חולין קא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - א

ורבי שמעון פוטר! וכדמפרש ואזיל.

והוינן בה: ורבי שמעון, מה נפשך!?

אי יש בגידין בנותן טעם, הרי -

אי איסור חל על איסור - ליחייב נמי משום גיד!

אי אין איסור חל על איסור - ליחייב, מיהא, משום איסור טומאה דקדים!?

ואי אין בגידין בנותן טעם -

ליחייב, מיהא, משום גיד! שהרי אם אין בגידין בנותן טעם אין כאן איסור טומאה, ואם כן יכול לחול איסור גיד הנשה.

ומשנינן: אמר רבא: לעולם קסבר רבי שמעון אין בגידין בנותן טעם, ולפיכך אין כאן איסור אכילת בהמה טמאה. והא דלא מיחייב משום גיד הוא מטעמא אחרינא, כי שאני התם, ביחס לגיד הנשה, דאמר קרא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", ודרשינן: מי שגידו אסור ובשרו מותר, הוא זה שאסור לאכול את גיד הנשה שלו, יצתה זו, בהמה טמאה, שאם נאסור את גיד הנשה שלה, הרי היא תהיה נכללת בכלל "מי שגידו אסור ובשרו אסור". הילכך, לא חל עליה איסור גיד הנשה כלל!

אמר רב יהודה אמר רב: האוכל גיד הנשה של נבלה -

רבי מאיר מחייב שתים, משום נבלה ומשום גיד הנשה.

וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת, על אכילת גיד הנשה, שחל בחיי הבהמה, והוא קודם לאיסור נבלה שחל רק בשעה שמתה, וקא סברי חכמים שאין איסור חל על איסור, בכהאי גוונא.

ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה, שכיון שאיסור אכילת עולה הוא חמור, הוא יכול לחול על איסור גיד הקל ממנו.

וכן מודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של שור הנסקל, שכיון שאיסורו של שור הנסקל חמור מאיסור גיד, שכן שור הנסקל אסור אפילו בהנאה, שחל איסור שור הנסקל על הגיד, ולכן האוכל גיד הנשה של עולה או של שור הנסקל חייב, גם אליבא דחכמים, שתים!

איסור נבלה הוא "איסור כולל" ביחס לחלותו על גיד הנשה. כי בשעה שאנו באים לאסור את הגיד באיסור הנוסף של נבלה אין נאסר הגיד כשלעצמו בלבד, אלא הוא כולל עמו את כל בשר הבהמה שנאסרה באכילה כשנתנבלה הבהמה.

באיסור כולל יש סברא לומר דמיגו דחייל האיסור על הבשר, חייל נמי על הגיד. כיון שאין חלות האיסור הנוסף מתייחסת לדבר האסור בלבד אלא היא חלה גם על דבר היתר.

ואכן, יש תנאים, הסוברים שאין איסור חל על איסור, אך איסור כולל יש ביכולתו לחול על איסור אחר.

וכאן, מצינו שחכמים סוברים כי איסור נבלה, על אף שהוא "איסור כולל" אין הוא יכול לחול על איסור גיד הנשה.

אך מאידך, מודים חכמים שאם "האיסור הכולל" הוא גם "איסור חמור", וכגון הכא, שאיסור אכילת עולה או שור הנסקל הם גם "איסור כולל" [שבשעה שהוקדשה העולה או נגח השור, נאסר ביחד עם הגיד גם כל בשר הבהמה], וגם "איסור חמור" [שעולה ושור הנסקל אסורים אפילו בהנאה בעוד שאיסור גיד הוא רק איסור אכילה], שחל האיסור הכולל והחמור על איסור.

והשתא הוינן בה: ומאן הוא האי תנא, אליבא דרבנן, דבאיסור כולל גרידא - איסור חל על איסור לית ליה! ואילו איסור כולל באיסור חמור - אית ליה, שיחול האיסור הכולל - החמור על איסור!?

אמר רבא: רבי יוסי הגלילי הוא! שמצינו דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל קל, אך לא מצינו דלית ליה דבאיסור חמור לא יחול איסור על איסור, כשהוא גם כולל וגם חמור.

דתנן במסכת זבחים:

אדם טמא שאכל בשר קודש, בין שהיה אותו בשר קודש טמא, ובין שהיה אותו בשר קודש טהור - חייב האוכלו כרת אם אוכלו במזיד, וקרבן חטאת אם אכלו בשוגג.

רבי יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל את בשר הקודש הטהור, רק הוא חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואילו אדם טמא שאכל את בשר הקודש הטמא, פטור מכרת ומקרבן, לפי שלא אכל אלא דבר קודש טמא!

אמרו לו חכמים לרבי יוסי הגלילי: הרי אף אדם טמא שאכל את בשר הקודש הטהור, כיון שנגע בו קודם שיאכלנו - טמאהו! ונמצא שחייבה התורה כרת וקרבן על אכילת בשר קודש טמא!

והוינן בה: הרי שפיר קא אמרי ליה רבנן לרבי יוסי הגלילי, דמוכח מהא דחייביה רחמנא כרת וקרבן על אכילת בשר קודש בטומאת הגוף דחייב אפילו על אכילת בשר טמא, שהרי כל האוכל בשר קודש מטמאהו קודם לאכילתו בנגיעה בו!

ואמר רבא: בנטמא הגוף ואחר כך נטמא בשר, כולי עלמא לא פליגי דחייב, לפי דאיסור כרת על אכילת בשר קודש בטומאת הגוף קדים לטומאת הבשר, דמודי רבי יוסי דכיון שקדמה טומאת גופו לטומאת הבשר, וטומאת הגוף לא פקעה, הרי קדם איסור אכילת בשר קודש זה בטומאת הגוף לאיסור אכילת בשר קודש טמא.

כי פליגי בנטמא בשר, ונאסר משום לאו של אכילת בשר קודש טמא, שאין בו כרת, ואחר כך נטמא הגוף ונאסר באכילת בשר קדשים משום טומאת הגוף.

רבנן אית להו איסור כולל, שיש בכוחו לחול על איסור אחר, ואמרי דמיגו דמיחייב כשנטמא גופו אחתיכות טהורות של בשר קודש דעלמא, מיחייב נמי משום אכילה בטומאת הגוף, אחתיכה של בשר קודש טמאה, על אף שהיתה אסורה משכבר מחמת טומאתה של החתיכה.

ורבי יוסי הגלילי לית ליה "איסור כולל", דמיגו דמתחייב אהאי מתחייב נמי אהאי, לא אמרינן!

והוינן בה לשיטת רבי יוסי הגלילי:

ורבי יוסי הגלילי, נהי דאיסור כולל לית ליה שיחול על איסור אחר, אבל הכא, באיסור קל, אמאי לא אמר - יבוא איסור חמור ויחול על איסור קל!?

ומבארינן: ומאי ניהו "איסור חמור" - טומאת הגוף, שהרי אכילת בשר קודש בטומאת הגוף היא בכרת!

ומשנינן: אמר רב אשי: מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה משום שהיא בכרת? דלמא טומאת בשר חמורה הימנה, דלית לה לטומאת הבשר טהרה במקוה!

ור' שמעון פוטר ממלקות, שאינו לוקה אף לא על אחד מאיסורים אלה.

ודנים בשיטת ר' שמעון: מה נפשך [מה רצונך, באיזה אופן נסביר את דבריו]? שכן אי [אם] הוא סבור שיש בגידים בנותן טעם, וכמו כן הריהו סבור שאיסור חל על איסור — על האוכל גיד הנשה זה להתחייב סדרת מלקות אחת על אכילת בהמה טמאה, וכן ליחייב נמי [שיחייב גם כן] סדרת מלקות נוספת משום אכילת גיד הנשה. ואף אי [אם] ר' שמעון סבור שאין איסור חל על איסור — ליחייב [שיתחייב] מלקות לפחות משום אכילת דבר טומאה דקדים [שקדם] איסור זה לאיסור גיד הנשה. ואי [ואם] סבור ר' שמעון שאין בגידין בנותן טעם, ומשום כך אין הוא מתחייב מלקות על אכילת הגיד משום בשר בהמה טמאה — ליחייב [שיתחייב] מלקות משום אכילת גיד הנשה, שאסרה התורה את אכילתו אף שאין בו טעם!

אמר רבא בהסבר שיטת ר' שמעון: לעולם תפרש כי קסבר [סבור הוא] ר' שמעון שאין בגידים בנותן טעם, וחייב אדם על אכילת גיד הנשה של בעל חיים טהור, אף שאין בו בנתינת טעם. ואולם שאני התם [ושונה, מיוחד הוא שם, דין גיד הנשה בבהמה טמאה] דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ללמד: רק מי שגידו אסור באכילה ובשרו מותר באכילה, הוא זה שחל בו איסור גיד הנשה, יצתה (יצאה) זו הבהמה הטמאה, שאם נאסור את אכילת גיד הנשה שבה, יימצא איפוא בעל חיים זה שגם גידו אסור וגם בשרו אסור, ושלא כהגדרת איסור גיד הנשה.

א מקודם שנינו מחלוקתם של חכמים בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ועתה מביאים ממה שאמר רב יהודה, אמר רב במחלוקתם של חכמים בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טהורה שהיא נבלה ובשרה אסור באכילה. שר' מאיר מחייב את האוכל גיד הנשה שלה שתים (שתי סדרות של מלקות), כמי שעבר על שני איסורים, אכילת גיד הנשה ואכילת בשר נבילה, ואילו חכמים אומרים שאינו חייב אלא סדרת מלקות אחת, ומשום אכילת גיד הנשה. ואולם על אכילת בשר נבילה אינו חייב, שכן אין איסור חל על איסור.

ואולם מודים חכמים לר' מאיר בדין האוכל גיד הנשה של בהמת קרבן עולה ושל שור הנסקל, שהוא חייב שתים. שכן מחמת חומרת איסור אכילת עולה ושור הנסקל (שאסורים הם אף בהנאה) חל גם איסור אכילה על גיד הנשה שלהם.

ושואלים: ומאן האי [ומיהו זה] התנא הסבור שאמנם באיסור כולל (באופן שבו האיסור המאוחר מקיף יותר מהאיסור הראשון) — איסור חל על איסור לית ליה [אין לו, אינו סבור כן], ואולם האם איסור כולל, שיחול גם איסור גיד הנשה מתוך שחל עליו איסור חמור של עולה או שור הנסקל, כמו במקרה שלפנינו, באיסור חמור באופן שבו האיסור המאוחר חמור מהאיסור הראשון) אית ליה [יש לו], שהוא סבור שאיסור חל על איסור?

אמר רבא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת זבחים]: אדם טמא שאכל בשר קדש, בין שהיה זה קדש טמא בין שהיה זה קדש טהור — הריהו חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג.

ואילו ר' יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל את בשר קודש הטהור — חייב, אבל אדם טמא שאכל את בשר קודש הטמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא.

אמרו לו חכמים, החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש, טמאהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא!

ושואלים: שפיר קא אמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' יוסי הגלילי, ומה הוא משיב על כך? ואמר על כך רבא: אכן באופן שבו נטמא טומאת הגוף (שנטמא האדם), ואחר כך נטמא בשר הקודש — כולי עלמא לא פליגי דחייב [הכל, ואף ר' יוסי הגלילי בכלל, אינם חולקים שהוא חייב], שכן איסור אכילת בשר הקודש בטומאת הגוף איסור חמור הוא שעונשו כרת, שכבר קדים [קדם] וחל איסור זה, ושוב אין הוא פוקע גם אם נטמא הקודש.

כי פליגי [כאשר נחלקו חכמים ור' יוסי הגלילי] הרי זה במקרה שנטמא הבשר קודם ונאסר באכילה, ואחר כך נטמא הגוף. ואלה טעמיהם: רבנן אית להו [חכמים יש להם, הריהם סבורים] שאף שבכלל אין איסור חל על איסור, הרי כאן איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף — איסור כולל הוא, דמגו דמיחייב [שמתוך שהוא מתחייב] באיסור זה על חתיכות בשר טהורות דעלמא [בכלל], הריהו מיחייב נמי [מתחייב גם כן] על חתיכה של בהמה טמאה. ואילו

ר' יוסי הגלילי לית ליה [אין לו] סברה זו האומרת שאיסור חל על איסור גם כשיש בו איסור כולל, משום שלדעתו "מגו" לא אמרינן ["מתוך" אין אנו אומרים].

ותוהים על שיטת ר' יוסי הגלילי: נהי [אם אמנם] שלדעתו איסור כולל לית ליה [אין לו, אין הוא מקבל], ואולם מכל מקום באיסור קל יש לומר שיבא איסור חמור יחול על איסור קל, ומאי ניהו [ומי הוא] איסור חמור זה? — טומאת הגוף, שהרי טומאת הגוף היא בעונש כרת, ותחול על האיסור הקל שבאכילת טומאת בשר!

אמר רב אשי בתשובה: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שטומאת הגוף חמורה יותר, דלמא [שמא] טומאת בשר חמורה יותר, שאף שעונשה אינו גדול כעונש טומאת הגוף, מכל מקום יש בה צד חומרה שאין בטומאת הגוף: דלית ליה [שאין לה] לטומאה זו אפשרות של טהרה באמצעות טבילה במקוה. מה שאין כן בטומאת הגוף, שיש לה טהרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and Rabbi Shimon exempts him entirely.

The Gemara objects: But according to Rabbi Shimon, whichever way you look at it, it is difficult. If a prohibition takes effect where another prohibition already exists, let Rabbi Shimon deem one liable for eating non-kosher meat and also due to the prohibition of eating the sciatic nerve. Conversely, if a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, let Rabbi Shimon deem one liable due to the prohibition of eating meat from a non-kosher species, which preceded the prohibition of the sciatic nerve. And if Rabbi Shimon holds that sciatic nerves do not impart flavor, and therefore the prohibition of eating non-kosher meat does not apply, let him deem one liable due to the prohibition of eating the sciatic nerve.

Rava said in response: Actually Rabbi Shimon holds that sciatic nerves do not impart flavor, and therefore they are not subject to the prohibition of eating non-kosher meat. And the reason the prohibition of eating the sciatic nerves does not apply to non-kosher animals is that it is different there, because the verse states: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve” (Genesis 32:33). This teaches that the prohibition applies only to a species whose sciatic nerve is forbidden but whose meat is permitted, and excludes this case of a non-kosher animal, whose sciatic nerve would be forbidden and whose meat would also be forbidden.

§ Having discussed the status of the sciatic nerve of a non-kosher animal, the Gemara addresses the status of the sciatic nerve of a kosher animal that did not undergo a proper ritual slaughter. Rav Yehuda says that Rav says: With regard to one who eats the sciatic nerve of an unslaughtered carcass, Rabbi Meir deems him liable to receive two sets of lashes, and the Rabbis say: He is liable to receive only one set of lashes.

And the Rabbis concede to Rabbi Meir in a case where one eats the sciatic nerve of a burnt offering or of an ox that is stoned that he is liable to receive two sets of lashes. The prohibitions concerning a burnt offering and an ox that is stoned are more severe than that of the sciatic nerve, in that it is forbidden to derive any benefit from them, whereas the sciatic nerve is merely forbidden for consumption. Consequently, these prohibitions take effect even with regard to the sciatic nerve, despite the fact that the sciatic nerve was already forbidden before the animal was consecrated or before it gored a person and became liable to be stoned.

The Gemara challenges: And who is this tanna who does not hold that in the case of a more inclusive prohibition, the prohibition takes effect where another prohibition already exists, and consequently, according to his opinion the prohibition of eating an unslaughtered animal, which applies to the entire animal, does not take effect with regard to the sciatic nerve. Yet, he does hold that where the second prohibition is both a more inclusive prohibition and a more stringent prohibition, it does take effect, and therefore the prohibition of eating a burnt offering or an ox that is stoned does take effect with regard to the sciatic nerve.

Rava said: It is Rabbi Yosei HaGelili who holds that a more inclusive prohibition does not take effect where there is an already existing prohibition. As we learned in a mishna (Zevaḥim 106a): One who is ritually impure who ate sacrificial food, whether it was ritually impure sacrificial food or ritually pure sacrificial food, is liable to receive karet if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly.

Rabbi Yosei HaGelili says: An impure individual who ate pure sacrificial food is liable. But an impure individual who ate impure sacrificial food is exempt, as he merely ate an impure item, and the prohibition of eating sacrificial food while one is impure does not apply to impure sacrificial food.

The Rabbis said to him: According to your logic, this halakha would apply even in a case of an impure individual who ate what had been pure sacrificial food, because once he has touched it, he has thereby rendered it impure. Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure individual who ate impure sacrificial food is liable.

The Gemara asks: The Rabbis are saying well to Rabbi Yosei HaGelili; why does Rabbi Yosei HaGelili disagree? And Rava said in elaboration of the dispute: In a case where the person’s body became impure and then afterward the sacrificial meat became impure, everyone agrees that he is liable if he eats the meat, as the prohibition of eating sacrificial meat while impure, which carries the punishment of karet, preceded the prohibition of eating impure sacrificial meat.

They disagree when the meat became impure and then afterward the person’s body became impure. The Rabbis hold that a more inclusive prohibition takes effect even where there is an already existing prohibition. Consequently, since the prohibition for an impure person to eat sacrificial meat is more inclusive than the prohibition for a pure person to eat impure sacrificial meat, as an impure person is liable for eating even pure pieces of sacrificial meat that are permitted to the rest of the world, he is also liable for this prohibition when he eats an impure piece of sacrificial meat.

And Rabbi Yosei HaGelili does not accept the principle that a more inclusive prohibition takes effect even where there is an already existing prohibition, as he holds that we do not say that since it applies to cases that were not yet prohibited it applies to all cases.

The Gemara objects: But even according to Rabbi Yosei HaGelili, granted that he does not hold that a more inclusive prohibition always takes effect where there is an already existing prohibition. But in the case of an already existing lenient prohibition, a more stringent prohibition should come and take effect on the more lenient prohibition. And what is the more stringent prohibition? The prohibition due to the impurity of a person’s body, as one who eats sacrificial food when he has impurity of the body is liable to karet, whereas a pure person who eats impure sacrificial food is merely liable to be flogged. Consequently, the prohibition of eating sacrificial food while impure should apply even though the meat became impure before the person became impure.

Rav Ashi said: Who can say to us that the prohibition due to the impurity of a person’s body is more stringent? Perhaps the prohibition due to the impurity of the meat is more stringent, as impure meat does not have the possibility of restoring its state of purity via immersion in a ritual bath, whereas a ritually impure person can become pure in this manner.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי קסבר יש בגידים בנותן טעם ליחייב משום (דנותן טעם) טומאה אי קסבר אין בגידים בנותן טעם ליחייב משום גיד כלומר דאע"ג דעץ הוא התורה חייבה עליו:

מאן האי תנא דאיסור חל על איסור לית ליה כו' כלומר דאיסור נבלה לא חייל אאיסור גיד ואיסור כולל לית ליה כלומר דלא אמרינן מגו דמיחייב אחתיכה דנבלה דעלמא מיחייב אגיד משום נבלה ובאיסור חמור איסור כולל אית ליה כו' כלומר ובאיסור חמור כגון עולה ושור הנסקל דאסורין אפי' בהנאה איסור כולל אית ליה דאמרינן מיגו דמיחייב אשאר חתיכות משום עולה ומשום שור הנסקל מיחייב נמי אגיד משום עולה ומשום שור הנסקל:

אמר רבא ר' יוסי הגלילי היא דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא כו' כלומר חייב כרת על הטמא במי שאכל בשר (טהו') [טמא]. ר' יוסי הגלילי אמר טמא שאכל את הטהור חייב וכו' כלומר חייב כרת דכתיב ונפש אשר תגע בכל טמא בנבלת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה:

יבא איסור חמור וחייל על איסור קל כלומר אפי' נטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף יבא איסור כרת וחייל על איסור לאו שטומאת הבשר אינו אלא לאו שנאמר והבשר אשר תגע בכל טמא לא יאכל. אמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמירא כו':

(ה)[ב]איסור חמור אית ליה. ומאי חומרייהו דעולה ושור הנסקל שאסורין בהנאה. וכי אקדשה או שנסקל איתוסף ביה איסורי הנאה, וכן פירש רש"י ז"ל, ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ואתיא כלישנא בתרא דבפרק כל שעה בפסחים (כג, ב) דאמרינן דר' יוסי הגלילי גיד הנשה לא אסר ליה בהנאה דמייתי ליה בקל וחומר מחלבע.

האי מאן תנא דאיסור חל על איסור באיסור חמור אית ליה באיסור קל לית ליה. פי רש"י ז"ל האי מאן תנא באיסור כולל היכי דהוה נמי איסור מוסיף אית ליה איסור חל על איסור. וכי לא הוה איסור מוסיף לית ליה דשור הנסקל ושל עולה הוי איסור כולל דחייל אבשר וגיד. ואיסור מוסיף דמעיקרא שריא בהנאה. והשתא אסור בהנאה משא"כ בנבילה דאיסור כולל איכא איסור מוסיף ליכא עכ"ל ז"ל. ובודאי שכן נראה לכאורה. ביבמות פ"ד אחין כדאמרינן גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' כגון טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשים וכו'. דמשנוצרה הבהמה נאסר חלבה באכילה וכי אקדשי' מיגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה איסור אכילה. ואיכא דמקשי' מהא דאמרינן בפ' כל הבשר דאמר שמואל האוכל בשר מתה בחלב לוקה משום בשר וחלב קסבר איסור חל על איסור. ואקשי' ליה מדאמר שמואל כהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור משום טומאת הגוף כשהיתה תרומה מעיקרא טמאה דלא אתיא איסור טומאת הגוף וחייל על טומאת בשר ואע"ג דטומאת הגוף כולל דברים טהורים וטמאים. ומאי קושיא נימא דשאני בשר בחלב דאיכא איסור מוסיף נמי דבשר מתה מותר בהנאה ובשר בחלב אסור בהנא'. וי"ל דהתם קס"ד דטומאת הגוף נמי כיון דאית ביה כרת איסור מוסיף חשיבי וכדפירש"י ז"ל לקמן ולא משגיחין לטומא' בשר דלית ליה טהרה במקו'. א"נ דהתם ס"ד דמאן דלית ליה כולל לית ליה מוסיף וזה דוחק. ועוד דלישנ' בגמ' דנקט איסור חמור ואיסור קל לא משמע משום איסור מוסיף. ועוד דא"כ אדמוקי ליה כר"י הגלילי דלא אשכחן ליה בהדיא דאית ליה איסור מוסיף אלא משום דלא שמעי' ליה דפליג. לוקמיה כר' יוסי סתם דשמעי' ליה הכי בסוף פ"ד אחין גבי חמותו ונעשית אשת איש דאמרי' התם דמחייב משום איסור מוסיף ופוטר באשת איש ונעשית חמותו דהוי איסור כולל. לכך נראה כמו שפי' בתו' דה"ק מאן האי תנ' דחשיב איסור כולל חל איסור כשהוא חמור ולא כשהוא קל דהא ודאי שור הנסקל ושל עולה כיון דאסור בהנאה איסור חמור הוא.

ר"י הגלילי היא. פירש"י ז"ל דשמעי' ליכ' שאין איסור כולל חל על איסו' באיסור קל. וכיון דלא שמעי' ליה אלא באיסור קל שפיר איכא למימ' דמסתמא באיסור חמור מודה ולא מצינן לאוקמי כר"י סתם דהא ודאי לית ליה איסור כולל אפילו באיסור חמור דאשת איש ונעשית חמותו איסור חמור הוא דחמותו בשריפה וא"א בחנק ואפ"ה הוא פוטר ועוד דמ"מ ניחא טפי לאוקמי כר"י הגלילי דקתני בהדיא באיסור קל והקשה רש"י ז"ל אמאי לא מוקמ' כר"ש דלית ליה איסור כולל. דקסבר האוכל נבלה ביוה"כ פטור משום יוה"כ דההיא איסור חמור הוא ולא מחייב ביה ולא דק בה מרן ז"ל דבלא"ה נמי לא מתוקמי כר"ש דהא ס"ל שאין בגידין בנ"ט ואין בו משום איסור שור הנסקל ולא איסור נבילה כדאמרינן לעיל:

ור"י הגלילי נהי דלית ליה איסור כולל יבוא איסור חמור וכו' ולפי רש"י ז"ל קשה מאי ענין זו אצל ההיא דלעיל דאיכא איסור מוסיף וי"ל דהשתא ס"ל דחומר דכרת חשיב כאיסור מוסיף דאיסור הנאה ולאידך פי' דתו' אתי' כפשוטה:

האוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה חייב שתים שאיסור נבלה וטרפה חל על איסור גיד מתוך שאיסור נבלה כולל שאר הבשר עמו נוסף גם הוא על הגיד וכן בעולה ובשור הנסקל ודומיהם וכבר ביארנו למעלה ענין איסור מוסיף וענין איסור כולל:

זר שאכל את הקדש לוקה ובתנאים ידועים במקומם כהן גדול שאכל קדש טמא לוקה ואם נטמא גופו ואכל כזית מן הקדש בין טמא בין טהור חייב כרת ואם שגג על כך מביא קרבן עולה ויורד ואין הפרש בזה בין נטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר בין נטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף שהרי אם נטמא הגוף תחלה יש בטומאת בשר הבאה אחריו איסור מוסיף ואם נטמא הבשר תחלה יש בטומאת הגוף הבאה אחריו איסור כולל שהרי הוא נאסר אף בשאר חתיכות היה שבת ויום הכפורים ושגג ועשה מלאכה חייב שני חטאות שהרי שניהם באו כאחד:

תוס' בד"ה איסור כולל באיסור כו' מאי פריך בסמוך ור"י הגלילי נהי דאיסור כו' יבא איסור חמור כו' עכ"ל דההוא איסור חמור שהוא טומאת הגוף שהוא בכרת לאו איסור מוסיף הוא דהא לאחיובי חטאת בשוגג מיירי משום טומאת הגוף ולא שייר ביה איסור מוסיף דאטומאת בשר ליכא לחייבי מידי אשוגג דליכא חטאת בשוגג אלא בדבר שזדונו כרת כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה בנטמא הגוף כו' ול"ג דאיסור מוסיף הוא דלא איירי כו' והא דקא"ל רבנן כיון שנגע כו' עכ"ל פי' דאי הוה שייך הכא איסור מוסיף ולאחיובי תרתי שפיר הוה מקשי ליה כיון שנגע בו טמאוהו וחל איסור על איסור ה"נ ליחול איסור על איסור בנטמא הבשר ואחר כך הגוף דלא ניחא להו לרבנן לפלוגי בין איסור מוסיף לאיסור כולל אבל השתא דלא שייך הכא איסור מוסיף דלא איירי הכא אלא לאחיובי חד חטאת בשוגג אטומאת הגוף שזדונו כרת דקדים ותו לא פקע וא"כ מאי קאמרי ליה רבנן כיון שנגע בו טמאוהו מאי אכפת לן דטמאוהו כיון דקדים טומאת הגוף ותו לא פקע ולא דמי לנטמא הבשר ואחר כך הגוף דאין איסור טומאת הגוף חל על טומאת בשר דקדים ואהא תירצו דרבנן היו סבורין דר"י הגלילי פטר וכו' ודו"ק:

ד"ה בנטמא הגוף וכו'. ול"ג דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא לחיובי תרתי כך היא הגירסא בתוס' בספרים שלנו וצ"ל דה"פ דבשלמא אי איירי הכא לחיובי תרתי אך משום בשר טמא היה צריך ליתן טעם דלהכי חייל עליה ג"כ איסור בשר טמא משום דאיסור מוסיף דנאסר לכ"ע אף לטהורים אבל השתא דלא איירי לחיוביה אלא משום טומאת הגוף לא צריך לטעמא דאיסור מוסיף אבל העיקר נ"ל שהגיר' הנכונה היא כמו שמצאתי בתוספות ישנים כתובים בקלף ולא איירי הכא וכו' בוי"ו ומלתא באפיה נפשה היא ולא בא לנתינת טעם אדלעיל מיניה וק"ל:

בא"ד ועוד דלפי האמת וכו' ואצטריך קרא דפטר במחוללת וכו'. ר"ל ואי תימא כיון דלא אתא קרא דפטר אלא כשנטמאת התרומה תחלה א"כ ל"ל קרא דהא בלא קרא פטור מטעם דאין איסור חל על איסור ותירץ דאצטריך קרא למילף מהתם בעלמא ר"ל הא דאית לן בעלמא אין איסור חל על איסור מהתם ילפינן ליה:

ד"ה איסור כולל לית ליה כו' לכך נראה לר"י דהשתא ס"ד וכו'. ר"ל שהמקשה הוה ס"ד כך ולכך הקשה ורבי יוסי לית ליה וכו' וכן רבין משמיה דרבי יוסי בר חנינא וטעו כולם בהא דשלח רב יצחק בר יעקב משמיה דרבי יוחנן דהוו ס"ל דטעמיה כדאמר אביי משום דשבת קביעה וקיימא ורבא אמר במסקנא דכולם טעו דלא קשה מידי אר' יוסי הגלילי דזה לא הוי איסור כולל אלא איסור בת אחת והא דשלח רב יצחק בר יעקב וכו' משמיה דר' יוחנן בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע קאי ולא צריך כלל לאפכא פלוגתייהו אלא הא דשלח רב יצחק משום דשעת גזירה הוה וכו' כך היא השיטה לפי פי' התוספות:

תד"ה איסור (בסופו). מאי פריך כו' יבא איסור חמור כו' ואיסור מוסיף אית ליה. דברי מהרש"א בזה אינן מחוורין כלל ע"ש. ולעד"נ דלא מיקרי מוסיף אלא כשנעשה שינוי בחפצא וע"י אותו השינוי ניתוסף בו איסור. אבל טומאת הגוף לא נעשה שינוי בבשר הטמא כלל. ותדע שהרי איסור הניתוסף לכ"ע חייל כמש"כ רש"י שאין כאן איסור חע"א שמה ששייר הראשון מוסיף השני כו'. וכ"מ להדיא לקמן (סוף ד' קיג) מ"ד לוקה חד איסורא הוא ע"ש. ולא פליגי אלא אם על ידו יחול ג"כ על מה שנאסר מחמת הראשון. וא"כ מהו הלשון שאומר הש"ס יבא איסור חמור יחול על איסור קל. ועוד מאי משני ר"א מאן לימא לן כו'. דמ"מ אותו איסור הניתוסף דהיינו כרת או קרבן יחול. ומ"ט דר"ש דפוטר באוכל נבלה ביוה"כ ודו"ק:

תד"ה בנטמא. והכא לא פרכי לי' רבנן כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה בנטמא הגוף וכו׳ דכיון דאטמי גופי׳ וכו׳ לא פקע כצ"ל:

תוס׳ ד"ה בנטמא הגוף וכו׳ והכא לא פרכי לי׳ רבנן כצ"ל:

דף ק״א ע״א גמר׳ מאן תנא דאיסור כולל באחע״א לית לי׳ ואיסור כולל באיסור חמיר אית לי׳, הנה רש״י ז״ל מפרש דאה״נ מקרי מוסיף, דכמו דאם האיסור מוסיף גברא מקרי מוסיף, ה״ה דאם מוסיף איזה חומר כמו הנאה, מוסיף מקרי והתוס׳ הקשו עליו מלקמן קי״ג ע״ב דפריך לשמואל וסבר שמואל אחע״א, והא התם בב״ח אחלב הוה איסור מוסיף משום דאסור בהנאה, אלא ודאי דחומרא זו לא משוה לי׳ להיות איסור מוסיף, אלא דהרמב״ם ז״ל בפיה״מ בכריתות בנקודה נפלאה שלו, מיישב קושי׳ זו ע״י שמכריע בין שתי שטות הללו באמרו דלעולם איסור הנאה מקרי מוסיף, אבל דוקא אם האי איסור הנאה אינו נצמח מן איסור אכילה, רק הוה איסור בפ״ע, כמו בהקדש דאיסור מעילה אינו תלוי באיסור אכילה דהא מועלין גם בעור וקרן העולה, ולכן אמרינן כיון דאיסור הנאה חל על כרחו, דאין כאן מי שיעכבנו מלחול, לכן מושך עמו גם איסור אכילה לחייב תרתי, אבל בב״ח ושאר איסורין הדומה לו, דכל עצמיות אה״נ נמשך מאיסור אכילה, ואם אין כאן איסור אכילה אין כאן אה״נ, איך נאמר מגו דאיתוסף הנאה וכו׳, אדרבה מיגו דלא חל איסור אכילה גם איסור הנאה ליכא, ואין זה אלא איסור חמור בעלמא ולא מוסיף. והנה הסברא הלזו באמת נקודה נפלאה וראוי׳ למי שאמרה, וכן מוסבר ענין מוסיף ברש״י כאן דו״ק ותשכח, ומה״ט איסור כרת לא מקרי מוסיף כמו שנראה מדברי התוס׳ שהקשו על רש״י ז״ל, דמה פריך הש״ס לקמן לר״י ניהו דאיסור כולל ל״ל, יבא טומאת הגוף שהוא בכרת ויחול על טומאת בשר שהוא בלאו, דלמא ר״י מוסיף אית לי׳, אבל חמור ל״ל, אבל מה דקשי׳ לי על סברת הרמב״ם ז״ל הוא, דהא ביבמות שם אמרינן דמודה ר״י לענין לקברו בין רשעים גמורים דחל, וא״כ גם בב״ח נימא דהא לענין לקברו וה״ה לענין להאכיל לחולה שיב״ס הרי חל, וממילא דאסור בהנאה, שוב הוה מוסיף דמיגו דאיתוסף הנאה איתוסף גם אכילה ולמלקות הן אמת דלפי מה שכ׳ הלח״מ בפ״ט ממ״א הלכ׳ וי״ו, דכל שאין מלקות על הנאה לא מקרי מוסיף, לא קשה מידי אלא דדברי הלח״מ תמוהין, דהוא ז״ל רצה לתרץ בזה דעת הרמב״ם שפסק בסוף פ״ד דהקדש הוה מוסיף מצד א״ה, ובב״ח פסק דלא חל אחלב ואנבלה, ולכן מחלק כנ״ל והוא פלא, כי לא הי׳ באותה שעה נגד עיני הגאון, דברי הרמב״ם בנקודה נפלאה שמתרץ קושי׳ זו באופן הנ״ל, הרי דלא מחלק הרמב״ם בין איכא מלקות על הנאה או לא. וא״כ קושיתי במקומה עומדת דכיון דחל לקברו, הרי איכא איסור הנאה נמי ושוב איכא מוסיף. אבל כבר כתבנו בריש דברנו דלא שייך הא דלקברו דחל אלא באיסורין דבאין דרך הזדמנות זה אח״ז והי׳ אפשר לבוא להיפך, אבל כגון בב״ח אחלב ואנבלה דלעולם חלב ונבלה קדים ואשר מה״ט אין במציאות לעולם שיהי׳ בב״ח תחלה ואח״כ חלב ונבלה בזה אין כאן שום איסור גם לקברו, לא, וזה ברור.

ואם כנים אנחנו בדברנו נצמח לן ישוב נכון על שיטת רש״י ז״ל לקמן דפריך בגמ׳ וריוסה״ג איסור כולל ל״ל, והא תניא שבת ויוה״כ וכו׳, ופרש״י ז״ל דאע״ג דאיסור ב״א הוא, מאן דלית לי׳ איסור כולל גם איסור ב״א ל״ל, והקשו בתוס׳ דהא מבואר בגמ׳ יבמות ל״ג ע״ב, דיותר מסתבר איסור ב״א מאיסור כולל. ולפי הצעתנו דלעיל י״ל, דהש״ס מוכיח דריוסה״ג ע״כ ל״ל ב״א, כמו דל״ל כולל. דהנה התוס׳ יבמות ל״ג ע״ב ד״ה אר״י כתבו דנבלה מקרי חמור שכן מטמאה, והנה התוס׳ לשיטתייהו דגם א״ה רק חמור מקרי ולא מוסיף, אולם לדעת רש״י ורמב״ם דא״ה מוסיף מקרי, למה לא נימא גם טומאה מקרי מוסיף מיגו דמוסיף טומאה חל נמי לגבי אכילה ואיך אמרו חכמים שהמה ריוסה״ג, דנבלה אגיד לא חל, והקדש ושור הנסקל חל אגיד, וידעתי מה שכ׳ הנו״ב בזה וכן הטעם המלך, אבל אין סברתם דתרי מילי נינהו מתקיימת לדעת הרמב״ם אדרבה הנאה גבי הקדש מש״ה מוסיף מקרי, משום דלא תלי באכילה. אבל הנכון בזה הוא דלסברת הרמב״ם לכן לא מקרי טומאה מוסיף אגיד, משום דבאמת אי נבלה לא חייל אגיד, גם טומאה ליכא דגה״נ של נבלה אינה מטמא, ובאמת סובר כן ריוסה״ג בפסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א ומשום דאין איסור נבלה חל אגיד עיי״ש בגמ׳ ובאחרונים, וא״כ שפיר לא מקרי מוסיף, אמנם אם יש במציאות דיחול נבלה אגיד באיזה אופן, שוב לעולם איכא טומאה עכ״פ דהרי אז חל לקברו בכל אנפין כמש״כ לעיל, וממילא דהוה מוסיף. אמור מעתה בנבלה שנתנבלה עם יציאת רובא של הולד דאתא גיד ונבלה בהדי הדדי אם נאמר דבב״א חל איכא מציאות איסור נבלה אגיד ושוב גם בשאר נבלות חל עכ״פ אגיד לקברו, וממילא דמטמא כנבלה, וכיון דמטמא הוה מוסיף, ואיך קאמרו חכמים דנבלה אגיד לא חל כיון דמוסיף אית להו, הרי גם נבלה אגיד מקרי מוסיף מכח טומאה, אלא ודאי דהני חכמים גם ב״א לית להו ולא חל נבלה אגיד אפילו בנתנבלה בשעת יציאת רובו, וכיון דלעולם גיד קדים ממילא דגם טומאה ליכא אגיד, ולא מקרי מוסיף ולכן שפיר פריך משבת ויוה״כ דריוסה״ג ע״כ כי היכי דל״ל כולל ל״ל נמי איסור ב״א והבן.

אלא מה דקשה לי על הרמב״ם ז״ל הוא איך פסק במבשל חלב או נבלה בחלב, דלוקה על בישולו ולא על אכילתו דלמה לא מקרי מוסיף כיון דחל איסור בב״ח לגבי בישול הרי חל נמי לגבי אכילה וכחד לישנא בגמ׳ לקמן דף קי״ד ע״ב אבל דעת הרמב״ם ז״ל בלא״ה בעיני תמוה טובא דהוא ז״ל מביא שם בהלכ׳ ב׳ איסור אכילת בב״ח מק״ו מבישול דשתק הכתוב מאכילה מפני שאוסר הבישול שהוא אחת מצורכי אכילה, וק״ו אכילה עצמה והוה כמו ששתק מבת מאחר שאסר בת הבת. ולפי״ז הי׳ לו לפסוק כאן כהאי לישנא וכהאי מ״ד דקאמר מדלא לקי אאכילה גם אבישול לא לקי, דאיך אפשר ללקות אבישול אם כל עצמיות הבישול לא נאסר אלא מפני האכילה, והוא פלא והפלא לית נגר ובר נגר דיפרקינהו ודו״ק.

ה''ג מה נפשך אי קסבר איסור חל על איסור ליחייב נמי משום גיד ואי אין איסור חל על איסור ליחייב משום טומאה דקדים ואי קסבר אין בגידין בנ''ט ליחייב משום גיד. כלומר ואי אין בגידין בנ''ט ומש''ה פטור משום טומאה ליחייביה משום גיד דהא ליכא למיפטריה הכא משום דאין איסור חל על איסור דהא ליכא טומאה: אמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ''ט. לפיכך אין כאן טומאה ומשום גיד נמי ליכא דקסבר אינו נוהג בטמאה וטעמא לאו משום דאין איסור חל על איסור אלא דמעטיה קרא בהדיא דאמר קרא כו': ה''ג אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה ר''מ מחייב שתים כו' ומודים חכמים באוכל גיד של עולה. דחמיר איסורה או של שור הנסקל ומאי חומרייהו שאסורין בהנאה: דמחייב שתים. וטעמא כדמפרש: ומאן האי תנא. חכמים: דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה. ה''ג והיינו פירושה איסור גיד חל משנולדה וקודם שנתנבלה היה גידה אסור ובשרה מותר וכשנתנבלה נאסר אף בשרה ואע''ג דשם נבלה ה''ל למיחל נמי על גיד משום טעמא דכולל שהוא כולל את הבשר עמו ליאסר ואיכא למימר אפילו למאן דאמר אין איסור חל על איסור האי איסור נבלה חייל דמגו דחייל אבשר דהוה מותר חייל נמי אגיד שכוללו עם הבשר אפ''ה אמרו רבנן דלא חייל: ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה. והיכא דאיסור אחרון אית ביה תרתי כולל ומוסיף כגון עולה או שור הנסקל דמעיקרא כשנולדה היה גידה אסור ובשרה מותר הקדישה או נגחה נאסר אף בשרה הרי זה כולל והגיד הזה מתחלה היה אסור באכילה ומותר בהנאה וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה שאין כאן איסור חל על איסור שמה ששייר הראשון מוסיף השני וכי היכי דחייל עליה שם הקדש לאוסרו בהנאה על כרחך חל עליו אף באכילה שאם אכלו יתחייב שתים ואע''ג דבאכילה אסור ועומד היה ואין איסור חל על איסור האי הואיל וחייל להנאה חייל נמי אף לאכילה: רבי יוסי הגלילי היא. דשמעינן ליה דלית ליה כולל באיסור קל ומיהו באיסור חמור לא שמעיניה דפליג: חייב. חטאת שהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת כדכתיב (ויקרא ז) והנפש אשר תאכל בשר וגו': כיון שנגע בו טמאהו. קודם שיאכלנו ואפ''ה חייביה קרא: ואמר רבא גרסינן: בנטמא הגוף ואח''כ נטמא הבשר. דטמא שאכל טהור וטמאהו במגעו שקדמה טומאת גופו לטומאת קדש מודי רבי יוסי דחייב דכיון דאיטמי גופיה איתסר בקדש זה באיסור כרת וכי הדר ואיטמי בשר איסור כרת דטומאת הגוף לא פקעה: ה''ג דכ''ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים כי פליגי בנטמא הבשר תחלה ונאסר על כהנים בלאו בעלמא והבשר אשר יגע וגו' רבנן אית להו איסור חל על איסור ע''י כולל והאי איסור טומאת הגוף כולל הוא דכולל טהורות שהיו מותרות לו והטמאות שהיו אסורות לו ומיגו דחייל אטהורות חייל נמי אטמאות ויש כאן איסור כולל:

ורבי שמעון פוטר מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור כו': המ''ל הא רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ואפילו חמור על קל גבי האוכל נבלה ביום הכפורים אלא דבלאו הכי פריך שפיר: מאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה. איסור כולל הוא זה כשנתנבלה וא''ת איסור מוסיף הוא דמגו דאיתוסף בה איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי''ל דסבר כמ''ד בריש פירקין (דף צ.) דגיד נמי אסור לגבוה: איסור כולל באיסור חמור אית ליה. הא דאמרינן בפ' אמרו לו (כריתות יד.) אקדשה מגו דאיתוסף בה איסור הנאה לא נקט לשון איתוסף משום דחשיב בכך איסור מוסיף דהא קרי ליה הכא איסור כולל אלא כלומר איתוסף בה חומרא זו ואין לומר דאיסור כולל דקאמר הכא לאו דוקא אלא איסור הנאה חשיב איסור מוסיף כיון דמעיקרא הוה שרי בהנאה דאם כן אדמייתי הכא רבי יוסי הגלילי דלא שמעינן אלא דלית ליה איסור כולל באיסור קל אבל הא דאית ליה באיסור חמור לא אשכחן אלא מסברא אמרינן דאית ליה משום דלא שמעינן ליה דפליג כי היכי דשמעינן ליה לרבי שמעון גבי האוכל נבלה בי''ה הוה ליה לאתויי רבי יוסי דאית ליה בפרק ד' אחין (יבמות לב.) אשת איש ונעשית חמותו נידון משום אשת איש דלית ליה איסור כולל ואמרינן דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף ועוד אי איסור הנאה איסור מוסיף הוא מאי פריך בסמוך ורבי יוסי הגלילי נהי דאיסור כולל לית ליה יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ודילמא לית ליה איסור כולל אפילו באיסור חמור ואיסור מוסיף אית ליה אלא ודאי איסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא וכן צריך לפרש בסוף פרק כל הבשר (לקמן קיג:) גבי הא דפריך וסבר שמואל איסור חל על איסור: שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי . יוסי הגלילי. יודעין היו דלא איירי כשתחב לו חבירו לתוך פיו מדקאמרי ליה הכי: בנטמא הגוף ואח''כ נטמא הבשר כ''ע לא פליגי דחייב דאיסור כרת קדים. ותו לא פקע ולא גרסינן דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא לאיחיובי תרתי אלא לאיחיובי חטאת משום טומאת הגוף והא דקאמרי ליה רבנן כיון שנגע בו טמאהו היו סבורין רבנן דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא וגמר מתרומה דפטרינן בפ' כל הבשר (לקמן דף קיג:) טמא האוכל תרומה טמאה משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וא''ת לרבנן דפרכי מכי נגע בו טמאהו היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה וי''ל כגון שתחב לו חברו והכא לא פרכי ליה רבנן אלא משום דידעי דלא איירי בתחב לו כדפירשנו א''נ בשלא נכשרה או בנילושה במי פירות ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח''כ נטמאה התרומה כדאמרינן הכא ואיצטריך קרא דפטר במחוללת שנטמא תחלה ואצטריך קרא לאשמועינן דילפינן מהתם בעלמא דאין איסור חל על איסור ולמ''ד איסור חל על איסור בעלמא שאני התם דגלי קרא וכן משמע לקמן בפ' כל הבשר (שם) [וע''ע תוס' סנהדרין פג: ד''ה פרט לזו]: ואיסור כולל לית ליה והתניא כו'. פי' בקונטרס ואע''ג דאיסור בת אחת הוא מאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת ואין נראה לר''י דהא בפרק ארבעה אחים (יבמות לג:) פריך השתא באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעיא אלמא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל מצי סבר איסור בת אחת לכך נראה לר''י דהשתא ס''ד דלאו איסור בת אחת הוא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא אבל קשה דאי לא איסור בת אחת הוא א''כ שבת היא למה לי פשיטא דחייב משום דשבת קדים:

דף קא - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד