מכתב מאישה שסיימה את הש"ס!

מכתב מאישה שסיימה את הש"ס!

הכול התחיל בשבת אחת לפני כמה שנים, כששמעתי פעם נוספת את המשנה שכולנו מכירים מפרקי אבות "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים". נשמע לי די נדוש, ומה עוד אפשר להוסיף פה, אבל פתאום חשבתי – אם אלו הם שלושת העמודים של העולם, אז הם גם שלושת העמודים של המדינה, וזה היה נראה לי בסדר, אבל אז הגעתי למעגל היותר מצומצם, של המשפחה שלי, ושם התמונה הייתה קצת פחות ורודה. אמנם ב"עבודה" =תפילה, יש מה לשפר, אבל בסך הכול היה נראה לי שהמצב סביר. בעלי מתפלל שלוש תפילות במניין (טוב, לפעמים יש תקלות), גם אני מתפללת כשאני יכולה (נכון, אפשר לעשות יותר בעניין הזה, בכמות ובאיכות), והילדים מתפללים במסגרות שלהם (והאמת, בחופש זה קצת צולע). גם בנושא גמילות חסדים בסך הכול לא רע – יש לנו כמה הוראות קבע לגופים מוכרים ורציניים, בחגים אנחנו נותנים סכום יפה פה ביישוב, וגם אלה שדופקים בדלת מקבלים כמה שקלים ומשהו לשתות.

כל זה טוב ויפה, אבל כשהתחלתי לחשוב על העמוד הראשון, לימוד תורה, הרגשתי פתאום שה"שיווי משקל" של המשפחה שלי מתערער... פתאום הרגשתי שאנחנו עומדים רק על שני עמודים! נכון, הילדים לומדים במסגרות, ובשולחן שבת בעלי אומר משהו, או שהוא שואל אותם על מה שלמדו, אבל להגיד שיש לנו עשייה משמעותית בעניין? שזה נושא מרכזי בבית? ממש לא! האמת, באותו רגע זה ממש הפריע לי, וכבר חשבתי לעשות עם זה משהו, אבל אז הילדים חזרו מחברים, וניגשנו מיד לסעודה שלישית, ורצף האירועים של צאת השבת עם הררי הכלים והכביסה, דחפו את המחשבות בעניין לסוף סדר העדיפויות.

אחר כך, הייתה איזו אסיפת הורים, והתקרית של הבן עם החברים שלו וכמה מילים לא יפות שהופתעתי לשמוע ממנו, והבנתי שצריך לעשות משהו, כי יש פה איזה ואקום. הבית שלנו פתאום נראה לי קצת פחות דומה למה שבעלי ואני ציפינו ממנו בהתחלה, ומרחק השנים מימי הישיבה שלו ובית האולפנה שלי עושה את שלו. השיגרה, השחיקה, המשימות (כביסות כבר אמרתי?), אוכלות בנו בכל פה, ודיברנו על זה והחלטנו שזהו זה – צריך לעשות משהו! בלי הכרזות, ולא שינויים מרחיקי לכת, אבל משהו. קבוע, יציב, שישדרג קצת את הבית, שיהיה קצת יותר "בית יהודי"!

ואז, אז בעלי חזר הביתה עם עלוני השבת שדיברו על אירועי סיום הש"ס. דיברו שם על דף יומי, על 3/4 שעה בסך הכול, על קביעות, על התרגשות לסיים אחרי 7 שנים. כל יום, טיפה אחרי טיפה, מצטרפות לים גדול - ים התלמוד! האמת, עיקר מה שתפס אותו – דיברו שם על אנשים כמוהו! לא על רבנים ואברכים, וגם לא על כאלה שיש להם רקע משמעותי או כישרונות מזהירים. אנשים רגילים שעוסקים יום יום בפרנסתם ושאר טרדותיהם, "עמך", "בעלי בתים" (בית יהודי כבר אמרתי?).

דיברנו, והאמת שרציתי שילך, אבל גם חששתי. שיהיה לי קשה, שיהיה לו קשה, וסיכמנו שהוא ינסה את המסכת הראשונה. ניסיון לחודשיים. הוא אמר לי שזו מסכת קלה יחסית, מסכת ברכות, ושאחרי זה מגיעה מסכת שבת וזה כבר יותר קשה, "ואז כבר נראה". והיום? היום הוא מסיים את הש"ס! אחרי הרבה עליות ומורדות, שלי ושלו, וכמה פעמים שכמעט נשברנו, אבל ה' עזר והגענו לקו הסיום. סיום שהוא גם התחלה, כי אין אפס – הוא מתחיל עוד פעם! סליחה טעיתי - אנחנו מתחילים עוד פעם! כן, גם אני והילדים מסיימים היום את הש"ס! הרי בלעדינו זה לא היה קורה!

להגיד שזה תמיד קל? ודאי שלא! לפעמים זה בא על חשבוני ועל חשבון הילדים, זה מגביל לעיתים כשצריך לנסוע וכדו' – אבל במבט שני, דווקא הקושי הזה נותן לנו איכות חיים אחרת! מאז שבעלי הולך לדף היומי, התורה נמצאת ברקע כל הזמן! דיבורים כמו "אבא כבר חזר מהשיעור?" "איזה רעיון מעניין היה היום בשיעור", או אפילו "השיעור היה לי קשה היום, הייתי עייף" - כל זה נותן לנו תוכן בבית, ואני קצת יותר רגועה בעניין הזה של השלושה עמודים. אני מרגישה שהעולם שלי יותר יציב, והבית שלי יותר יציב, ואני גם יכולה לראות את ההשפעה של זה על הילדים. אז חשבתי, שיהיה יפה מצידי לשתף בזה גם אותך, ואולי עוד שבע שנים גם את תרגישי כמוני! מתחילים השבוע! שיהיה לכם המון הצלחה ושבת שלום!

( נשלף מאחת מתיבות הדואר בנוף איילון . האישיות האנונימית אותרה אבל ביקשה לשמור על אלמוניותה. )

מקור: גליון בסוד שיח מס' 186