סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 
מספר צפיות: 2
דף כה עמוד א
* המשנה מבארת באלו אופנים נוהגת שבועת ביטוי, וכן מביאה שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם יש חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר.
* נדרים חלים על דבר מצוה משא"כ בשבועות, ושבועות חלות על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים.
* "שבועה שזרק/שלא זרק פלוני צרור לים" - נחלקו רב ושמואל אם חייב קרבן אם היה שוגג או לא (שמואל פוטר כי לדעתו כל שבועה שאינה בלהבא, גם בלשעבר אינה).

דף כה עמוד ב
* בגמרא מובאות 2 קושיות שהקשו אמוראים ממשניות על דעת שמואל, ותירוציהם.
* אף בשבועה שאינה בלהבא אלא רק בלשעבר - שמואל מודה שאם היה מזיד הרי שחייב מלקות.
* אביי סובר (בתחילת הסוגיה, אך יתכן שחזר בו לבסוף) שרב מודה באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" ונמצא שלא ידע, שפטור מקרבן שבועה.
מספר צפיות: 5
דף כו עמוד א
* רבי עקיבא דרש את התורה ב"ריבוי מיעוט וריבוי", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי הוא גם על שבועה לשעבר; ורבי ישמעאל דרש את התורה ב"כלל ופרט וכלל", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי אינו אלא על שבועה להבא.
* אם היתה לו טעות בשעת השבועה (שסבר שהיה הדבר כמו שהוא נשבע), נחשב אונס ופטור מחיוב שבועה.
* לדעת רב יוסף שייך אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, ועליו לימדה הברייתא לפטור מקרבן; אך לדעת רבי אלעזר ואביי לא שייך העלם חפץ ללא העלם שבועה, והברייתא משובשת היא.

דף כו עמוד ב
* איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר שחייב עליה קרבן? באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן.
* לדעת שמואל: בשבועה - גמר בליבו שיחול עליו איסור שבועה, צריך שיוציא בשפתיו (ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה), אך בתרומת מלאכת המשכן ובקדשים - חל גם אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.
מספר צפיות: 4
דף כז עמוד א
* נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך).
* נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו).
* הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה.
* לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.
מספר צפיות: 2
דף כח עמוד א
* לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו.
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן).

דף כח עמוד ב
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים.
* הגמרא מביאה 3 מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד אין שבועה חלה על שבועה.
מספר צפיות: 5
דף כט עמוד א
* שבועת שוא זה כאשר נשבע לשנות את הידוע לאדם (כגון שאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב), וזה רק כאשר ניכר הדבר לפחות לשלשה בני אדם.
* חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
* שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן.
* למסקנת הגמרא: אין כוונת הנשבע מועילה לשנות ממשמעות דיבורו.

דף כט עמוד ב
* שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ונשים, בקרובים ורחוקים, בכשרים ופסולים, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין אם נשבע מעצמו, ואם עבר במזיד על שבועות אלו חייב מכות, ואם עבר בשוגג - על שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא פטור.
* לדעת שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה - כמוציא שבועה בפיו דמי.
* רב פפא משמיה דרבא מוכיח דין זה מיישוב סתירה בין משנה וברייתא, ורבינא משמיה דרבא מוכיח זאת מדיוק מהמשנה בעמוד זה.
מספר צפיות: 3
דף ל עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת העדות.
* הגמרא מביאה 3 ברייתות שונות המלמדות (בדרכים שונות) שהפסוק "ועמדו שני האנשים" עוסק בעדים ולא בבעלי דינין, ולכן נשים פסולות לעדות.
* לדעת חכמים: מצוה לבעלי דינין (=תובע ונתבע) שיעמדו, ולדעת רבי יהודה: אם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין.
* "בצדק תשפוט עמיתך" - (1) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. (2) הוי דן את חבירך לכף זכות. (3) אם באו שני דינים לפני הדיין, מצוה על הדיין להקדים את דינו של התלמיד חכם.

דף ל עמוד ב
* לדעת עולא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא רק בנוגע לבעלי דינין, אך העדים לדברי הכל בעמידה (אא"כ העד הוא תלמיד חכם).
* לדעת רב הונא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה.
* תלמיד חכם אינו צריך להתבזות ולבוא לבית דין שחשיבותו פחותה כשעדותו היא לענין ממון, אבל בדבר איסור חייב לבוא ולהעיד.
* הברייתא מביאה 4 דינים, שנלמדו מהפסוק "מדבר שקר תרחק", בנוגע לדיינים.
מספר צפיות: 5
דף לא עמוד א
* הגמרא מביאה 9 הלכות הנלמדות מהפסוק "מדבר שקר תרחק".
* שבועת העדות - לדעת רב פפא: אינה נוהגת במלך, לדעת רב אחא בר יעקב: אינה נוהגת אף במשחק בקוביא.
* הגמרא מבררת את טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שנחלקו במשנה לגבי הנשבע שבועת העדות מפי עצמו אם חייב גם כאשר כפר שלא בבית דין.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא יסוד מחלוקתם הוא האם אומרים "דון מינה ומינה" או "דין מינה ואוקי באתרה".
* הנשבע שבועת העדות במזיד חייב קרבן, כי התורה לא כתבה בשבועת העדות "ונעלם".
* לדעת שמואל: אם ראו העדים את התובע רץ אחריהם, ונשבעו מעצמם ("שאין אנו יודעים לך עדות") ונמצאו כפרנים - פטורים, כי אין העדים חייבים עד שישמעו מפיו של התובע בואו והעידוני.
מספר צפיות: 5
דף לב עמוד א
* אביי מביא את המקור לכך שאין העדים חייבים על שבועת העדות אלא אם כפרו בבית דין (ולא מחוץ לבית דין).
* במשנה מבואר שאין לחייב את שני העדים אלא אם היתה כפירתם בבת אחת - רב חסדא מבאר שהמשנה היא כדעת רבי יוסי הגלילי הסובר ש"אפשר לצמצם", ורבי יוחנן מבאר שהמשנה אפילו כחכמים החולקים עליו אלא שמדובר שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור.
* רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על חכמים (=המשנה שלנו) ומחייב עד אחד בשבועת העדות (כי לדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי").

דף לב עמוד ב
* אביי ורב פפא מביאים כמה מקרים בהם לא נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון.
* הגמרא מבארת שכוונת המשנה (שאמרה "כפר אחד והודה אחד הכופר חייב") היא למקרה בו כפרו בהתחלה שניהם יחד, ותוך כדי דיבור חזר בו אחד מהם מכפירתו והודה שאכן יודע הוא עדות.
מספר צפיות: 3
דף לג עמוד א
* עדים שכפרו בעדות המחייבת קנס - לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: חייבים בשבועת העדות, ולדעת חכמים: הגמרא מסתפקת אם חייבים בשבועת העדות (וזאת אם נאמר שחכמים סוברים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי).
* הגמרא מנסה לפשוט ספק זה 3 פעמים (2 פעמים ממשנתנו ופעם נוספת מברייתא), ודוחה את הנסיונות הללו.

דף לג עמוד ב
* אם השביע את העדים שיבואו להעיד ש"מנה לפלוני ביד פלוני" וכפרו - חייבים, אם זה שהשביעם היה מורשה מטעם התובע (שהתובע מינהו לאפוטרופוס על תביעה זו).
* בברייתא מובאות 4 דעות שונות של תנאים למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון.
מספר צפיות: 3
דף לד עמוד א
* הגמרא דנה ומבארת את 4 דעות התנאים (למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון) שהובאו בברייתא בסוף העמוד הקודם.
* לדעת ר' אחא: גמל האוחר (=בועט ברגליו) בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו.
* הגמרא מדייקת מדברי רבי יוסי הגלילי שהוא סובר שהמשביע עדים על תביעת קנס וכפרו - פטורים.

דף לד עמוד ב
* "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש - עביד לה ולאו אדעתיה".
* הגמרא מביאה ש"מחכו עלה במערבא" על דעתו של רבי שמעון (שבברייתא בסוף הדף הקודם), והגמרא מנסה לברר בכמה אופנים מדוע שחקו חכמים על דברי רבי שמעון, ולמסקנה לא מוצאת את הטעם לכך.
מספר צפיות: 3
דף לה עמוד א
* המשנה מביאה מקרים שונים בהם אין חייבים משום שבועת העדות, והגמרא מביאה ברייתות עם המקורות לדינים אלו.
* אם עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" הרי אלו פטורים, אף אם עמדו בפניו העדים בזמן שהשביע את הקהל.
* אלו שמות שאין נמחקין: אל אלהיך אלהים אלהיכם אהיה אשר אהיה אלף דלת ויוד הי שדי צבאות, ואלו נמחקין: הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד.

דף לה עמוד ב
* כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו - הרי זה נמחק (לדוגמא: ליי' - ל' נמחק), ולדעת אחרים (והלכה כמותם): לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם.
* "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך" - נחלקו הדעות אם "אדני" שבפסוק זה הוא חול או קודש.
* גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה.
* הגמרא מביאה מקומות נוספים בתנ"ך שנחלקו הדעות לגבי שמות מסויימים אם הם קודש או חול.
* שבועת העדות - לדעת רבי חנינא בר אידי (=הברייתא) צריך שישביע את העדים דוקא בשם, ולדעת חכמים (=משנתנו) גם אם השביע באחד מכל הכינויים חייב.
מספר צפיות: 2
דף לו עמוד א
* למשמעות אמירת "ארור" יש 3 אפשרויות: נידוי, קללה, שבועה.
* למשמעות אמירת "אמן" יש 3 אפשרויות: שבועה, קבלת דברים, האמנת דברים.
* המחזק את דבריו בלשון "לאו לאו" או "הן הן" הרי הוא כשבועה.
* המקלל עצמו או חבירו בכינוי - לדברי הכל חייב (אף לדעת חכמים שחייבו במקלל את ה' ומקלל אביו רק בשם המיוחד).
* השונה את המשניות, ואף הדורש את המקראות, צריך לשנות את הלשון לכינוי כשהוא לשון גנאי.

דף לו עמוד ב
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת הפקדון.
* שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים (ואף שהדבר פשוט, המשנה ציינה זאת מאחר שבפרק הקודם עסקה בשבועת העדות ושבועת העדות לא נוהגת בכולם - רש"י).
1 2 3
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר