סקר
האם אתה משתמש ב"מרגליות הים"?
באופן תדיר
פה ושם
אף פעם לא
לא מכיר


 
Skip Navigation Links > > > הדרן למסכת נידה, על חטא חווה ותיקונו
סיום מסכת

הדרן למסכת נידה, על חטא חווה ותיקונו

הדרן למסכת נידה, על חטא חווה ותיקונו / יעל לוין


[מקור: הצופה]

בעוד ימים אחדים עומדים יהודים בכל רחבי העולם לסיים את מחזור הלימוד האחד עשר של הדף היומי של התלמוד הבבלי, ויתקיימו טכסי סיום רבים. בשונה ממחזורי הסיום בשנים עברו, גדל גם מספר הנשים שיסיימו אף הן את לימוד הדף היומי. מסכת נידה, החותמת את התלמוד הבבלי, נוגעת מבחינת תכניה באורח מיוחד לנשים

תיקון הנשים את חטא חווה באמצעות שמירת הלכות נידה בא לידי ביטוי לא רק בעצם השמירה והזהירות בהן, כי אם אף בהוראתן את ההלכות הללו ובהטפתן לשמירתן. אישה שעוררה לכך היא אסנת מזרחי לבית ברזאני, בת המאה השבע עשרה מכורדיסתאן, בתו של רב העיר מוצול, ר' שמואל ברזאני, ואשת ר' יעקב מזרחי, ראש הישיבה במוצול לאחר פטירת חמיו. תלמידת חכמים זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו
 

פתיחה חטא חווה

במסכת נידה מוזכרות דמויות נשים מקראיות אחדות. יש וקיימת הסתייעות במעשה או באירוע הקשורים בנשים אלו, אך יש ומצויה הישענות על כתובים מקראיים המופיעים בפרשתן כראיה וכסיוע להלכה שהובאה קודם לכן. הדמויות הנזכרות הן חווה, לאה, דינה, תמר, יעל, חנה, בת פרעה בימי שלמה ואסתר. (1) חווה מאוזכרת במסכת זו בשני הקשרים בכפיפה אחת עם אדם הראשון. בראשונה מובאת דרשתו של ר' יהושע בן חנניא: "'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא) מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא א"כ נוצר", דהיינו רק לאחר היווצרות האדם עושה הקב"ה את עורו. האזכור השני של חווה כולל שתי דרשות לכתוב "ויבן ה' אלהים את הצלע" (שם ב, כב). הראשונה היא דרשתו של רב חסדא: "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש". הדרשה השנייה, המובאת משמו של ר' שמעון בן מנסיא, מזכירה שקלעה הקב"ה לחווה והביאה אצל אדם הראשון, "שכן בכרכי הים קורין ל'קלעיתא' 'בנייתא'".

בעוד שחווה נזכרת במסכת נידה בהקשרים ניטרליים או חיוביים, הרי שבסוגיה התלמודית בירושלמי שבת (פ"ב ה"ו, ה ע"ב) למשנת שבת "על שלש עברות הנשים מתות בשעת לדתן: על שאינן זהירות בנדה, ובחלה ובהדלקת הנר", מועלית זיקה בין חטאה לנידה, לחלה ולהדלקת הנר. וכך נאמר כי אדם הראשון דמו של עולם היה וגרמה לו חווה מיתה, לפיכך מסרו מצוות נידה לאישה. אדם הראשון חלה טהורה היה וגרמה לו חווה מיתה, לפיכך מסרו מצוות חלה לאישה. אדם הראשון נרו של עולם היה וגרמה לו חווה מיתה, לפיכך מסרו מצוות הנר לאישה. מקור זה מצוי בהקבלות רבות בספרות המדרשית.2 ראוי להעיר כי בפירוש מבית מדרשם של בעלי התוספות נזכר שהשם "חוה" הוא ראשי תיבות של "חלה ונדה הדלקה".3

בביאורים אחדים מבית מדרשם של בעלי התוספות נאמר שאדם וחווה נטלו עלי תאנה להתכסות בהם ש"אמרו בלבם אולי יזכור לנו זכות אבות, העתידין לצאת ממנו, והם נמשלו לתאנה, שנאמר 'כבכורה בתאנה בראשיתה' (הושע ט, י)".4 בהיעדר זכות אבות לאדם ולחווה, החלו הדורות הבאים אחריהם לתקן את חטאם. במקורות רבים קיימת הידרשות לאופנים השונים שבהם תוקן חטאם במהלך הדורות, ובדברינו אלה נעמוד על ההיבט של תיקוני חטא חווה בעניין נידה, שנעשו בידי דמויות נשים מקראיות שונות.
 

אשת נח ונשי בניו

ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב [תקמ"ג-תר"א (1783-1841)] כותב בחיבורו "אגרא דכלה" 5 כי אשת נוח ונשי בניו קיימו נידה, חלה והדלקת הנר, ומשום כך ניצלו תולדותיהן מן המבול. ו"בהתמוטט העולם בדור המבול נזכר הזכות שיקיימו נשי ישראל הג' מצות וכן היו בודאי מקיימים אשת נח ונשי בניו ונתקיימו התולדות ע"י כך ובזה ירמז 'אלה תולדות נ"ח' (בראשית ו, ט) בתיבת נ"ח נרמז "נר "נדה "חלה נ"ל".
 

שרה ורבקה

לפי הנזכר ב"לקוטי תורה" לר' חיים וויטאל,6 שרה, חנה, השונמית והצרפית היו כולן גלגול חווה. שרה תיקנה את כל שלוש המצוות שחווה חטאה בהן. בבראשית רבה (מהד' י' תיאודור וח' אלבק, ס, טז, עמ' 656-657) נאמר שענן היה קשור על אוהלה של שרה, שברכה הייתה מושלכת בעיסה ושהנר היה דולק מלילי שבת ללילי שבת. עניין העיסה מכוון לתיקון חלה, הנר הדולק להדלקת הנר, ושרה קיימה נידה כנזכר "חדל להיות לשרה ארח כנשים" (בראשית יח, יא). ואולם שרה הייתה בבחינת התחלת התיקון בלבד, ושלוש הנשים האחרות באו ותיקנו הכול: "חנה תקנה נדה, 'ופניה לא היו לה עוד' (שמ"א א, יח). שונמית נר, דכתיב 'ונשים לו שם כסא ומנורה' (ראו מל"ב ד, י). וצרפתית חלה, דכתיב 'עשה לי עוגה קטנה' (ראו מל"א יז, יג), ואליהו כהן היה". בחיבורו "שני לוחות הברית"7 מזכיר ר' ישעיה הורוויץ כי שרה שהייתה תיקון חווה הייתה זהירה מאוד בשלוש מצוות הנשים, וכן רבקה שקלסתר פניה היה דומה לשרה, הקפידה גם היא על המצוות הללו. שלא כמו ר' חיים וויטאל, השל"ה מסב את מוטיב הענן בבראשית רבה על נידה: "ענן קשור על האוהל סוד הזיווג בטהרה כמ"ש 'ופקדת את[!] נוך וידעת כי שלום אהלך' (איוב ה, כד)".

בביאור המיוחס לר' אלעזר מוורמייזא נאמר כי ראשי התיבות של המילים "חיי שרה מאה" (בראשית כג, א) הם "משיח", "דבזכות שרה יבוא המשיח".8 החיד"א מביא בביאורו לספר בראשית פירוש זה מכתב יד ומוסיף לבארו: "ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה וא"כ בזכותה יבא משיח שהגדילה לתקן עון חוה".9
 

רחל ולאה

על רחל מוזכר במקורות אחדים מבית מדרשם של בעלי התוספות כי הסימנים שמסר לה יעקב היו נידה, חלה והדלקת הנר, וסימנים אלו העבירה ללאה.10 באחד המקורות נזכר שעניין זה מופיע בפרק "יש נוחלין"11 הכוונה לבבא בתרא קכג ע"א שם נאמר כי יעקב מסר את הסימנים לרחל שהעבירתם ללאה, אולם אין עניין זה מצוי בנוסח התלמוד שלפנינו. בביאור אחר מוזכר שלאה בחרה לתת ביטוי למהות הסימנים בהנציחתם בשמות אחדים מבניה: "ראובן שהיה ראשית סימן תחלה 'ראשית ערסתיכם' (במדבר טו, כ). יהודה סימן להדלקת הנר, וכן הוא אומר 'ערכתי נר למשיחי' (תהלים קלב, יז). דוד הבא משבט יהודה, זבולון סימן לנדה דכתיב 'הפעם יזבלני אישי' (בראשית ל, כ) כמו הנדה שאינה עם בעלה כי אם לפעמים".12
המקרא מציין את מיתתן של שתי נשים בלידתן; רחל אמנו (שם לה, טז-יט) וכלת עלי, אשת בנו פינחס (שמ"א ד, יט-כב). נימוקים שונים מובאים במקורות הספרות המדרשית באשר לסיבת מותה של רחל. במדרש "לקח טוב" לרבנו טוביה בר' אליעזר לדוגמה נדחית האפשרות שרחל מתה מחמת שלא הייתה זהירה במצוות הנשים.13 ר' חיים יעקב סאפרין מקומרנא14 [תרנ"א-תשכ"ט (1891-1969)] כותב כי מיתתה של רחל בלדתה הייתה עלולה לשמש מקור לרינון הבריות על אודותיה. לכן אמרה רחל בשעת לידת יוסף "אסף אלהים את חרפתי" (בראשית ל, כג), שעתיד היה יוסף למסור את נפשו על שלוש המצוות הללו, והדבר נחשב לה כאילו תיקנה היא את חטא חווה. האדמו"ר מקומרנא מסב את תיקונו של יוסף בנידה על עמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר.
 

נשי ישראל במצרים

במקורות אחדים המונים טעמים להבאת עשר המכות על המצרים, נזכר בווריאציות אחדות כי מכת דם באה עליהם משום שלא הניחו לבנות ישראל לטבול.15 וכך נאמר בשמות רבה: "מפני מה הביא הקב"ה עליהם דם? מדה כנגד מדה [...] לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן, כדי שלא יהו פרים ורבים. לפיכך לקו המים בדם". נמצאנו למדים אם כן כי בנות ישראל במצרים הקפידו לטבול לנידתן.

במקורות שונים בספרות המדרשית משויכת גאולת מצרים לאישים שונים, ובכלל זה דמויות נשים. בבבלי סוטה יא ע"ב ובמקבילותיו מובא המאמר הנודע שהגאולה הייתה בזכות הנשים הצדקניות, ולאחר מכן בא פירוט פועלן של הנשים אשר עודדו את בעליהן בשעבוד ועוררום לפריה ורביה.16 במקבילה בזוהר (שמות, ג ע"ב) נקשר עניין זה באופן יחידאי לטבילתן לטהרתן. נאמר כי על אף שישראל היו בגלות מצרים, נשמרו מנידה, מבת אל נכר ומהרג הזרע, ובאשר לשמירת נידה נזכר כי לאחר שנטהרו היו הנשים מתקשטות ומסתכלות במראה עם בעליהן, ומעוררות אותם לפריה ורביה. על כן זכו הן שכיור הנחושת וכנו נעשו ממראות אלו.

ב"מדרש אגדה" (מהד' ש' באבער, שמות, לה, ד, עמ' 188) מוזכר כי הבאת חח ונזם וכומז לנדבת המשכן (שמות לה, כב) באה לכפר על נפשותיהם; חח מכפר על מעשה ידם, נזם מכפר על שמיעת אזנם, וכומז – דפוס בית הרחם – בא לכפר על מקורם "בשביל שלא נזהרו בדם נדה". לא נזכרו פרטים באשר לחוסר הזהירות בשמירת נידה.

בשונה מהמקורות לפיהם בנות ישראל אמנם שמרו במצרים על נידה או ביקשו לשמור על מצווה זו, במדרש תנחומא (מצורע, ט) מובא משמו של ר' לוי כי "בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות דם נדה מפני שאימת המצרים עליהם ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה שהיתה שכינה עמהן". מדבריו אלו משתמע כי בנות ישראל שלא ראו דם לא הצטרכו לטבול.
 

חנה

בנוסח תפילה המיוחס לחנה בבקשתה להיפקד בבנים שבבבלי ברכות (לא ע"ב), אחת מני גרסאות תפילה שונות המיוחסות לה, מעלה היא את זכותה בשמירת שלוש מצוות הנשים: "א"ר יוסי בר' חנינא ג' אמתות הללו למה אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע שלשה בדקי מיתה בראת באשה ואמרי לה שלשה דבקי מיתה ואלו הן נדה וחלה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן". רש"י מבאר את המילים "בדקי מיתה" כלקמן: "שהאשה נבדקת בהן בשעת הסכנה שאם ימצא בה אחד מהם תמות". הביטוי "דבקי מיתה" מופיע בתוספתא שבת (מהד' ש' ליברמן, ב, 10, עמ' 8-9) בהקשר למשנת שבת ב, ו, המונה את שלוש העבירות שבגינן עלולות הנשים למות בשעת לדתן, וכן בברייתות מקבילות בתלמוד הירושלמי (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו, ה ע"ב) ובתלמוד הבבלי (שבת לב ע"א) למשנה זו. וכך מוזכר בתוספתא שבת: "ר' יוסה או' שלשה הן דבקי מיתה מסורין לנשים". וכך נאמר בבבלי שבת: "תניא ר' יוסי אומר שלשה בדקי מיתה נבראו באשה ואמרי לה שלשה דבקי מיתה נדה וחלה והדלקת הנר". רש"י מבאר בסוגיה זו את המילה "בדקי" כ"עונות שבודקין אותן בהן בשעת סכנה".

בפסיקתא רבתי (מהד' מ' איש שלום, כי פקד ה' את חנה, קעט ע"ב-קפ ע"א) ובמדרש שמואל (מהד' ש' באבער, ב, ו, עמ' 49) בא מקור זה בבבלי ברכות בשינוי, ונזכר שהמילה "אמתך" מופיעה שלוש פעמים בפסוק "ותדר נדר ותאמר ה' צבקות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (שמ"א א, יא), כנגד שלוש מצוות הנשים. וכך נאמר בפסיקתא רבתי: "'וזכרתני ולא תשכח אמתך' א"ר שמואל בר נחמן שלשה פעמים כתוב בפסוק זה 'אמתך' 'אמתך' 'אמתך' כנגד שלש מצות ששנו רבותינו שהנשים זקוקים להם בנדה בחלה ובהדלקת הנר. אמרה חנה רבונו של עולם לא הייתה אמתך זהירה בשלשתם". ראשי התיבות של "חלה נידה הדלקת הנר" יוצרות את השם חנה. עניין זה לא נזכר במפורש בספרות המדרשית, אולם מוזכר בספרות הפרשנית בימי הביניים. 17

כפי שהזכרנו מכבר, על פי הנאמר ב"לקוטי תורה" לר' חיים וויטאל, שרה, חנה, השונמית והצרפית היו גלגול חווה. שרה החלה לתקן את חטא חווה, ואולם שלוש הנשים האחרות הוסיפו לתקן כל אחת עניין אחד עד שנתקן הכול, וחנה היא שתיקנה נידה.18
 

אסתר ואביגיל

במדרש תהלים (מהד' ש' באבער, כב, טז, עמ' 188) נאמר שאסתר הזכירה בתפילה שנשאה ששמרה על שלוש מצוות הנשים: "'אלי אלי למה עזבתני' (תהלים כב, ב), 'מבטן אמי אלי אתה' (שם שם, יא), למה שלש פעמים, אמרה אסתר לפני הקב"ה רבש"ע שלש מצות נתת לי נדה וחלה והדלקת הנר, אע"פ שאני בבית רשע זה, כלום עברתי על אחת מהן". מעניין להפנות אל שינוי נוסח באור זרוע לר' יצחק מווינה: "מיכן אמרה אסתר לפני הקב"ה רבש"ע שלש מצות הזהרת לנו ע"י משה רבינו".19 מדרש תהלים התגבש על פני מאות אחדות של שנים, כשחלקו האחרון הוא מהמאה השלוש עשרה,20 וקרוב לשער כי דרשה זו בנוגע לאסתר מושפעת מן המדרשים על אודות חנה. במדרש תהלים, בדומה לקטעים על חנה בפסיקתא רבתי ובמדרש שמואל, מצינו כי שלוש מצוות הנשים הן כנגד מילים השבות והנשנות בכתוב המקראי שלוש פעמים.

חשוב לציין עוד כי על אסתר נאמר בבבלי מגילה יג ע"ב שהייתה מראה דם נידה לחכמים: "'ואת מאמר מרדכי אסתר עושה' (אסתר ב, כ) אמר רבי ירמיה שהיתה מראה דם נדה לחכמים".21 באורח דומה מצינו במדרש אסתר רבה: "'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים' (שם ב, יא) לשאול על כתמה ועל נדותה".22 כן נזכר כי הייתה "מונה ספירת ימי נדתה".23 גם על אביגיל מאוזכר שנטלה דם והראתה לו לדויד.24 דויד מעיד על עצמו שבניגוד לכל "מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" (ברכות ד ע"א), ומן התקופה התנאית אנו שומעים בין היתר על נשים שבאו לפני ר' אלעזר בר' שמעון, בנו של רשב"י (בבא מציעא פד ע"ב). משנת נידה ד, ב קובעת כי "בנות הצדוקין, בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן, הרי הן ככותיות. פרשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל. רבי יוסי אומר: לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן". בתלמוד שם (לג ע"ב) מובאת ברייתא המציינת כי נשות הצדוקים היו מראות דם לחכמים, חוץ מאישה אחת שלא הראתה דם לחכמים ומתה.
 

הדרן

תיקון הנשים את חטא חווה באמצעות שמירת הלכות נידה בא לידי ביטוי לא רק בעצם השמירה והזהירות בהן, כי אם אף בהוראתן את ההלכות הללו ובהטפתן לשמירתן. וכך ניתן להזכיר שני מקורות ייחודיים בעניין זה. ב"מדרש 'אשת חיל'" המיוחס לר' משה אלבלידה, מגדולי חכמי תימן בסוף המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש עשרה, מובא כי מרים הייתה מלמדת את הנשים הלכות, לרבות הלכות הנוגעות לנשים: "'חגרה בעוז מתניה' (משלי לא, יז), זו מרים שהיתה מתחזקת בטהרות ומלמדת לכל נשי ישראל ומורה להם דקדוקי נשים בטמאות ובטהרות".25 מקור דבריו אלו וכן מקורן של הבאות נוספות במדרש זה נעלמים, אך אין זה מן הנמנע שהם מיוסדים על מקורות מדרשיים שאבדו מקרבנו. אישה שעוררה לשמירת נידה, ואפשר שאף הורתה הלכות אלו, היא אסנת מזרחי לבית ברזאני, בת המאה השבע עשרה מכורדיסתאן, בתו של רב העיר מוצול, ר' שמואל ברזאני, ואשת ר' יעקב מזרחי, ראש הישיבה במוצול לאחר פטירת חמיו. תלמידת חכמים זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו. וכך מעידה היא על עצמה באחת מן האיגרות העבריות שחיברה שהייתה "מלמדת תורה ומ[וכ]חת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפלה וכיוצא".26

* * *

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א ומקבילות). יהי רצון שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה, למחזורים נוספים שבהם ילכו ויתרבו מספריהן של תלמידות חכמים וחכמות שיסיימו את לימוד התלמוד כאחיהן הגברים.

 


(1) חווה (כה ע"א; מה ע"ב); לאה [לא ע"א (פעמיים)]; דינה (שם); תמר (ח ע"ב; כח ע"א); יעל (נה ע"ב); חנה (לח ע"ב); בת פרעה בימי שלמה (ע ע"ב); אסתר (עא ע"א).
(2) ראו י' לוין כ"ץ, "עיון במשנתו של 'ההוא גלילאה'", שנה בשנה, תשנ"ח, עמ' 395-396.
(3) תוספות השלם, חלק א, עמ' קמב, אות ח.
(4) שם, עמ' קכו, אות ח. בספרות המדרשית הוסבו תיבות כתוב זה בהושע על "האבות", על אברהם, יצחק ויעקב ועל ישראל. ראו המקרא בפרשנות חז"ל, הושע, בעריכת מ' בן-ישר, י' גוטליב וי"ש פנקובר, רמת-גן תשס"ד, עמ' 391-396. ואולם השוו לנזכר בזוהר, חיי שרה, קכח ע"א, שבשעה שנכנס אברהם למערה וביקש לקבור את שרה, לא רצו אדם וחווה שתיקבר שם; הם אמרו שהם בבושה לפני הקב"ה מחמת חטאם, ועתה חוששים שתיווסף להם הבושה של מעשיהם הטובים. אברהם הציע להתפלל עליהם שלא ייבושו לפניו לעולמים, ורק לאחר מכן קבר את שרה.
(5) ר' צבי אלימלך, אגרא דכלה על חמשה חומשי תורה, ספר בראשית, Lemberg 1868, נו ע"ב.
(6) ר' חיים וויטאל, לקוטי תורה, תל אביב [תשכ"ג], שמואל א, עמ' רצא.
(7) ר' ישעיה הורוויץ, שני לוחות הברית, אמשטרדם ת"ט, פרשת חיי שרה, רפד ע"א, "הג"הה".
(8) תוספות השלם, חלק ב, עמ' רכו, אות יג. ביאור זהה מצוי בפירוש רבנו אפרים. ראו פירוש רבינו אפרים ב"ר שמשון וגדולי אשכנז הקדמונים על התורה, חלק ראשון, בראשית – שמות, ירושלם [תשנ"ג], בראשית כג, א, עמ' פא. וראו אף שם, בראשית כג, ב, עמ' פב.
(9) חיים יוסף דוד אזולאי, נחל קדומים על חמשה חומשי תורה, ווארשא תרמ"ט, פרשת חיי שרה, אות א, ה ע"ב.
(10) תוספות השלם, חלק ג, עמ' קמב, כט, כה, אות א; עמ' קמב-קמג, אות ב; עמ' קמג, אות ו.
(11) שם, עמ' קמב, אות א.
(12) שם, עמ' קמג, אות ו.
(13) לקח טוב, מהד' ש' באבער, בראשית לה, טז, עמ' 180. וראו י' לוין, "וגברי היכא מבדקי? – על העברות שבגינן עלולות נשים למצוא את מותן ועל הדגם הגברי המקביל", קולך 88 (תשס"ה), עמ' 4-5.
(14) רבינו חיים יעקב סאפרין, פרי חיים, ירושלים תשנ"ז, פרשת מקץ, עמ' שנז-שסא.
(15) תנחומא, וארא, יד; שמות רבה, מהד' א' שנאן, ט, י(3), עמ' 217; סדר אליהו רבה, מהד' מ' איש שלום, ח, עמ' 40; "מדרש חדש על התורה", J. Mann, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, Vol. I, pp. 214-215.

(16) ראו י' לוין, מדרשי בתיה בת פרעה, ירושלים תשס"ד, עמ' 11-13.
(17) ראו בין היתר תוספות השלם, חלק ו, עמ' קכד, אות ד; עמ' קכה, אות יא.
(18) ראו לעיל ליד הע' 6.
(19) רבינו יצחק מווינא, אור זרוע, חלק ראשון, זיטאמיר תרכ"ב, הלכות חלה, סימן רכה, לד ע"ג.
(20) ראו J. Elbaum, “Midrash Tehillim,” Encyclopedia Judaica, Jerusalem 1972, Vol. 11, pp. 1519-1520.

(21) ועיינו עוד ר' מ"מ כשר, תורה שלמה, מגילת אסתר, עמ' פד, מאמר קמד ובמקורות הרשומים בביאור.
(22) אסתר רבה, ו, ח, י ע"ג. ועיינו אף שם, א, ג, ג ג"א; שיר השירים רבה, ג, ו, ג, כא ע"ב.
(23) "מדרש מגילה", M. Gaster, Studies and Texts, Vol. III, London 1925-1928, p. 46.

(24) מגילה יד ע"א-ע"ב. מקבילות: ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ב, כ ע"ב; מדרש שמואל, מהד' ש' באבער, כג, יב, עמ' 117; רשימת מקבילות למקור במגילה ראו י' לוין כ"ץ, "שבע נביאות ושבע ספירות – עיונים בפרשנות קבלית", דעת 44 (תש"ס), עמ' 123.
(25) "מדרש 'אשת חיל' לרב משה בירב יוסף אלבלידה", מהד' צ"מ רבינוביץ, מצפונות יהודי תימן, בעריכת ש' גרידי, תל-אביב–יפו התשכ"ב, עמ' 213.
(26) א' מלמד ור' לוין מלמד, "הרבנית אסנת – ראש הישיבה בכורדיסתאן", פעמים 82 (תש"ס), עמ' 163-178.


עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר