר אחר גבינה דסגי בקינוח ולא חשו שלא יקנח בטוב ג"כ ק' לדבריו בבשר אחר גבינה נמי ליחוש לגבינה שבין השיניים אלא שנ"ל דדווקא גבי בשר שמצינו קרא הוא דאמרינן הכי ולא גבי גבינה וכ"ז איננו שוה לי אלא נראה בודאי מה דבעי תלמודא בשר שבין השיניים סתמא מהו משמע כל זמן שהיא בין השיניים והוא בעין ויש לו צורת בשר ואע"ג דקרא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם לא איירי בו אחר זמן מ"מ לק"מ דלא קפיד תלמודא בשיעורא אלא אייתי ראייה דאיקרי בשר דאל"כ אפי' בתוך הזמן מניין דמיקרי בשר דילמא לאלתר ממש כמעשה שהיה במדב' אלא כדפרישית דפשיטא ליה מאחר שאיקרי בשר אפי' הוא בין השיניים א"כ אין חילוק בין תוך הזמן לאחר זמן וכן פי' הרא"ש להדיא דלאחר זמן הוא דקבעי ותמה אני על הטור שלא הביא מסקנ' אביו הרא"ש וא"כ לפי הא שפי' מה דצריך להמתין עד זמן סעודה משום שהבשר נותן טעם עד זמן סעודה וא"כ דינא הוא שהלועס לתינו' א"צ להמתין זמן סעודה אלא בקינוח והדחה סגי למאן דבעי תרווייהו ולפי מה דפרי' לעיל דבקנוח לחוד סגי ה"ה הכא ומל' הטור שכ' אם יש בשר בין השניים צריך להסירו משמע מן הסתם ל"צ לנקר אכן מדברי הרשב"א משמע אף א"י בודאי אלא חושש בזה שצריך לנקר שכת' בחידושיו בשם בה"ע שאם חושש בשר בין שיניו ואפילו שהה צריך להוציא וכ' שנראין דבריו ומ"מ היכא דאין חושש א"ל לבדוק אחריו אם יש בשר בין שיניו וכ' הר"ן נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שא"צ שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קנוח הפה מיהא משמע דבעי עכ"ל כ' בש"ל שאסור לאכול גבינה אחר כחל ופשוט שהרי הוא כשאר בשר ממש וחלב שבו הוא חלב שחוט' דרבנן וכ"ש לאחר שקרעו ש"ו שהוא בשר גמור אפי' מדרבנן אלא שהחמירו שלא לבשלו עם בשר ולכן נראה מ"ש האוכל כחל ובא לאכול אחריו בשר שצריך לחטט שיניו כמו בשר אחר גבינה וכן בהג"ה א"ו בשם א"ז חומרא יתירא הוא ולעניין נטילה בין בשר לדגים או איפכא ז"ל הט' י"ד וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד שקשה לצרעת ויש מחמירין בדבר ליחד לדגים כלים בלבד וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ בין בשר לדג והיה שורה תת ביין והיה אוכלו בנתיים כדי לרחוץ פיו וז"ל מהרא"י בשערים שלא ראיתי נוהגים הכי אפי' פרושי' וצנועים אלא עושים קינוח הפה לחוד והדחה ע"י שתייה ע"כ וא"י למה לא ניחוש דשמא נדבק מן הבשר שעל ידיו מתער' בדגים וכן איפכא וכמו שחשו בין תבשיל גבינה לבשר אבל מה שמיחדין כלים לבדן זהו שיבוש דאינו סכנה אלא בממשו' בשר ודגים שנתערבו בהדי הדדי אבל בנתינת טעם ליכא למיחש כמו שהוכחתי בפרק ג"ה סי' ט"ו תו מסקינן בסוגיא אמר שמואל אנא להא מילתא כחלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא היה סייר נכסי תרי זימני ביומא ואנא לא סיירי אלא חד ופי' רש"י סייר הולך ורואה קרקעותיו מה הם צריכין ומדמדמי האי עניין לאיסורא וקריא אנפשיה חלא בר חמרא למדנו מזה רוב הזהירו' על איבוד ממונו כדי שלא יצטרך לבריות וליהנות מאחרים באם אפשר לו מיגיעתו ומשלו אשרי לו ומ"ה אמרו הצדיקי' מדקדקי' אפי' בפחות משוה פרוטה והארכתי בעניין זה בפרק א"ט סי' ט':
דין מים ראשונים ואמצעי' נוטלין בין ע"ג קרקע בין בכלי אבל מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואפילו ע"ג קינסא לא וביארנו דאפי' מ"א אין רוחצין מתוך הכלי אבל באמצעיים אין קפידא ומים אחרונים ואמצעיי' נוטלין בכל מיני משקה ושפשוף בבגד או בכחול אסור בשתיהן וניגוב צריך באמצעיים אבל לא באחרונ' ושתיהן א"צ שיעור וא"צ לשפוך רק פ"א ובארנו דאף האידנא אין להקל במ"א אבל ברכה אין לברך כלל:
אמר רב יצחק בר אבין אמר ר"י בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים. חובה מיתיבי מ"ר ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה ומסיק עלה אמר ר"נ ל"ש דאמצעיים רשות אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה וכבר פי' בסי' ה' וק' לי אדרבא בהך בריית' דאיירי באמצעיי' רשות ה"ל למיתני בתלת גווני ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעיי' רשות ונראה בעיני דמ"ה תני דשניה' חובה לגבי אמצעיי' שהן רשות כדי להור' שמים אמצעי' שהן רשות לגבי חובה אבל לעולם איכא מצוה קצת ובפרט לפי מה שפי' ר"ת שהו' עיקר דבין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה קאמר שאין זה חובה ומצוה ממש אלא רשות אבל קצת מצוה איכא ומה שנראה מהאי סוגיא היכא דבעי נטילה שאין חילוק בין יממא ולילה דומיא דמ"ר ואחרונים א"כ ממילא נמי הא דר"נ דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ולעיל אמרינן ביממא דקחזיה ליה לא בעי נטילה ור' ירוחם כ' ה"ה דלילה אם יש לו נר יפה דלא בעי נטילה והכא משמע בכל גווני בעי נטילה ע"כ נר' כמ"ש הא"ז בשם רשב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום לפי הטעם בהג"ה באשר"י משום שהתבשיל נדבק יותר מגבינ' עצמה לכן המנהג ליטול ידיו ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה עצמה שהיא יבשה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל ע"כ והטור כ' בשם הר"פ שיש לרחצם אף ביום לפי שפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בליחלוחית הידים ולאו אדעתיה ע"כ ותמיה אני מניין לו לגזור גזירה מה שלא נגזר בימי התלמוד והגאונים א"ל במקומו שמצא בקעה ובא לגדרה ולא בע"א וא"כ מאחר שהתלמו' אומר להדיא דגבי גבינה לא בעי נטילה ביממא הכי הל"ל היכא שהגבינה לחה צריך ליטול את ידיו כו' אבל בגבינה יבש א"ל ליטול ביום ואף בלילה כשאוכל אצל נר יפה כעין אבוקה. ומסקין מ"ר בין בכלי בין ע"ג קרקע מ"א אין נוטלין אלא בכלי וא"ל אין נוטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן וא"ב קינסא פי' ליטול ע"ג קיסמין אבל מ"מ אין נוטלים מתוך הכלי כמו שרוחצין הגוים אפי' במ"א אין נכון שהרי המים הללו מקבלין הזוהמא והידי' מקבלין שוב מהן אבל באמצעיים אין קפידא דס"ס מעבירין את הליחלוחית של המאכל ומנקים את הידים אבל מ"מ מים א' נוטלין בכל מיני משקה כמ"ש הראב"ד והרשב"א בת"ה שכולן מעבירין את הזוהמא אע"פי שאין כשרים לנ"י ומהשתא תימא לי על הראב"ד שהכשיר כל המשקים למ"א ובמים אמצעיים כ' הראב"ד להדיא שכל שאר משקים אינם כשרים לאמצעיים מפני שהן שמנים צחים ואינם מנקי' את השומן של מאכל וא"כ לפי סברא זו כ"ש שאינם מנקי' את הזוהמא אלא נ"ל עיקר כדברי הרשב"א שהשוה מים אמצעיים לכל מילי למ"א וא"כ מאחר שכל שאר משקי' מנקים מן הזוהמא כ"ש שמנקי' ומעבירין ליחלוחית המאכל גם מ"ש הראב"ד שמים אמצעיים לא יועיל להן שפשוף בגופו ובכותל ומשמע מדבריו דבמ"א סגי בהכי כמ"ש בספר אח' משמו כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיי' שבין גבינה לתבשיל בין להקל ובין להחמיר חוץ משיפשוף בגופו או בכותל או בהיסח דעת שפוסלים באמצעיים ואין פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכין שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעיי' צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעיים כו' ולא ידענא טעם לדבריו אם אינו מועיל שפשוף להעבי' המאכל כ"ש לנקות מן הזיהמא ואמת כן הוא שלא יועיל שפשוף בשתיהן אפי' שפשוף בבגד כ"א במים או במשקה וכדברי הרשב"א שווים לכל דינים חוץ שבאמצעיים נוטלים בין בכלי בין בקרקע וצריכין ניגוב ואף שהרמב"ם כ' וז"ל כל הנוטל ידיו באחרונ' מנגב ואח"כ מברך זהו דווק' למברך שאינו ראוי לברך בברכת השם בלי ניגוב ע"כ הכון לקרא' אלהיך אבל האחרי' אינם. צריכין ניגוב גם שתיהן א"צ שיעור ואין צריך לשפוך על ידיו רק פעם א' והא דפליגי הני תרי לישנא במ"א וא"ב קיסמא פסק הרמב"ם להחמיר שאין נוטלן אלא ע"ג כלים ולא קיסמא והרשב"א כ' כיון דמידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא ויראה כדעת הרמב"ם מאחר שהטעם הוא משום רוח רעה וחמירא סכנתי' מאיסור' ע"כ פסק להחמי' והאידנ' אין נזהרין בזה לפי שאותם רוחות הנזכרים בתלמו' אינם מצויין בינינו כגון שיבת' ובת מלכ' וזוגות אבל מ"מ מאח' שאמרינן מ"א מ"ט משום מלח סדומית המצוי במלחא כי קורטא בכורא ובעבור שאמרו על כל אכילת' אכול מלח חיישינן להכי ואמרינן לאו דוקא אכילה אלא אפי' מי שמודד מלח צריך ליטול ידיו משום האי חששא דמלח סדומית ומלח סדומי' אינו מצוי בינינו א"כ לא ליבעי מ"א כל עיקר וז"ל הרא"ש בסוף פרק א"ד והוא מדברי ר' יונה אהא דאמרינן התם אר"י א"ר וא"ל במתניתין תנא והתקדשתם אילו מים ראשונים והייתם קדושים אילו מים האחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני מקדשכם זו ברכה תימא דהכא משמע דמ"א מצוה משום קדושה ובפרק כ"ה משמע שהן חובה מפני הסכנה מפני מלח סדומית שמסמא את העינים וי"ל משום קדושה אמרו שהם מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשות חובה אבל ר"ה גאון פי' דהא אמרינן הכא שהם מצוה משום קדושה דהיינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קוד' שיברך אבל נטילה אחרונה אינה משום קדושה אלא מפני הסכנ' בלבד ואם רצו נוטלין אחר ברכה וכ' עוד והוא מדברי התו' ומה שלא נהגו האידנא במ"א אותן שאין מברכין א"ל לפי שאין מלח סדומית מצוי אצלינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטו' גם בנטילה נמי לא נהגו וגם לא איקרי ידים מזוהמים כיון שאין אנו רגילי' ליטול ואין אנו מקפידין אמרינן בפ' כ"מ אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנ' הוי' אמרי כגון אנו דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותן שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהן אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ואם יש אדם שהוא איסטנית ורגיל ליטול ידיו לאחר סעודה לדידיה הוי ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך ויש מן הראשונים שאמרו שמברך על מים אחרונים על רחיצת ידים אבל ר"ע כ' שאין מברכין עליהון לא בל' נטילה ולא בל' רחיצה ולא בל' שטיפה ונתן סימן בדבר נר"ש ע"כ וטעם לדבר כ' בה"ג ובתו' כל מה שהוא חובה על האדם להצלת עצמו כגון הכא שלא יסמא את העיני' לא שי' עליה ברכ' ומברכ' המפיל חבלי שינה אין ראיה שהיא ברכה מיוחד' שקבעו חכמים ז"ל בנוסח שתקנו אבל לברך ברכה מעצמו כמו שמברכין על כל שאר מצו' אם היא משו' הצלת עצמו אין לברך עליה גם אין לברך עליה משום נקיות וקדושה מאחר שאינה אלא לאישתניסית בעלמא אינה חובה או מצוה קבוע לכ"ע מ"ה אין לברך וכל הדברים הללו מספיקין שאין לברך כי הברכות אינה מעכבות אבל א"י ממה שנהגו להקל במים האחרונים שהרי כ' הרי"ף וז"ל ואע"פ שלא אכל מלח קבעו חכמי' חובה משום מעשה שהיה דמים ראשוני' האכילו חזיר והאחרונים הרגו את הנפש ולשון קבעו חובה משמע שאף לדורות חובה ובהאי לישנא כ' על ערבית רשות והאידנא קבעו חובה ומה שלא כ' כאן והאידנא כו' לפי שמתחילה היה נמי חובה מה שאין בתפילת ערבית שהיה רשות מתחילה ובפרט שכ' ר"י וז"ל אומ' הרמב"ם אע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומי' יש מלח אחר כמלח סדומית ואם יעבור ידיו ע"ג עיניו יסמא את עיניו ע"כ והוא היה אב לכל הטבעים ע"כ נראה שאין להקל בהן כלל וראיתי מחמי מהרר"ק ירושלמי שהי' מדקדק שאחר גמר סעודה הביאו לו הכוס של בהמ"ז מלא מים והיה משטף אותה בידו ואגב רחץ בהן ידיו למי' אחרונים ועשה שתי מצות כאחת שטיפת הכוס וקדושת מ"א וכן אני נוהג אחריו וחילק בין מ"ר לאחרונים באיזה מהן מתחילין תמצא בסוף הלכות ידים ורגלים בסי' מ"ב:
דין מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה ומ"א צריך שישפיל ידיו למטה ואם שפך רביעית בפעם אי' א"צ להגביה ידיו במ"ר וכן אם הטבילם במ' סאה א"צ להגביה:
גרסינן בפ"ק דסוטה אמר רב חייא בר אשי א"ר מים הראשונים צריך שיגבי' ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא של תבשיל כי עיקרן להעביר הזוהמא הן תנ"ה הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק כו' ויש חילוק בגירסאו' ואעתיק לך דברי הסמ"ג אמרינן במס' סוטה שמ"ר צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזירו ויטמאו את הידים פי' בערוך שמא יצאו מים לזרוע שלא רחץ אותו במים והוא חוץ לפרקו ויטמאו את הידים ומים אחרונים צריך שישפיל למט' כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו ותנן במסכ' ידים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניי' עד לפרק וחזרו ליד טמא זהו גי' רש"י במס' סוטה וכן הביא בס"ה אבל בסדר המשנה גר' המים מטמאין ומטהרין עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשוני' ואת השניי' חוץ לפר' וחזרו ליד טמא' פי' לפי גי' זו אין הידים מטמאו' משקין אלא עד הפרק אבל משקין שנגעו חוץ לפרק טהורין וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק אבל אם נפלו עליהן חוץ לפר' אין מטהרין אותן וחוץ לפרק דרישא וסיפא הוא שהיה תחילתן תוך הפרק ויצאו אחר כך חוץ לפרק לפיכך ברישא טהורה שמים השניים הטהורין הן לבדן יצאו לפרק ושם לא קבלו שום טומאה אבל בסיפא שמים הראשונים הטמאים יצאו חוץ לפרק והשניים שיצאו אחריה לא טהרו שם כאשר בארתי לפיכך כשחזרו ליד טמאה ובשיטה זו פי' ר"ש בפי' טהרות עכ"ד והנה מ"ש פי' לפי גי' זו אין הידים מטמאו' משקין אלא עד הפרק לאו דווקא קאמר לפי גי' זו שהרי אף רש"י סבר כן שהרי פי' לשם וז"ל הידים מטהרו' ומטמאות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ופוסלות את התרומה ומטהרו' בנטילה עד הפרק שע' הפרק צריך נטילה נטל הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורו' שהכי טיהרו השניים את הראשונים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניי' עד הפרק וחזרו ליד טמאה כלו' יוצאין הראשוני' חוץ לפרק ואת השניים לא הקפיד ליטול עד המקום שיצאו הראשונים אלא עד הפרק כמשפטם וחזרו הראשונים ליד טמאה שהרי נטמאו תחילה מחמת הידים השניי' לא טיהרו את היוצאי' הילכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעל' שמא יצאו מים הראשונים ויטמאו את הידים עכ"ל הרי לך שסובר כמותם אלא שחולק עליה' בזה שסובר שאפילו חוץ לפרק יכול לטהר מים הנטמאי' מבפנים משא"כ לגי' הספרים וא"כ בודאי מ"ש לפי גי' זו קאי אמ"ש אח"כ וכן אין המים שניים מטהרים כו' וכ' ב"י בסי' קס"ב ויש לשאול לדעת המפרשים שהחששא אינה אלא מפני המים שנטמאו ביד ויצאו חוץ לה שיחזרו ליד ויטמאו אות' למה אמרו צריך שיגביה ידיו טפי הוה עדיף שישפיל ידיו מתחילה ועד סוף דהשתא א"א להמצא חוץ ליד מים שנטמאו' בה ותירץ ר"ה מהר"י אבוה"ב ז"ל דהא דאמרינן שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים זה הפרק אינו הפרק העליון במקום חיבו' היד והזרוע אבל הוא בפרק התחתון כלומר מקום חיבור האצבעות לכף ומזה הפרק עד הפ' האחר הוא מקום טומאה כלומר ממקו' חיבור האצבעו' לכף למקום חיבור הכף לזרוע אע"פ שא"צ נטילה לחולין מ"מ מים הנוגעים שם נטמאו וא"כ אם היה משפיל ידיו לצד מטה בשעת נטילה יצאו המים מכף היד ויטמאו את האצבעות ולכך א"א להשפיל ידיו לצד מטה בשעת נטילה כך הבנתי מתוך דבריו אע"פ שלשונו אינו מבורר יפה וסבר שתירץ ז"א אלא לדעת הסוברים דלחולין א"צ ליטול אלא עד מקום חיבור האצבעו' אבל לדע' הרי"ף שצריך ליטול עד מקום חיבור היד לזרוע אכתי ק' וצ"ע ע"כ ודבריו הן דברי הרשב"א שכ' בתשו' שהוא לא כ' בשער הקדושה שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פרק דלחולין עד לפרק העליון שהוא סוף הכף המחובר לזרוע וכל שנוטל עד שם וחוזר ונותן שניי' עד אותו הפרק עצמו למה ניחוש שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וליוצאין למעלה מן הפרק ההוא על קנה הזרוע אין לחוש שאותן אין לה שום טומאה דלא גזרו אלא על הידים וההי' דפ"ק דסוטה בשלא נטל אלא עד פיצול האצבעו' ולפיכך צריך להגביה שמא מ"ר יצאו חוץ לפרק ואע"פ שנתן מים בשניי' עד הפיצול יחזרו אותן בשניי' שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים וא"ת א"כ נלמוד משם שא"צ ליטול עד סוף הכף ויקשה למה שפסקתי אני לא היא דההיא דסוטה דרב היא ורב לקולא כדאיתא בפ' כ"ה אמר רב ע"כ לחולין וכו' עכ"ל ולדבריו שוינן להגדול רי"ף טועה שהרי הוא סב' להחמיר וליטול כל היד והביא נמי הא דסוטה שצריך שיגביה ידיו וחלילה לנו לומר שתפס שתי חומרות דסתרי אהדדי ודוחק לומר שהיה מסופק בדין א"כ לא ה"ל להחמיר דכל ספיקא בנ"י לקולא ובפרט כל היד שהיא חומרא יתירא כאשר כ' הרא"ש ז"ל ומהר"י קאר"ו כ' וז"ל ולע"ד נראה דא"ל דאה"נ שאם בא להשפיל ידיו לצד מטה ש"ד ומ"ש צריך שיגבי' ידיו למעל' לאו למימר' שאם רצה להשפילם מתחילת הנטילה אינו רשאי אלא היינו לומר שאם בא שלא להשפיל ידיו צריך להגביהם למעלה ולא ישפילם אחר שיגביה עד שינגבם משו' דחיישינן שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלא שק' בעיני דלא אשתמיט שום מפרש או פוסק שיכתו' כן וגם כי לשון צריך שיגביה ידיו לא משמע הכי ולכן נ"ל דאע"ג דכשישפיל ידיו היה ג"כ תיקון לעניין זה כמו בהגבהתם רצו חכמים לתקן שיגביהם ולא ישפילם משום אסמכת' דקרא דוינטלם וינשאם. ותימא הוא בעיני וכי משום אסמכתא דקרא וינטלם וינשאם היו מצריכין להגביה את ידיו וגם לפי התירוץ הראשון דלאו דוקא קאמר אלא שאם הגביהם יזהר שלא ישפילם אין הלשון מובן כלל כמותו אלא עיקר נר' בעיני נהי שאין המים אשר באו חוץ לפר' שאין מטמאין כלל לפי שלא נקראו טמאים מ"מ אם באו אח"כ לתוך הפרק מטמאין היד ופוסלין יותר ממים שלא יצאו דהיינו שאף המים השניי' אין יכולין לטהר אותם אלא דוקא אותם שלא יצאו חוץ לגדרן אבל אותן שבאו ממקו' שלא היתה שום נטילה ורחיצה נהי דלא גזרינן עליהם טומאה מ"מ כשיטמאו בתוך הפרק קשה לטהרן אם לא תנטל אף שנייה חוץ לפרק שאז נטהרו כל המים הראשונים כא' ולכל הדיעות והפירושים היכא ששופך רביעית בפעם א' א"ל להגביה דליכא למיחש למידי וכ"כ רוב המחברי' וכ"ש הטוב' ידיו שא"צ להגביהן:
דין שצריך ליזהר כששופך מים הראשונים שלא ישאר על ידו צרור או קיסם או שום דבר שהיו בתוך המים שאין מים שניים מטהרים אלא מים שעל היד ולא המים שעל הצרור ומי שיש בידו מכה ורטיה עליה יטול שאר היד שלא במקום הרטיה וצריך שישפוך על ידו רביעית כאחת:
פסק הא דאמרינן דמים השניים באים לטהר את הראשוני' ה"מ שלא היה עליהן צרור או קיס' כדתנן בפ' ב' נוטלו' הראשונים ונמצ' על ידו צרור או קיס' ידיו טמאו' שאין המים האחרונים מטהרין אלא המים שעל גב היד וכ' המר' בפרק א"ד ושמעתי שר"ש משנ"ץ נוהג בעצמו לנגב ידיו בין שטיפה ראשונה לשנייה משום האי חששא וחומרא יתירה היא והרא"ש נמי כ' שצריך להזה' כשנטל מים הראשוני' שלא נשאר על ידו צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים כדתנן בפ"ב נטל את הראשונים וכו' ומי שיש בידו מכה ורטיה עליה יטול שאר היד שלא במקום הרטיה ואע"ג דאמרינן בריש פ"ב דגיטין דאין ידים טהורות לחצאין ה"מ דמשא פלגא דידה והדר משא לאידך פלגא דבה"ג לא איקרי נטילה והכא דלא מצי למימשא אידך פלגא לא מקרי נטילה לחצאין אלא כמו שנקטע לו אצבע שנוטל שאר היד ואעפ"י שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כ"ש לחולין גרידי דלא זהיר ואתי למינגע שאני הכא דליכ' למיחש שמע יגע באוכלין בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה אמנם צריך ליזהר שלא יגיעו המים לרטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד כי ההיא דצרור או קיסם דאייתינן לעיל או שישפוך רביעי' כאח' על היד דאז לא נטמאו המים כלל ע"כ ומ"ש שצריך ליזהר א"א להזהר אא"כ ירחיק הנטילה מהם וזה ג"כ אינו ראוי דא"כ הוה נטילה לחצאין דלא שייך למימ' דחשבינן כאילו נקטע כו' אלא מה שתחת הרטיה ולא מה שהוא בגלוי אלא ישפוך עליהם רביעית כאח' ומ"מ ראוי שיכרוך על הרטיה צלצול קטן רך ולבן משום זוהמא לנקיות והיכא שיש טבעת באצבעו כת' לעיל בסי' כ"א:
דין דאחר נטילה שניי' צריך לשפשף ידיו זו בזו:
תניא בתוספתא הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחבירת' טמא' שפשפה בראשו או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה כו' ופי' ר"ש בסדר טהרות צריך לשפשף כלומר לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים כדאמרינן פ"ק דסוטה כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא ושפשוף לשון קנוח הוא כי ההיא דבריש א"ל הממונה זאת אומרת מצוה לשפשף כו' וכה"ג כת' התו' דמ"ה שפשפה בחבירת' טמאה כדפי' לעיל והא דתני בראשו או בכותל טהור' פי' ר"ש בראשה או בכותל שפשפה לנגבה טהורה חזר ונגע בהן לאחר ששפשף ידו בראשו או בכותל חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל טמאה שאותן מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם אע"ג דכל כמה דלא שפשף מיטהרי בשפשף השתא דחזר ונגע גרע וצריך ליטול לכתחילה ידו ע"כ והיכא דנטל רביעית ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהן טהורה ולישנא דשפשוף אינו מורה כפיר' שהוא לשון ניגוב ידים שלשון קינוח לחוד ולשון שיפשוף לחוד וגם לשון דצריך לשפש' את ידיו לא משמע דא"כ הל"ל הנוטל את ידיו צריך לשפשפ' ותו לא ומדקאמ' הנוטל את ידיו צריך לשפש' את ידיו משמע דבנטילה איירי דאחר מים שניים צריך לשפשף את ידיו פי' לשפשף זו בזו כדי לרחצם היטב אף שכבר נטהרו מ"מ צריך לנקותן היטב משום נקיות וכ"כ הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג והרא"ש והטור והיינו שפירשו נמי התוספת' כמ"ש ומ"ש אח"כ שפשפה בחבירת' טמאה ה"ק לא שפשף שתי ידים כאחת אחר שנטל השניי' אלא אחר שנטל ידו א' משפשפה בחבירת' טמאה עד שינגב אבל בראשו טהורה והעיקר נר' בעיני לפרש התו' דקאי על נטילה ראשונה שלא חשיב התנא והוא להעבי' הליכלוך והזוהמא וע"ז קאמר שצריך לשפשף היטב במים כל יד ויד מן הלכלוך ולשון שפשוף נופל ברוב מים כלומר כדי שיעביר כל הלכלוך והזוהמא ומ"ה קאמר שפשפה מקודם שנטהרו אחת מחברת' טמאה עד שינגב כמ"ש רוב המחברים אלא כלו' ישפשף כל אחת לבדה ברוב מים או בראשו או בכותל הנראה בעיני כתבתי:
דין דאסור לאכול עד שינגב את ידיו וצריך לברך ברכת נט"י קודם הניגוב ואם שכח לברך עד אחר הניגוב יכול לברך קוד' המוציא אבל אחר המוצי' לא יברך והטובל ידיו א"ע לנגב אבל השופך רביעית בפ"א צריך ניגוב:
גרסינן במסכת סוטה אמר ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנ' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגומ' ופי' רש"י ככה יאכלו ב"י לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה והטור כ' לחמם טמא בגימט' בלא ניגוב ידים וכ' המר' בפ' א"ד וכן הסמ"ג בשם התו' שהמטביל ידיו א"צ לנגב ידיו וכ' מהר"י קאר"ו נ"ל שהטעם מפני שאין שם מים טמאים כלל ומטעם זה נראה דה"ה השופך על שתי ידיו רביעי' בב"א שא"צ ניגוב כיון שלא נטמאו המים כלל כמ"ש רבי' בסי' קס"ב ואם נטל כל יד בפני עצמו צריך שישפוך על כל יד רביעית בב"א כדי שלא יהיה שם מים טמאים כלל ולא יצטרך ניגוב ע"כ ולא דיבר נכונה, כי הניגוב הוא מתיקון חכמי' ומשו' מיאוס כמו שפי' רש"י ולא תיקנו אלא בנ"י כמו שתיקנו דצריך מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהי' דאורייתא לא תיקנו ביה מידי ומאחר שהניגוב צורך הנטילה היא ומתיקון חכמים א"כ קודם הניגוב יברך שקרוי עדיין עובר לעשייתן אבל אחר הניגוב לא יברך ואם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחים סי' כ' שיכול לברך עדיין קודם המוציא ולא אחר כך:
דין מי שיצא מב"ה ורוצ' ליטול ידיו לאכילה אז יטול ידיו אפילו בשטיפה אחת מספקת ויברך אשר יצר וינגב ואח"כ יטול ידיו שנית כדין הנטילה ויברך ברכת נ"י (גם בו כתב שא"צ נטילה לתפילה חוץ מתפילת השחר שהיא בבקר כ"א נקיון ולקטנים לא בעי מידי אכן ברכת א"י צריך בכל פעם שנפתחו נקביו):
פסק שאלו לרש"י מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה אם צריך ליטול ב"פ והשיב שאלתי את ר"י בר יקר ואמר שצריך ליטול ב' נטילות על הראשונים אשר יצר ועל הב' ענ"י אבל אני ס"ל נטילה אחת עולה לכאן ולכאן וכ' הטו' וז"ל ומהר"ם מכ"ב היה נוהג כר"י בר יקר דאי בנטילה א' מברך אשר יצר ואח"כ ענ"י הוי הפסק וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל ור' פרץ כת' דלא הוי הפסק וירא' לי להכריע לאחר ששפך פ"א על ידיו ומשפשף מברך א"י ואח"כ בשעת ניגוב ענ"י מ"ש רבינו בשם הר"ם כ' בהג"מיי בהיפך וז"ל והנפנה ורוצה לסעוד פסק הר"ם דבנטילה אחד עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה הגונה וברכת א"י לא הוי הפסק בין נ"י לברכת המוציא דכיון דבא נמי לטהרת ידים לא גרע מגביל לתורא דלא הוי הפסק ע"כ וכ"כ בהג"מ פ' א"ד וכ' לשם שלא נוהגין כר"י בר יקר אלא כרש"י ומ"ש הטור לאח' ששפך מים פ"א כו' נראה בעיני דלאו דוקא הוא אלא אפי' אחר שנטהרו לגמרי יכול לברך ואח"כ ישפשפם ויברך שנית קודם ניגוב מאחר שאסור לאכול בלא ניגוב הוי שפי' קודם לעשייתן והראשונים לא הוי הפסק דעיק' הברכ' של נ"י מאחר שאין יכולין לברך ממש עובר לעשייתן מפני שידיו טמאות ע"כ מאחרים אותה קודם הניגוב שיהא עובר לעשייתן בעניין הניגוב שהיא תכלי' הנטילה ומתיקון הנטילה היא כדפי' לעיל ולא קאמר הטור לאח' שנשפך פ"א אלא לרבותא בעלמא אע"פ שעדיין המים לא נטהרו והוה כאילו לא נגמרה הנטילה כלל אפ"ה יכול לברך א"י דהא ס"ס משפיכה הראשונה ידיו טהורות אבל ה"ה שיכול לברך אפי' אחר ששפך ב"פ וכן כתב הרא"ש בתשובה וז"ל העושה צרכיו ורוצה לאכול לאחר ששפך מים על ידיו פ"א או שתים וכבר ידיו נקיות יברך א"י ויגמור הנטילה ויברך ענ"י ע"כ והיינו כמו שפי' וזו ההכרעה נרא' בעיני יותר טוב ממ"ש המר' בשם מהר"ם שמתחילה יברך נ"י ואח"כ א"י משום דלא הוי הפסק בודאי אי עביד כך לית ביה קפידא אבל דרך המחוור במ"ש הרא"ש והטור לקבוע כל ברכה בשעתה כראוי וכדפי' וכבר הייתי נוהג כרא"ש והיה נראה בעיני להכריע כמותו כדי למעט (בנטיל"ה ע"ד שאמרו כל הנוט"ל ידי"ו לפירו"ת הו"א מגס"י הרו"ח לפ"י שהי"א נטיל"ה של"א צריכ"ה לי"ח) אכן לפי מה שראיתי שהרב ר"ש היה נוהג לנגוב ידיו בין שטיפה ראשונה משום שלא יהא דבר הנדבק בו כדפירש לעיל א"כ היכא שיצא מב"ה ראוי לנהוג כמותו יטול ידיו אפילו בשטיפה אחת מספקת ולברך א"י ולנגבה ואח"כ ליטול ידיו בשתי נטילות או ברביעי' ועכשיו נטילה ראשונ' לא תהא נחשב ליוהרא שהרי בהא לחיובא שצריך נ"י לצרכיו הגדולים דא"א שלא יקנח וה"ה לקטנים ושפשף אפילו לא בא ללמו' אח"כ או לברך אפ"ה צריך נטילה אלא שא"צ ראשוני' ושניים או תיקון מנא וכח גברא אלא לאכילה ומשום סרך תרומה אבל שאר כל היום אפילו לתפילה א"צ לדקדק בה אלא שיקח את ידיו וה"ה בכל דבר המנקה כאשר כתב הרא"ש בברכות וכ"ע מודי' בזה אלא שהרשב"א כ' שהנטילה שהוא בבקר צריך כלי וכל דיני נטילה ובפ' הרואה אי"ה נאריך בזה והיכא שהטיל מים ולא שפשף שמצוה לשפשף הניצוצים מעל בגדיו שלא יראה ככרות שפכה מ"מ היכא שהטיל ממקום גבוה או בעפ' תיחוח שאינ' צריך אפילו נטילה אלא יברך א"י לחוד בכל פעם שנפתחו נקביו כאשר כ' הרא"ש בתשובה והיכא שבא לאכול ואף שצריך נטילה בעבור האכילה וברכת א"י בעבור הקטנים לא יעשה שתי נטילות כ"א נטילה אחת כרש"י וכמ"ש:
דין ז' דברים הם הצריכים נטילה ההולך בין המתים ההולך מבית המרחץ והנוטל צפרניו החולץ מנעליו הנוגע ברגליו והחופף את ראשו היוצא מב"ה ובארנו דמי שעומד באמצע הסעוד' ונזכר שנגע במקום מטונף דהיינו בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או מחכך ראשו צריך נטילה אחרת אבל ברכה א"צ ואם נוגע במקום מגולה כגון בפניו או מקומות מגולים שבזרועותיו לא נקרא מקום טנופות ואם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים ש"ד:
כתב המר' בפ' א"ד ועל הדברי' הצריכים נטילה אשר שאלת אי סגי בנקיון בעלמא בלא מים דבר שא"א להתברר בראייה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנת וטוב להחמיר ליטול במים ואילו ז' צריכין נטילה אחריהם ההולך בין המתים ההולך מבית המרחץ הנוטל צפרניו החולץ מנעליו הנוגע ברגליו והחופף את ראשו ההולך מב"ה ה מהרי"ף כ' בתשוב' להרמב"ן ונמצא בתשובות הרשב"א מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע במקו' מטונף ודאי צריך נטילה ולברך באמצע סעוד' כתחילת' וכך אנו עושין בלילי פסחים נוטלין ומברכין לטבול ראשון חוזרין ונוטלין ומברכין לטבול שני וכל שנגע שלא במקום מטונפות א"צ כלום ואיזה מקום המטונפות לדבר זה מסתברא שלא במקום הטנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומו' המכוסים באדם לפי שיש מלמולי זיעה וכן מחכך בראש אבל מקומו' מגולים בפניו ומקומו' מגולי' שבזרועתיו אין זה מקום הטנופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה וכך אנו נוהגין ע"כ ונראה דבריו להצריך נטילה אבל לברך לא מצינו בד"ר שתקנו נ"י על זה גם לפי דעתי רחיצה בעלמא מספק' דהא כל זיעת הגוף סם המות חוץ מזיעת הפנים וחיכוך הראש או משום זיעה או משו' מיאוס בל תשקצו וכ"ז והדומ' לו לא תיקנו נטילה אלא דחמירא סכנתא מאיסורא וחייב לרחצם אבל אין אני רואה חיוב ברכה ולא מצינו שתיקנו חכמים ברכה באמצע הסעודה כי אם הלך והיפליג גם מ"ש שנוטלין ומברכין ליטבולי' כו' לא שמעתי ולא מצאתי כ"א לפני סעוד' אבל לא בתוך הסעוד' איירי וגם לשם מצינו שחייבו חכמים בכך משום כל שטיבולו במשקה שצריך נטילה ומ"מ אנו אין מברכין האידנא לכל דבר שטיבולו במשקה כמ"ש לעיל בהל' נ"י עוד מצאתי שכ' הכל בו שאם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים שפיר דמי ע"כ:
דין האידנא על הסעודה מוטל לכבד את הגדול להביא לו מים לנ"י באחרונה אחר שרחצו כולם אבל אם מביאים לגדול מים תחילה לא ימנע מליטול ואם מונע עבירה היא בידו ומ"מ טוב הוא שישמור ידיו ולא יפסיק בדיבור ובדברים אחרים ומ"מ אם שואלין ד"ת צריך להשיב:
פסק כתב הטור ואם רבים מסובים בסעוד' הגדול מתחיל דתניא מים ראשונים מתחילים מן הגדול וכ' עליו מהר"י קאר"ו וז"ל ואע"ג דמקשה בגמרא ר"ש לריש גלות' ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן וא"ל לאלתר מייתי תכא קמיה ופי' רש"י שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד היו מביאין שלחן קטן וכי מסיק ר"ש אנא מתני' ידענא מים הראשונים מתחילין מן הגדול פי' רש"י לאלתר מעיילי תכא קמיה ולפי זה עכשיו שאין אנו נוהגין בשלחנו' קטנות לא ה"ל לגדול ליטול ראשון כדי שלא ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולם מ"מ כיון דברייתא סתמא קתני דמתחילי' מן הגדול משמע דבכ"מ ובכל זמן צריך לחלו' כבוד לגדול ליטול תחילה ואעפ"י שכולם אוכלי' בשולחן גדול ואין אחד מהם מתחיל לאכול עד שיטלו כולם וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכ' בפ"ז מהל' ברכו' דגדול נוטל ידיו תחילה ולא חילק כלל ע"כ והיינו שדחק לתרץ דעת המחברי' שכתבו הדין סתמא ואמ' שעדיין מנהג כך הוא אפי' בסעודה גדולה לכבד הגדולים שנוטלים ידיהם תחילה והם מוחלים על כבודם שממתיני' על האחרי' עד שיגמרו כולן גם אפשר לומר בימים הראשונים שהיה דרך להביא שלחן לפני כל אחד או להביא קערה לפני כל א' וא' א"כ הוי קפידא וזילות' אם היה הגדול יושב ומצפה א"ל שמביאין לפניו השלחן והקערה מיד אבל האידנא שאוכלין כולן בקערה אחת א"כ א"א בלא זה ואין קפיד' בדבר וכ' הטור שאביו הרא"ש היה נוהג כשמיסב בסעודה עם אחרים היה נוטל באחרונה שלא להפסי' ושלא לדבר ועכשיו ראיתי שועלי' קטני' אשר לא הגיעו לפרקן אלא זכו לקריא' שם אם מביאים לפניה' ליטו' אומרי' אנו נוטלין באחרונ' כמו שעשה הרא"ש וקראתי תגר עליהם והא לך תשובה אשר כתבתי:
שאלה מ"ש הטו"ר שאביו הרא"ש היה נזהר מליטול כ"א באחרונ' כשהיה יושב בסעודה כו' אי ראוי למיעבד הכי:
תשובה אף שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ תורה היא וללמוד כו' כי נרא' בעיני דלא מסתבר דבריו כלל דאף לפי טעמו דחשש משום חשש היסח דעת והפסק מ"מ לא היה לו למנוע את עצמו מליטול בראשונ' כי הוא יכול ליזהר שלא לפסוק בדברים בטלים ועדיף טפי ממה שאחרי' יטלו תחילה ולא ידעו להזהר ועוד אדרבא אם הוא היה נוטל ידיו והיה נזהר מלהפסיק בשיחות בטילו' אולי היה אחרים רואין ולומדין ממנו ואף הם היו נזהרי' דסמוך לנטילה ברכה ועוד מן התלמוד מוכח להדיא דהא דבעינן תכף לנטילה ברכה אמים אחרוני' קאי כמ"ש רוב הגאוני' וקדמאי ובתראי אבל לא מים הראשונים מדמסיק בפ"ג שאכלו גבי מ"ר דמתחילין מן הגדול דאמר רב ששת לריש גלות' ישב גדול וישמור ידיו עד שיטלו כולן א"ל ר"ג לאלתר קריבו תכא קמיה פי' שלחנו מביאין לפניו מיד ואוכל אלמא דאינו חושש במה שיפסיק מידי בדיבור והפסק אלא דחוששין לכבודו שלא ישב וישמור ידיו וא"כ אף את"ל שהירו' סבר אף במ"ר קאי תלמו' דידן עיקר ועוד אפרש הירו' מ"ש שאינו ניזוק באותו סעודה לחומרא ופרישות בעלמ' קאמר שיתכוף נ"י לברכ' ולא יפסיק בכדי דשמא לא ישמור ידיו ויעסוק בדבר שצריך נטילה אבל היכא שהנוטלין מרובים בוודאי בה"ג לא אמר ולא הזהיר כלל שלא יפסיק בדברים ומ"ה נראה דהאידנא נהי דלא שייכא למימר קריבו תכא לקמיה שמקודם היה השלחן לפני כל א' וא' כמו שפי' רש"י משא"כ עכשיו וגם אין דרך האידנ' שיאכל אחד מקוד' חבירו אפי' הוא הגדול ובפרט בסעודה והוא מן הראוי שיניחו לגדול ליטול ידיו באחרונ' כדי שלא ישב וישמור ידיו ואין שייך לחלק בין היו חמשה או יותר כמו שמחלק תלמוד' לעניין מים אחרונים דהתם איכא טעמא היכא דליכא יותר מה' שהוא נוטל ידיו תחילה כדי לעיין בתוך כך בבה"מ שיש לו לבר' שהרי הגדול הנוט' תחילה הוא המברך וכ"כ רשב"א בחידושיו וז"ל ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבע יש לעיין בד' ברכות של מזון ע"כ משא"כ טעם לחלק במ"ר ומ"ה דרך הכבו' ראוי הוא שיטול ידיו באחרונה ועל בעל הסעודה הוא מוטל לכבדו להביא מים לפניו באחרונה אבל אם מביאין לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע לקבל עבירה הוא בידו והוא בזיון התורה שהוא רודף אח' הכבוד אפי' לסברת הרא"ש אין ראוי לומר אני אנהג את עצמי בקדושה ובטהרה ובפרישות ולא אפסיק ואחרים יפסקו אדרבה היה לו ליטול ולהזהר שלא יפסו' ואז אחרי' ילמדו ממנו כדפי' וק"ו לפי מ"ש דאין בו חששה הפסק' אלא דרך כבוד שלא יהא עליו למשא שישב וישמור ידיו ומ"מ טו' שישמור ידיו שלא יעסוק בדברים דשמ' יעסוק בדברי' הצריכים נטילה דסתם ידים עסקניות הן ומ"ה מי שעוש' גדר וסייג שאינו מפסיק אפילו בדברים שמתוך כך נזה' שלא יעסו' בדברים אחרים מה טוב וישר ויפה כחו ומ"ה ראוי ונכון לכל י"ש לשמור ידיו אף האזהרה בהפסק' יפה לו לגדר ומ"מ אי שואל לו אדם ד"ת ואינו משיב לו עין הוא בידו אחר שהוכחתי שיכו' להפסיק אלא משום גדר פרישת יכול לעשו' וא"כ אין ראוי שיעשה גדר לבטל ד"ת שכל העולם עומד עליה וצורך הסעודה הוא שכל שלחן שאין אומרי' עליו ד"ת הוא כשלחן של זבחי מתים ובפרט לפי' מה"ר מנחם כשישראל יושבים על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהן והן בלא מצות שהשטן מקטרג עליהן לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם וא"כ לעסוק בתורה אין לך ברית ומצוה יותר ממנ' ולכך אומר אני שטוב מאוד הוא שירגיל עצמו שלא להפסיק בשיחות בטלות שמתוך כך ישמור את ידיו אבל בד"ת שהיא יעלת חן וראוי שיפסי' רק שירא' שלא יהא בה יוהרא אלא בנחת ולאט עם חבירו והבא לטהר מן השמי' יסייעו ויראו לו דרך הסלולה ע"כ התשוב' תו מסקינן בריש פ' ג' שאכלו מ"א בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול ובזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' חוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקו' שמ"א חוזרין לשם ברה"מ חוזרות ופירש"י ובזמן שהם ק' לאו דווקא דה"ה עשר' לכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלק השלחן מלפני הגדו' כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכ' כשהם יותר מה' מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מן הגדול ונוטלין שלחן מלפניו למקום שמ"א חוזרין כשמגיעי' להם אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך וכ"כ הרא"ש הא דאמרינן בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול א"צ לכבד זא"ז וכ"כ הרשב"א הא דמכבדין את הגדול היום ר"ל מי שמברך והכל משו' כבוד הברכה שלא יברך בידי' זוהמי' והאידנ' דליכ' סילוק' דשלחן אפי' נוהגים במ"א אפי' הן מאה מכבדין בתחילה המברך בה"מ:
וקודם שנסלק הלכות נ"י נספר ברוב ענשה ורוב שכרה:
גרסינן במסכת סוטה א"ר זריקא אמר ר"א כל המזלזל בנ"י נעקר מן העולם ולא מצינו שהקילו חכמים כ"א במחנה ההולכי' למלחמה שפטורין מנ"י הראשונים כדאיתא בספ"ק דעירובין ואמרינן במס' עדיות את מי נדו את ר"א בן חנוך שזלזל בנ"י וגם אמרינן בפ' במה אשה כל המקיל בנ"י בא לידי עניות וכל המוסיף בה שנוטל יותר משיעור רביעית מתעשר כדאמר ר"ח אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא:
אילימא בית שמאי אומרים מקנח. פיו: ולא מדיח. במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה: ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח. דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח: אין קינוח פה. להכשיר לאכול בשר אחר גבינה: אלא. אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה: נימא בית שמאי היא. דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח: אף מדיח. תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא: וליתנייה. במסכת עדיות (פ''ד ופ''ה) שכל קולי ב''ש וחומרי ב''ה נשנו שם: והוא הדין. דתרווייהו בעינן: בדשערי לא. מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח: שטר. נעשה רך ונדבק בחיך ודוגמתו בהשוכר (ב''מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין: אקושא. קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים: קמחא תמרי וירקא. רכין הן: בין בשר לגבינה. משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה: אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו: בשר שבין השיניים. מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו: הבשר עודנו. אלמא מיקרי בשר: אנא להא מילתא חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין: למחר כי השתא. מעת לעת: סייר. הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות: משכח איסתירא. מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך: פתכא דאופי. משוי עצים שהיה גונבו: קדמוך. שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה: צנורא דבדקא. המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה: רמא קלא. הרים קול וצווח: חובה. עדיפא ממצוה ולקמיה מפרש מאי חובותייהו: מצוה. לשמוע דברי חכמים: אמצעיים. שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא: מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע''פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה: בין בכלי. מתחתיהם לקבלם: קינסא. אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ''ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע: מפעפעין. אשטנ''ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:
אי לימא ב''ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח. פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב''ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש''ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע''ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב''ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב''ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב''ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח: מקנח וה''ה למדיח. תרווייהו בעינן כדפי' בקונט' וכ''פ ר''ח: לסעודתא אחריתא אכילנא. לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן: מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו'. בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא''ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ''ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי''ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:
210ימים לסיום הש״ס