סקר
מסכת בבא קמא:





 
מספר צפיות: 17
דף כה עמוד א
* עבודת המנחה - אם בא לעשותה ביד - עליו לעובדה בימין (כדין זריקת חטאת), ואם בא לעשותה בכלי - רשאי לעובדה גם בשמאל (כדין זריקת אשם).
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שדם שנשפך על הרצפה לאחר שחיטתו של הקרבן לפני שהתקבל בכלי, ואח"כ אספו הכהן מהרצפה, פסול.
* השוחט - צריך שיקבל את כל דמו של פר.
* השוחט - צריך שיגביה סכין למעלה מיד לאחר השחיטה (כדי שלא יפול הדם שעל הסכין לתוך המזרק).

דף כה עמוד ב
* השוחט - צריך שיתן את הורידין (שבצואר הקרבן) באויר שכנגד תוך הכלי.
* רבי אסי הסתפק מה הדין במקרה שקיבל את הדם והחזיק את הכלי כנגד ורידי הצואר ונפחתו שולי הכלי לפני שהגיע הדם לתוך חללו ("אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא").
* הוייתן של המקואות על ידי טהרה תהא (ולא על ידי דבר המקבל טומאה).
* הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטתו ואח"כ קיבל את דמו - פסול (למסקנת הגמרא מום פוסל רק בשעת השחיטה והקבלה ולא בשעת הזריקה).
מספר צפיות: 29
דף כו עמוד א
* קדשי קדשים - שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, קדשים קלים - שחיטתן בפנים (=בעזרה) וקיבול דמן בכלי שרת בפנים.
* הגמרא ניסתה (פעמיים) להוכיח שבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם פסול, אך דחתה את זאת.
* הגמרא דנה באופנים שונים של שחיטה וקבלה.

דף כו עמוד ב
*במשנה (בעמוד א) מבואר שאם זרק את הדם במקום שאינו ראוי, פסול - ושמואל מחדש שהבשר הוא זה שפסול אבל הבעלים נתכפרו ויצאו ידי חובתם (זריקה שלא במקומו נחשבת כזריקה במקומו לענין כפרה לבעלים).
* לדעת רבא: אין מחשבה של פסול פוסלת את הקרבן אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
מספר צפיות: 25
דף כז עמוד א
* ריש לקיש חולק על שמואל, וסובר שכוונת המשנה (בדף הקודם) שאם זרק שלא במקומו פסול, היינו שפסול ממש ואף הבעלים לא נתכפרו.
* רבי יוחנן חולק על שמואל וריש לקיש, וסובר שזריקה שלא במקומה איננה נחשבת כמו זריקה במקומה (אך מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית).

דף כז עמוד ב
* רב נחמן בר יצחק הביא הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן, שקיימת שיטה שאע"פ שזריקה שלא במקומה לא נחשבת כבמקומה, מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית.
* לדעת רבי אלעזר: מזבח הפנימי מקדש פסולין (ואפילו אלו שאינם ראויים לו), שאם עלו עליו לא ירדו.
מספר צפיות: 18
דף כח עמוד א
* לדעת שמואל (הסובר, שעור אליה נחשב כאליה, ונקטר על המזבח): התנא של המשנה (שבסוף העמוד הקודם) הוא רבי אליעזר, הסובר ש"מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח".
* לדעת רב הונא: עור אליה לא נחשב כאליה לענין מצות הקטרה.
* לדעת רב חסדא: עור אליה נחשב כאליה לענין מצות הקטרה, אך המשנה עוסקת באליה של גדי שאינה קריבה אלא נאכלת.
* מסוף עמוד זה ועד תחילת הדף הבא, הגמרא מבררת את המקור לכך שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת והאוכל מקרבן שחשב עליו חוץ לזמנו חייב כרת.

דף כח עמוד ב
* נותר דומה למחשבת חוץ לזמנו ב-2 דברים, ומחשבת חוץ למקומו דומה למחשבת חוץ לזמנו ב-4 דברים.
* הטעם שהפסוק "ואכליו עונו ישא" עוסק דווקא בנותר, הוא בגלל שיש גזירה שוה ('קדש' 'קדש') המלמדת על כך.
* רבא דורש את הפסוק הארוך "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו..." ולומד ממנו מספר הלכות.
מספר צפיות: 25
דף כט עמוד א
* לדעת רבא: מחשבת חוץ למקומו - אינה פוסלת אלא או בקדשי קדשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקדשים קלים שחישב לאוכלם חוץ לעיר.
* הגמרא מביאה ברייתא (עם 3 דעות) הדורשת ומוכיחה שפיגול חל על ידי מחשבה בשעת העבודה לאכול את הבשר חוץ לזמנו (ולא על ידי אכילת הבשר בפועל לאחר זמן).

דף כט עמוד ב
* אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון (רש"י: שגזל) ואין לו.
* דרשת רבי ינאי מהפסוק "לא יחשב" - ללישנא הראשונה: מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול, ללישנא השניה: המחשב בקדשים מחשבת פסול לוקה לדעת רבי יהודה.
* לדעת חכמים מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הרי זה פיגול - לדעת אילפא: המחלוקת היא ב-2 עבודות, אבל בעבודה אחת מחשבות מוציאות זו מזו, אך לדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף בעבודה אחת.
מספר צפיות: 23
דף ל עמוד א
* האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - לדעת רבי מאיר: הרי זו תמורת עולה, לדעת רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, דבריו קיימין.
* האומר "הרי זו תמורת עולה ושלמים" או "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" - לדעת אביי: רבי מאיר מודה שדבריו קיימין, לדעת רבא: גם בזה רבי מאיר חולק.
* לדעת רב דימי: רבי מאיר סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי הסובר אין אומרים "תפוס לשון ראשון").

דף ל עמוד ב
* לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: רבי מאיר לא סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי בפירוש דעתו של אדם שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים").
* למסקנת הגמרא: גם במקרה שאמר "כזית למחר וכזית בחוץ" (ולא רק במקרה שאמר "כזית למחר כזית בחוץ") חולק רבי יהודה וסובר שאומרים "תפוס לשון ראשון", ולכן זה פיגול וחייבים עליו כרת.
מספר צפיות: 16
דף לא עמוד א
* חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו ואח"כ חשב לאכול חצי זית חוץ למקומו ואח"כ חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו - לדעת רבא (ורב אשי): פיגול (כי מצטרפים 2 חצאי הזיתים של מחשבת חוץ לזמנו), לדעת רב המנונא: לא פיגול (אלא פסול).
* רב דימי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו - פיגול.
* רבין בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו - פיגול.
* חישב בשעת שחיטת הזבח שיאכלוהו כלבים או אש למחר - הרי זה פיגול.

דף לא עמוד ב
* חישב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי זית במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו - מצטרפים.
* הסיפא של המשנה (כט עמוד ב) - לדעת רבי ירמיה: הסיפא כדעת רבי אליעזר (הסובר שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך), לדעת אביי: אפשר לומר שהסיפא גם כדעת חכמים.
* תחילת המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת ששחיטה כשרה בזרים, נשים, עבדים וטמאים.
מספר צפיות: 15
דף לב עמוד א
* שחיטה כשרה בזר לכתחילה, אך המשנה נקטה לשון של דיעבד בגלל ששנתה גם טמא, וטמא לכתחילה לא ישחוט שמא יגע בבשר.
* הדרשה מפסוק (המובאת בברייתא) ששחיטה כשרה רק בטהורים ולא בטמאים, איננה דרשה גמורה אלא רק אסמכתא מדרבנן.

דף לב עמוד ב
* לדעת שמעון התימני: גם השוחט צריך להיות בעזרה.
* לדעת עולא בשם ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים העזרה - לוקה (ביאה במקצת שמה ביאה).
* למסקנה, רב יוסף מדייק מדברי עולא, שאם רובם של ישראל היו טמאים בערב הפסח טומאת מת ונעשו לאחר מכן טמאים בטומאת זיבה - הואיל והותרו לטומאתם הותרו לזיבתם (ואביי מקשה על דבריו).
מספר צפיות: 13
דף לג עמוד א
* הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא (שבעמוד הקודם), הסובר ש"ביאה במקצת שמה ביאה", אך רב יוסף דוחה את הסיוע (ומובאות 2 לישנות כיצד רב יוסף דוחה את הסיוע).
* כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו של אשם מצורע, ומובאות 2 לישנות בדעת רב אדא בר מתנה לטעם של דין זה.

דף לג עמוד ב
* לדעת רבינא, מה שעולא אמר, ש"ביאה במקצת שמה ביאה", זה רק בנוגע לחיוב מלקות אך לא לענין חיוב כרת.
* טמא שנגע בקודש - ריש לקיש אמר: לוקה, רבי יוחנן אמר: אינו לוקה.
* אזהרה לאוכל בשר קודש - מנין? ריש לקיש אמר למד זאת מהפסוק "בכל קודש לא תגע", ורבי יוחנן למד זאת בגזירה שוה מביאת מקדש.
מספר צפיות: 13
דף לד עמוד א
* טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה.
* אדם טהור שאכל מבשר קרבן שנטמא - לדעת אביי: לדברי הכל לוקה, לדעת רבא: לדברי הכל אינו לוקה.
* למסקנה: המעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח - אין לוקים עליו, המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח - לדעת רבי יוחנן עובר בעשה, ולדעת ריש לקיש לא.

דף לד עמוד ב
* מי שהוא פסול לעבודה וקיבל את הדם וזרקו על גבי המזבח - הזריקה לא נחשבת לזריקה לענין זה שהדם הנשאר בצוואר הבהמה נחשב לשיירי הדם ואינו ראוי לזריקה על גבי המזבח [כך לפי הלישנא הראשונה, אך לפי הלישנא השניה הדין הוא בספק].
* קרבן חטאת שקיבל את דמו ב-2 כוסות והזה מדמו של כוס אחת את 4 המתנות ע"ג המזבח - נחלקו התנאים אם הדם שבכוס האחר דחוי ופסול או שנעשה שירים (ושופכים אותו על יסוד המזבח).
* לדעת רבא: המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת חנן המצרי (הסובר שאין דין דחויין), ולדעת רב אשי: המשנה היא אף כדעת החולקים על חנן המצרי (ולדעתם כל דבר שבידו להכשירו לא נעשה דחוי).
מספר צפיות: 14
דף לה עמוד א
* האוכל את דם התמצית - עובר באיסור לא תעשה, ולדעת רבי יהודה חייב כרת.
* לדעת כולם: דם התמצית פסול לזריקה ואינו מכפר, ולדעת רבי יהודה אם דם התמצית מעורב עם דם כשר, אינו מבטל את הדם הכשר ואפשר לזורקו.
* לדעת חכמים: פוקקין את העזרה בערב פסח, כי זה שבח לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם (בזמן הולכת עצים למערכה).
* לדעת רבי אלעזר: יש דברים שהמחשבה בהם אינה מפגלת, אך אם נתפגל הקרבן על ידי דבר אחר, אף הם מתפגלים.

דף לה עמוד ב
* הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה 2 ראיות לדעת רבי אלעזר ודוחה אותן, ומביאה קושיה של רבה על דעת רבי אלעזר ומתרצת, ולבסוף מביאה את רבא שמוכיח מהמשנה (בעמוד א) כדעת רבי אלעזר.
* לדעת רבי עקיבא, בעל מום שעלה על המזבח לא ירד, ורבי יוחנן מבאר שדין זה לא נאמר בדוקין שבעין ולא אם קדם מומן את הקדשן.
* לדעת רבי יוחנן: רבי עקיבא מודה בעולת נקבה שאם עלתה על המזבח תרד (כי אין עולה באה אלא מזכרים, ולכן נחשב כקדם מומה להקדישה).
מספר צפיות: 18
דף לו עמוד א
* למסקנת הגמרא: הטעם של רבי יהודה - הסובר, שאם חישב להניח את דמו או את אימוריו למחר או להוציאם לחוץ, פסול - הוא מסברה.
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי יהודה מה הדין במקרה שחישב בשעת שחיטת קרבן חטאת להכניס את דמה לתוך ההיכל (אם הקרבן פסול או כשר).

דף לו עמוד ב
* השוחט חטאת בדרום - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם סובר שחייב מלקות או לא.
* הגמרא דחתה את דברי רבי אבא, הסובר שרבי יהודה מודה שהקרבן נעשה פיגול במקרה שחישב להניח את הדם למחר, וחישב בעבודה בשניה על מנת לאכול מבשרו חוץ לזמנו.
* לדעת רבינא בר סילא: אם חישב בשעת עבודת הזבח שיאכלוהו טמאים למחר - הקרבן נעשה פיגול, וחייב כרת על אכילתו.
* לדעת רב דימי בר חיננא: בשר קרבן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו - אם אכל מהם בטומאת הגוף, חייב כרת.
* הגמרא בתחילת פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבררת את המקור לכך ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר".
1 2 3 4 5 6 7 8
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר