דף קיח עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שגם יחיד מקריב את קרבנות החובה בבמה גדולה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי שמעון הסובר שאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן.
* לדעת רבי יוחנן: ערל ישראל שנטמא במת מקבל הזאה בעודו ערל כדי להטהר מטומאת מת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה לא היתה תקרה (אלא יריעות פרוסות מלמעלן כאוהל).
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה.

דף קיח עמוד ב
* לדעת רבי: בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל - בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים - ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין. [ולדעת ת"ק: רק בבתי המקדש שרתה שכינה].
* ימי אהל מועד שבמדבר 39 שנה, ימי אהל מועד שבגלגל 14 שנה, ימי אהל מועד שבנוב וגבעון 57, ימי אהל מועד שבשילה 369 שנה.
* כשמת עלי הכהן - חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון.

דף קיט עמוד א
* המקור להיתר במות בזמן שבין שילה לירושלים הוא מהפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה".
* מעשר שני ומעשר בהמה נאכלים בנוב וגבעון לדעת רבי יהודה, אך לדעת רבי שמעון מעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל.
* "אל המנוחה ואל הנחלה" - רבי יהודה: שילה, ירושלים. רבי שמעון: ירושלים, שילה. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחאי: זו וזו ירושלים.

דף קיט עמוד ב
* הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות - הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת (ולא כמו רב כהנא הסובר שבהעלאה חייב כרת).
* הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות - הרי הן בעשה ואין בהן בלא תעשה.
* הגמרא מביאה את המקורות לחילוקי הדינים (שנאמרו במשנה) שבין במת ציבור לבמת יחיד.
* לדעת רבי יהודה אין להקריב מנחה או עופות בבמה.

דף קכ עמוד א
* שחיטת לילה בבמת יחיד - רב ושמואל נחלקו אם כשרה או פסולה.
* עולת במת יחיד - לדעת רב: אין טעונה הפשט וניתוח, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): טעונה הפשט וניתוח.
* הברייתא מפרטת דברים שבהם יש הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה ודברים שהם שווים זה לזה.

דף קכ עמוד ב
* למסקנת הגמרא: זמן אכילת קדשי במה קטנה הוא כזמן אכילת קדשי במה גדולה.

הדרן עלך מסכת זבחים