דף קא - ב
ופרכינן: וכי רבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל, שיש בכוחו לחול על איסור אחר!?
והתניא: היתה שבת ויום הכפורים. שגג, ועשה מלאכה באותה השבת שחל בה יום הכפורים, מנין שחייב חטאת על זה בעצמו ועל זה בעצמו, והיינו, שחייב להביא שתי חטאות נפרדות, האחת על חילול שבת, והשניה על חילול יום הכפורים, על אף שעשה רק מלאכה אחת?
תלמוד לומר בשבת - "שבת היא לה'"! ללמדך שאם יש באותה שבת איסור נוסף, יש לחייב על חילול השבת!
וכן נאמר ביום הכפורים "יום כפורים הוא", ללמדך שאם יהיה איסור נוסף באותו יום הכיפורים, יתחייב על חילול יום הכיפורים, דברי רבי יוסי הגלילי.
הילכך, אם חלו שבת ויום הכפורים באותו היום, הרי הוא חייב על כל אחד מהם, מהריבוי המיוחד שנאמר בכל אחד מהם.
רבי עקיבא אומר: אינו חייב אלא אחת! דכיון דאין איסור חל על איסור, אי אפשר לחייבו אלא חטאת אחת, על אף שאיסור שבת ואיסור יום הכפורים צריכים לחול בבת אחת, בכניסת היום!
והכי דייקינן מדברי רבי יוסי הגלילי:
בשלמא אי אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או איסור מוסיף שאיסור חל על איסור, שפיר איכא לחייב על שבת ויום הכיפורים שתי חטאות. כי אם היתה אפשרות שיחול יום הכפורים על יום השבת בזה אחר זה, הוא היה מתחייב על עשיית מלאכה באותו היום שתי חטאות, משום שאיסור יום הכיפורים חשיב "איסור כולל" כלפי איסור שבת, שכן הוא כולל איסורים נוספים שאינם נוהגים בשבת, שהרי יום הכפורים אסור גם באכילה ושתיה, מלבד איסור מלאכה.
וכן אם היתה אפשרות שתחול השבת על יום הכפורים בזה אחר זה, היה חיוב שתי חטאות, משום ששבת חשיבא "איסור מוסיף" ביחס ליום הכפורים, שמוסיפה השבת עליו חיוב סקילה, דאילו העושה מלאכה ביום הכיפורים אינו חייב סקילה אלא כרת בלבד, והעושה מלאכה בשבת חייב סקילה.
הילכך, שפיר מיחייב שתיים על שבת ויום הכפורים כשחלו בבת אחת, שהרי בכוחם לחול זה על זה, מצד איסור כולל, או מצד איסור מוסיף.
אלא, אי אמרת אליבא דרבי יוסי הגלילי דבאיסור כולל ובאיסור מוסיף לא חיילי אאיסורי אחריני, אם כן כי אתו שבת ויום הכיפורים ביום אחד אמאי חיילי תרוויהו, דכיצד יחול איסור על איסור?
ומשנינן: שלח רבין משום רבי יוסי ברבי חנינא: כך ודאי היא הצעה של המשנה, דהיינו כך אמנם נשנית, בתוספתא בכריתות, הברייתא האומרת שרבי יוסי הגלילי מחייב שתיים בעושה מלאכה אחת ביום הכיפורים שחל בשבת. אבל משובשת היא - ואיפוך את דברי רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, ואימא שרבי יוסי הגלילי הוא זה שמחייב רק אחת, ורבי עקיבא הוא המחייב שתים.
ואמרינן: שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום [בשם] דרבי יוחנן: לדברי רבי יוסי הגלילי, למאי דאפכן, דאוקימנא שהעושה מלאכה ביום הכיפורים שחל בשבת מחייב חדא בלבד. הרי אם שגג בשבת, ששכח שיום זה הוא שבת, והזיד באיסור יום הכיפורים, שידע שיום זה הוא יום הכיפורים, רק אז הוא חייב קרבן חטאת.
אבל, אם הזיד בשבת, שידע שהיום שבת, ושגג ביום הכיפורים - פטור מקרבן חטאת כלל.
ומבארינן: מאי טעמא פטור?
אמר אביי: קסבר רבי יוחנן שהחטאת היחידה שמחייב רבי יוסי הגלילי להביא היא רק על שבת ולא על יום הכיפורים, ולכן כשהזיד בשבת הרי הוא פטור מקרבן חטאת ואינו מביא חטאת על שגגת יום הכיפורים.
וטעמו של דבר זה, לפי ששבת - קביעא וקיימא, ואין צורך בקידוש בית דין כדי שתחול קדושת השבת, ואילו את קדושת יום הכיפורים - בי דינא המקדשים את החודש הוא דקא קבעי ליה, ולכן אין קדושת יום הכיפורים יכולה לחול על קדושת שבת הקבועה ועומדת.
אמר ליה רבא לאביי: סוף סוף, תרוויהו קדושות, של שבת ושל יום הכיפורים, בהדי הדדי קאתו, ואין כאן קדושה שצריכה לחול על קדושה שכבר חלה, ואמאי לא יתחייב שתים? אלא, בהכרח, שטעמו של רבי יוסי הגלילי הוא משום שאין איסור כולל ומוסיף חלים על איסורים, הילכך, גם בבת אחת לא יתכן שיתחייב משום שני איסורים אלא רק משום איסור אחד [ואין אנו מגדירים מהו אותו איסור, אלא דאינו יכול להתחייב שתי חטאות על מלאכה אחת ביום זה], ולכן, אם הזיד באחד מהם, בין בשבת ובין ביום הכיפורים, ושגג בשני, מיחייב בחדא!
אלא, אמר רבא: הא דשלח רב יצחק דפטור על יום הכיפורים, לא אליבא דרבי יוסי הגלילי אמר זאת. כי אם שעת שמדא הוה, שגזרו העובדי כוכבים שלא לשמור את יום הכיפורים, והיו חייבים לבטל את יום הכיפורים באותה העת. ולא איירי שחל יום הכיפורים בשבת, אלא חל באמצע השבוע, אלא שכדי שלא תשתכח תורת יום הכיפורים שלחו מתם, דיומא דכפורי דהא שתא לא יקיימוהו בזמנו, באמצע השבוע, אלא שבתא הוה, שינהגו בשבת את הנהגות יום הכיפורים, שלא בזמנו, כדי שיזכרו מתורת יום הכיפורים. והאויבים לא יבינו שעושים זכר ליום הכיפורים כי בשבת היו נוהגים לנוח.
וכן כי אתא רבין, וכל נחותי - אמרוה כרבא!
שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן.
תניא: אמרו לו לרבי יהודה: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה" עד שתאמר שכבר בזמן שלא היו קרואים אלא "בני יעקב" נאסרו בגיד הנשה?
והלא לא נאמר אלא "בני ישראל", ולא נקראו "בני ישראל" עד קבלת התורה בהר סיני!
אלא, מוכח שרק בסיני נאמר איסור גיד הנשה, אלא שנכתב בתורה במקומו, בפרשת האבקות יעקב והמלאך, לידע מאיזה טעם נאסר להם אכילת גיד הנשה! עד כאן לשון הברייתא.
מתיב רבא: הא כתיב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם", ומוכח מהאי קרא דגם לפני קבלת התורה בסיני נקראו "בני ישראל", ומאי קאמרו חכמים לרבי יהודה דלא נקראו "בני ישראל" עד סיני!?
ומשנינן: באותה שעה שאירע המאבק עם המלאך עדיין לא נקראו בני ישראל, אלא רק לאחר זמן מרובה מאז שאירע אותו מעשה [כאשר נגלה ה' ליעקב, ואמר לו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו'."]
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אם כן, מההיא שעתא דנקראו "בני ישראל" ליתסר!? ואמאי קאמרת שנאסרו רק בסיני משום שמאז נקראו "בני ישראל"? והא השתא קא מוכחינן מהאי קרא דנקראו "בני ישראל" עוד לפני סיני!?
אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה!? והרי ההיא שעתא דנגלה ה' ליעקב וקראו ישראל לאו שעת מעשה הואי, ולא שעת מתן תורה הואי, ואם כן לא יתכן שבשעה זאת יאסר גיד הנשה.
תנו רבנן: איסור אכילת אבר מן החי נוהג בבהמה, חיה ועוף. בין טמאין ובין טהורין, דברי רבי יהודה ורבי אלעזר.
וחכמים אומרים: אינו נוהג אלא בטהורין!
אמר רבי יוחנן: ושניהן, מקרא אחד דרשו!
דכתיב "רק חזק לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש,
ע״ב גמר׳ והתני׳ שבת ויוה״כ וכו׳ הנה שיטת התוס׳ הוא דהש״ס ידע מיד דשבת קדים משום דקביעא וקיימא, ולכן פריך וכי ל״ל לריוסה״ג כולל, דהא מחייב איוה״כ משום כולל, וקשי׳ לי דאפילו אם נימא כן מ״מ קשה, מה פריך הש״ס דהנה לקטנים שנתגדלו בהאי יוה״כ, ליכא למימר דשבת קדים דהא עליהם לא חל שבת רק בעשרה בתשרי כיון דלולי שהוא עשרה בתשרי עדיין לא באו לכלל גדלות, וכיון דלהני ע״כ בא שבת ויוה״כ בב״א, שוב הוה מוסיף לכ״ע מיגו דחל אהני שנתגדלו היום, וזה הערה נפלאה.
ע״ש אלא א״ר, שמדא הוה ושלחו מתם דיומא דכפורי דהאי שתא שבתא הוא. והקשה הריטב״א בשם התוס׳ איך אפשר שבטלו יוה״כ משום גזרה, והא בשעת גזרה אפילו אערקתא דמסאני׳ יהרג ואל יעבור וכו׳, ותירץ דקידוש החודש בבי״ד עשה הוה, וע״ז יעבור ואל יהרג והאוה״ע גזרו שלא לקדש חדשים עיי״ש. כוונתו דכל שלא קדשו בי״ד חדשים, ליכא מועדים כלל. והא דהוצרך לומר דהגזרה היתה שלא לקדש חדשים, ולא ניחא לי׳ דלעולם הגזרה היתה על יוה״כ לבטלו, אלא דהמה עשו עצות בנפשם שלא לקדש חדשים, כדי שלא יצטרכו למסור נפשם על יוה״כ נראה מזה דכל שהיתה הגזרה על יוה״כ, לא הי׳ רשאי להם להנצל ממסירת נפש ע״י ביטול מ״ע של קידוש החדשים, אלא דקשה אם לא גזרו על יוה״כ, למה קבעוהו על שבת דוקא להתענות בו ולבטל עונג שבת, ולא קבעוהו באחד מימי החול, וצ״ל דכוונת הריטב״א ז״ל דלעולם כוונת הגזרה הי׳ לבטל המועדים וגזרו על הבי״ד שלא לקדש החדשים כדי שיבוטלו המועדים ממילא, ומ״מ לא הי׳ צריכין למסור נפשם ע״ז, כיון דעיקר הגזרה הי׳ על העשה דקה״ח והמועדים ממילא יתבטלו, או אולי י״ל דאע״פ שלא קדשו החדשים מ״מ לפי החשבון נפל יוה״כ על שבת, ולכן ציוו לשמרו בתורת יוה״כ שלפי החשבון אף שלא נתקדשו החדשים. ובזה הי׳ ניחא מה דקשי׳ לי דמה אתא ר׳ יצחק לאשמעינן דביוה״כ כזה דלא חייב חטאת עליו פשיטא, דדוחק לומר דקאתא לאשמעינן לאפוקי מקושי׳ התוס׳ ד״ה יוה״כ, דתירוצם פשוט כ״כ עד דלא איצטרך ר׳ יצחק למימר, דשגג בו שפטור, אבל אם נאמר דבאמת לפי החשבון נפל יוה״כ דהאי שתא אשבת, רבותא גדולה קמ״ל, דכל שלא קדשו הבי״ד חדשים נתבטלו המועדים ולא מהני החשבון לקבוע מועד ודו״ק.
ע״ש תני׳ אמרו לו לר״י וכי נאמר ע״כ לא יאכלו בני יעקב וכו׳ ולא נקראו בני ישראל עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם עכ״ל הגמר׳ כבר כתבתי לעיל דלפיה״מ לרמב״ם דגם לרבנן נאסר גה״נ לבני יעקב ע״כ האי ברייתא משובשתא היא, והוכחת הרמב״ם ז״ל הוא ממה דכתיב ״עד היום הזה״ דא״א להיות ציווי. ועתה אני מוסיף בתימא על האי בריית׳, דהנה הש״ס פריך מתיב רבא, וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ובהגהות ש״ס ווילנא הקשו דהי׳ לי׳ להביא עוד פסוקים קודמים כמו ויבואו בני ישראל לשבור אוכל ועוד שם, וכל זאת אינו אלא דקדוק בעלמא, דבמה שנדחק הש״ס לתרץ ולחלק בין קודם מעשה ולאחר מעשה מתיישב הכל, אבל אני תמה אקרא מה יענו למקרא מלא במעשה דדינה שהי׳ קודם המעשה, והתם כתיב כי נבלה עשו בישראל, הרי דגם קודם המעשה נקראו ישראל.
עוד אני תמה דלעיל דף צ״א ע״א איתי, אמר ריב״ח מאי דכתיב דבר שלח ביעקב נפל בישראל דבר שלח ביעקב זה גה״נ, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל, ועיין במהרש״א שמפרש דבר שלח ביעקב קאי על המעשה שאירע ביעקב עם המלאך, ופשט בישראל כי סיבה זו גורמת שנאסר גה״נ לישראל, והוא פלא והפלא דמה זה שקאמר ״זה גה״נ״ והוול״ל ״זה תקיעת כף הירך״ וכן קאמר ״בכל ישראל״ ולא די לו לישנא דקרא שנפל בישראל, ורש״י ז״ל בפירוש כתב דעיקר הדרש הוא דדבר הנשלח ביעקב, דהינו איסור גה״נ שנתפשט ״בכל ישראל״ מדייק האי בכל ישראל לומר, דניהו דרק יעקב הנהיג כן, נתפשט איסורו לא רק על בניו לחוד, אלא שנשאר חק עולם בכל ישראל, והמהרש״א ז״ל נראה דרצה לפרש האי מימרא אליבא דרבנן דסברו בסיני נאמר, אבל זה ליתא וצ״ל דמה דקאמר ש״ס על אידך מימרא דריב״ח דדרש טבוח טבח והכן, טול גה״נ בפניהם דאתא כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ, קאי נמי אמימרא הקודמת, והש״ס קאמר לה הא ״כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ״, ולא ריב״ח, אלא דלפ״ז מה השיבו כאן רבנן לר״י, והא לא נקרא בני ישראל עד סיני, והא גם לר״י הפירוש בקרא ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גה״נ עד היום הזה״ ר״ל מאז שאירע המעשה ועד היום הזה, אינם אוכלין, ועתה כבר נקראו ישראל כאשר כתב משה את התורה, וכיון שהוא מספר שמאז ועד היום אינם אוכלין יפה קרא אותם בני ישראל כשמם של עתה, כמו דכתיב ונפל בישראל, והענין צע״ג לפע״ד.
210ימים לסיום הש״ס