מנהגי הסיום ומקורותיו
פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
מנהגי הסיום ומקורותיו
המקור היחידי שנזכר בתלמודים לעשות שמחה בגמר לימוד מסכתא היא מימרא של אביי במסכת שבת (קי"ח, א) "אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן" (- ישולם לי שכרי, משום שכשאני רואה תלמיד שהשלים מסכתא אני עושה יום טוב לתלמידים).
ברם אין הגמרא מפרטת מה טיבו ותוכנו של אותו יום טוב. כמו כן לא התפרש האם אביי אמר זאת מתוך ענין של חסידות או כדבר מקובל ומחייב. ואפשר גם שאביי שהיה ראש ישיבה, עשה זאת כדי לעודד את תלמידיו לסיים מסכתא.
"שהשמחה במעונו" בסעודת הסיום
בדברי הראשונים עצמם יש מיעוט הזכרות לעניין הסיום, ומהם שמזכירים זאת כבדרך אגב. כך למשל האור זרוע (מתלמידי רש"י הקדוש, מציין (חלק א, תסח) אגב דיונו בסוגיית חתיכה הראויה להתכבד שתרנגולת נקראת חתיכה הראויה להתכבד "בעוד שהיא שלימה דהא מעשים בכל יום כשרוצים לכבד אדם חשוב בסיום מסכתות ובחופות מעמידין לפניו תרנגולת שלימה וזהו דרך כבוד".
מאוחר יותר מוזכרים ענייני סיום ב"הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטאט" (רבו של המהרי"ל) אות פט: ראיתי ממהר"ר שלום ז"ל שלאחר שסיים המסכתא, כשלא סיים בפסוקים אמר האי - אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו', כדי לומר קדיש על פסוקים.
וב"הגהות מנהגים" הנמצאות ב"ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא" (תלמיד ר"ש מנוישטאט), "כל מצוה שכתוב בו שמחה מברכין שהשמחה במעונו כגון ברכת חתנים וכו' וכן כשעושין חזק כשמסיימין המסכתא". והרי לנו מנהג מימי הראשונים שלא נותר בו רושם בזמננו, שבברכת הזימון של סעודת הסיום היו מזכירים "שהשמחה במעונו".
סדרו של הסיום מופיע בתשובה מפורטת של מהר"ם מינץ - מאחרוני הראשונים (שו"ת מהר"ם מינץ ב, קיט): "רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר - יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון. ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים - כל מי שראוי לבא לסיום המסכתא".
מהר"ם מינץ מוסיף, כי לכך מן הראוי לקרוא לבעלי הבתים בעת שמתחילים את המסכתא "כדי שיהיו שם התחלה וסוף", ובהמשך תשובתו הוא מביא את המנהג לומר הדרן והי רצון וכן להזכיר את עשרת בני רב פפא. מעניין לציין כי נוסח 'הקדיש הגדול' המודפס בשסי"ם שלנו אינו מוזכר כלל בדברי הראשונים, ויתירה מכך מהר"ם מינץ כותב כי אף שיש מי שנוהגים לומר קדיש דרבנן בעת הסיום, מכל מקום "אותו קדיש אינו מצוי ביננו - לכן ברוב פעמים לא שמעתי רק לומר קדיש שלנו בלא תתקבל".
סעודה בכל גמר עשיית מצוה
הלכה למעשה נפסק בשולחן ערוך יורה דעה (רמו, כו בהגהת רמ"א) "וכשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה", כאשר כמקור דבריו מציין הרמ"א את דברי אביי המוזכרים לעיל וכן את דברי הנימוקי יוסף בפרק יש נוחלין בבבא בתרא.
מעניין לציין כי ענין הסיום אינו נזכר כלל בדברי רבותינו הראשונים חכמי ספרד, וכן אינו נפסק הלכה למעשה בבית יוסף ובשולחן ערוך, שכן כאמור המביא זאת להלכה בשולחן ערוך הוא רבינו הרמ"א. עם זאת יש לציין שהראנ"ח - רבי אליהו בן חיים מחכמי קושטא בתקופת המהרי"ט והמהרשד"ם (דור לאחר דור דעה של הבית יוסף וחבריו) כותב בספר דרשותיו (פרשת מצורע) "וזאת לפנים בישראל בהתעסק בדברי תורה אי זה ספר עד תומם או איזה מצוה, לעשות אותם ימי שמחה ויו"ט ולהודות לה' בשמחה ובטוב לבב". בדבריו אמנם אינו נזכר עניינו של סיום מסכת, אך מוזכר מנהג של שמחה ויום טוב בסיום איזה ספר או איזו מצוה.
דברים אלו דומים לדברי הנימוקי יוסף במסכת בבא בתרא, שכאמור לעיל מוזכר בדברי הרמ"א כמקור לעריכת סיום. דברי הנימוקי יוסף נסובים על האמור בגמרא (בבא בתרא קכא, א), אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו'. ובגמרא נאמרו טעמים אחדים להסביר מדוע ט"ו באב הוא יום טוב, כשהטעם האחרון - "רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה". והגמרא מבארת שכיון שהגיע ט"ו באב תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה.
ופירש בנימוקי יוסף (נג, ב מדפי הרי"ף) שמפני שבאותו יום ט"ו באב היו משלימין ומסיימין את המצוה של כריתת עצים למזבח היו עושין שמחה גדולה. והנימוקי יוסף מציין שהעלה דברים אלה בחיבורו כדי ללמד שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב.
ואף כי בדבריו אין מוזכר ענין הסיום שלנו, מכל מקום מכך שהרמ"א מציין לדבריו בפוסקו על עניין עשיית סיום למדים אנו, כי באותה מידה שיש לשמוח בסיום עשיית מצוה, כך יש לשמוח בסיום לימוד מסכתא שלמה מן התורה שבעל פה.
מקור נוסף לסיום הוא בן דורו של הרמ"א - רבינו המהרש"ל ("ים של שלמה", פרק מרובה), המסיק מתוך דברי אביי שאפילו מי שלא סיים מסכתא, מצוה רבה שישמח עם המסיים "דהלא אביי עצמו לא סיים עתה מסכת זו ומכל מקום עשה יום טוב למסיים ושיתף בשמחה אף אחרים. ומשמע נמי מהא דאביי דאפילו יחיד שסיים מחוייבים אחרים לסיים עמו". ומכאן המנהג שבסעודת סיום נאספים גם אלה שלא למדו וגם עבורם זו סעודת מצוה על כל המשתמע מכך.
================
מסגרת: חגיגת סיום הש"ס שבעה ימים
סיפר מרן הגרא"מ שך, כי בעיירות ליטא בעת שעשו סיום הש"ס עשו משתה ושמחה ולבשו חג שבעה ימים. והנשים נטלו אף הן חלק בשמחה בזה שאפו מאפה ובשלו תבשילים לסעודת הסיום.
והגאון רבי שלמה יעקב שיין אב"ד ציטוויאן שבליטא, כותב בספרו "אבני שיש": "וכאשר נהוג ברוב חברות הגמרא בישראל לחוג בסיום הגדול שבעה ימים לכבוד הסיום וגם לכבוד ההתחלה של הש"ס והוא חיזוק התורה ולומדיה. כי הכבוד והתפארת של שמחה וחדות ה' של שבעת הימים הוא יקרא דאורייתא באופן נעלה ובכוחו למשוך את לבותיהם של בנינו אל לימוד התורה הקדושה להוקירה ולחבבה".
עדות דומה נמסרה על ידי הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי רבה של רמת גן, שבזיכרונותיו הפליג לימי ילדותו לעיירה וישקי שבליטא, וכה דבריו (מבוא לספר ההדרנים זכרון משה עמ' ל'א): "בקהילות ליטא ערכו סעודת מצוה בשמחה רבה ומשתאות לסיום הש"ס וכל הקהילה השתתפה בסעודת סיום הש"ס, ועשו ממש שבעת ימי משתה כמו לחתן וכלה. זוכרני מימי ילדותי - בשנים תרס"ט ותרע"א, סיומי הש"ס שנערכו בעיירתי וישקי, כאשר אלו נמשכו בבית המדרש במשך כמה ערבים". והוא מוסיף ומספר, כי תושביה המבוגרים של העיירה שחו על הסיומים הקודמים, כאשר המסיימים חברי "חברת ש"ס", אינם יכולים לכבוש שמחתם והם פוצחים בריקודי שמחה ברחובותיה המרכזיים של העיירה.
