דף מא עמוד א
* הגמרא מביאה 4 מקורות לכך שהתראה היא מן התורה (ומסבירה מדוע צריך את כל המקורות הללו).
* עדי נערה המאורסה (או אשה נשואה) שהעידו שזינתה והוזמו - אין נהרגין (אם לא אמרו שהתרו בה, ומדובר באשה חבירה שלא צריכה התראה).
* לדעת רבן יוחנן בן זכאי דין בדיקות כדין חקירות (וגם בבדיקות כל סתירה מבטלת את העדות).
* כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי 120 שנה: 40 שנה עסק בפרקמטיא, 40 שנה למד, 40 שנה לימד.
* 40 שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות, ולא דנו דיני נפשות.

דף מא עמוד ב
* בחקירות: אמר אחד איני יודע עדותן בטילה - בגלל שזו עדות שאי אתה יכול להזימה, בבדיקות: אמר אחד מהן איני יודע עדותן קיימת - בגלל שזו עדות שאתה יכול להזימה.
* כל עוד לא עבר רובו של החודש, אפשר לומר שלא נודע לאדם עיבורו של החודש הקודם.
* ניתן לברך ברכת הלבנה עד שתתמלא פגימתה (רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי: עד ששה עשר).

דף מב עמוד א
* כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה.
* אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש - דיים (ולכן לדעת אביי יש לומר זאת בעמידה).
* רב יהודה מביא את הנוסח של ברכת הלבנה.
* "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" - במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.
* העוסקים ברזו של עולם (דיינים העוסקים בדיני נפשות) - אל ישתכרו.
* לדעת רבי יוסי (בניגוד למשנתנו) - אין מוסיפים על בית דין של 23 במקרה בו אין הכרעה.

דף מב עמוד ב
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שלאחר הכרעת הדין, ובדיני סקילה.
* בית הסקילה היה נמצא חוץ ל-3 מחנות, ואם בית דין יצאו והיו חוץ ל-3 מחנות אז בית הסקילה היה חוץ לבית דין ולא קרוב לבית דין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבית הסקילה היה חוץ ל-3 מחנות.

דף מג עמוד א
* היוצא ליהרג - משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו.
* היוצא ליהרג ואמר בדרך שיש לו ללמד על עצמו זכות: בפעם הראשונה והשניה שאומר זאת - בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו, מכאן ואילך - אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו, אין ממש בדבריו אין מחזירין אותו (כך מובא בברייתא, וכך גם כוונת המשנה בתחילת הפרק).
* בסוף עמוד זה, מובא קטע ארוך, שצונזר בחלק מכתבי היד ודפוסי הגמרא, אודות הריגתו של אותו האיש (יש"ו הנוצרי) ו-5 תלמידיו.

דף מג עמוד ב
* כל הזובח את יצרו ומתודה עליו - מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא.
* בזמן שבית המקדש קיים - אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת.
* כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב.
* המשנה, הברייתא והגמרא מספרים על וידויו של עכן ועל מעשיו.
* לדעת רבי יהודה: לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, לדעת רבי נחמיה: לא ענש אף על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.

דף מד עמוד א
* אע"פ שחטא - ישראל הוא.
* עכן - עבר על חמשה חומשי תורה / מושך בערלתו היה / בעל נערה המאורסה / דינו כנערה המאורסה (בסקילה).
* "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" - לדעת רבי יהודה: 36 ממש, לדעת ר' נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין.
* אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, מחשש שמא שד הוא (אא"כ הוא מוציא שם שמים מפיו).

דף מד עמוד ב
* גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.
* לעולם יקדים אדם תפלה לצרה.
* המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה.
* לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה.
* זמרי/עכן - נחלקו רב ושמואל: אחד מהם סובר שעכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי, ואחד מהם סובר שזמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן (גלגל עליהם) עונותיהן של ישראל.

דף מה עמוד א
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם האשה נסקלת ערומה (עם כיסוי מועט) או שאינה נסקלת ערומה כלל, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות (ולכן רבי יהודה לא חושש מכך שיראו את האשה שהיא נסקלת כשהיא ערומה).
* רב נחמן לומד מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שיש לברור מיתה יפה לאדם המחוייב מיתת בית דין.
* בית הסקילה היה גבוה 2 קומות - לא פחות מכך, כדי שימות במהירות, ולא יותר מכך, כדי שלא יתנוול.

דף מה עמוד ב
* אחת אבן שנסקל בה ואחת עץ שנתלה עליו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו - בתוך 4 אמות הסמוכות לקברו אך לא בקברו ממש.
* לדעת שמואל: אם נקטעה יד העדים - פטור הנידון ממיתה (כי לא מתקיים הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה").
* דינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים שנחלקו האם כאשר אי אפשר לקיים את הפסוק כלשונו אין לקיימו כלל.
* לדעת רבי אליעזר כל הנסקלין נתלין, ולדעת חכמים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה - והגמרא מבארת ששורש המחלוקת שלהם הוא אם דורשים ריבוי ומיעוט או כלל ופרט.

דף מו עמוד א
* לדעת רבי אליעזר: בן סורר ומורה נתלה לאחר שנסקל.
* אין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד, אא"כ מדובר על אותה מיתה ואותה עבירה.
* ר"א בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.
* חכמים ורבי יוסי נחלקו במשנה אם נועצים בארץ את הקורה שתולים עליה את הנסקל או רק מניחים אותה על הקרקע והיא נשענת על הכותל - ובעמוד ב מביאה הגמרא ברייתא המפרשת במה נחלקו.

דף מו עמוד ב
* המלין את מתו עובר בלא תעשה.
* "כי קבר תקברנו" - מכאן רמז לקבורה מן התורה.
* הגמרא מסתפקת אם טעם החיוב בקבורה הוא כדי שהמת לא יתבזה (שיראוהו מת ונרקב ונבקע) או כדי שתהיה לו כפרה (שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות).
* הגמרא מסתפקת אם טעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד קרובי המת החיים או שזה משום כבוד המת (והמסקנה בעמוד הבא שזה משום כבוד המת).

דף מז עמוד א
* לאחר 9 נסיונות הוכחה (4 בעמוד הקודם ו-5 בעמוד זה) הגמרא מסיקה שטעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד המת.
* אין קוברים רשע אצל צדיק, וכן אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל.
* צרעת שקולה כמת.
* אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו - הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה מומר ידחה וצריך להביא קרבן אחר.
* אכל חלב בשוגג והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה - הואיל ונדחה הקרבן בשעה שהיה שוטה ידחה וצריך להביא קרבן אחר.

דף מז עמוד ב
* שמואל סבר שעפר הקבר (המחובר לקרקע) לא נאסר בהנאה, ולכן לא מחה באנשים שלקחו עפר מהקבר של רב כדי לרפא קדחת בת יומה.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על שמואל ומתרצת.
* מת מצוה קנה מקומו.
* אביי ורבא נחלקו אם דבר שהוזמן לצורך המת נאסר בהנאה משעת ההזמנה או רק מהרגע שישתמשו בו.

דף מח עמוד א
* אביי ורבא נחלקו (בעמוד הקודם) אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" - והגמרא לאורך עמוד זה ותחילת עמוד הבא מביאה 4 קושיות על רבא ו-4 קושיות על אביי, ומתרצת.
* החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר (ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר) - הרי זה לא יקבר בו עולמית (והדבר אסור אף לרבא הסובר ש"הזמנה לאו מילתא היא", והטעם הוא משום כבוד אביו).
* רבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אין לנפלים תפיסת הקבר".
* מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו, ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו, ר' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.

דף מח עמוד ב
* מחלוקת אביי ורבא אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" היא גם מחלוקת תנאים.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבא ש"הזמנה לאו מילתא היא".
* הרוגי מלכות - נכסיהן למלך, הרוגי ב"ד - נכסיהן ליורשין, ר' יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.
* כל קללות שקילל דוד את יואב - נתקיימו בזרעו של דוד (מפני שקיבלן שלמה עליו).

דף מט עמוד א
* מוטב שתקולל על ידי אחרים ולא תקלל אחרים (לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל).
* הגמרא מבארת איך דנו והרגו את יואב, ואיך יואב הרג את אבנר.
* אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה.
* "ויקבר בביתו במדבר" - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל, דבר אחר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות.

דף מט עמוד ב
* המשנה הראשונה בפרק שביעי (המתחיל בעמוד זה) מפרטת את 4 מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה ת"ק ורבי שמעון.
* כל מקום ששנו חכמים דרך מניין (וסידרו דבר אחר דבר) - אין מוקדם ומאוחר (כמו במשנה העוסקת במצות חליצה, וכמו המשנה העוסקת בבגדי כהונה).
* הבגד הראשון שכהן לובש הוא מכנסיים.

דף נ עמוד א
* הגמרא מבארת מהיכן למדו חכמים שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): סקילה, שריפה, הרג, חנק.
* כח המדיח (המסית את העם לעבור מאחרי ה') חמור יותר מכח הנידח.
* הגמרא מבארת (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מהיכן למד רבי שמעון שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): שריפה, סקילה, חנק, הרג.

דף נ עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: נערה המאורסה בת כהן שזינתה, וכן נערה המאורסה בת ישראל שזינתה מאביה - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בשריפה.
* מי שנתחייב 2 מיתות בית דין - נידון בחמורה.
* דין זוממי נשואה בת כהן כדין זוממי נשואה בת ישראל (בחנק).
* דין זוממי ארוסה בת כהן כדין זוממי ארוסה בת ישראל (בסקילה).
* הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק האמור גבי בת כהן המזנה, ומבארת את הדינים הנלמדים ממנו.

דף נא עמוד א
* הברייתא בתחילת העמוד סוברת שבת כהן הנשואה לאחד מן הפסולין בקדושתה קיימת ונידונית בשריפה אם זינתה, וחולקת על רבי מאיר הסובר שמיתתה בחנק.
* בת כהן שזינתה - לדעת חכמים: נשואה בשריפה ולא ארוסה, לדעת רבי שמעון: שתיהן בשריפה, לדעת רבי ישמעאל: ארוסה בשריפה ולא נשואה.
* בברייתא בתחילת העמוד נאמר ש"רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה" - הגמרא מתקשה בביאור דבריו, ומביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) 4 דעות אמוראים כיצד לפרש את דבריו.

דף נא עמוד ב
* אביי טוען שיש לעסוק בדיני "שחיטת קדשים" משום "דרוש וקבל שכר", ואין לטעון ולומר שזה "הלכתא למשיחא".
* הגמרא מביאה את המקור לדעת רבי ישמעאל, הסובר שרק ארוסה בת כהן דינה בשריפה ולא נשואה, ואת המקור לדעת רבי עקיבא, הסובר שאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה.
* אמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו (בת כהן נשואה) לשריפה? - ומתרצת ומבארת הגמרא שרבי עקיבא הסתמך גם על גזירה שוה, ואח"כ מבארת מה דרש רבי ישמעאל מ"בת" "ובת".

דף נב עמוד א
* היה רבי מאיר אומר: מה ת"ל "את אביה היא מחללת"? שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון, אומרין ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו.
* לדעת ת"ק ורבי יהודה מצות השריפה היא ע"י פתילה בוערת שזורקים לתוך פיו ("שריפת נשמה וגוף קיים"), ונחלקו האמוראים אם לומדים זאת בגזירה שוה מעדת קרח או משריפת בני אהרן.
* הגמרא מביאה מעשה שממנו נובע שבקשת השררה היא זו שגרמה למיתתם של נדב ואביהוא.

דף נב עמוד ב
* למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.
* רק בזמן שסנהדרין ישבו בבית המקדש בלשכת הגזית - בית דין דנים דיני נפשות.
* חכמים סוברים שדבר הכתוב בתורה אין בו משום "ובחקותיהם לא תלכו" ולכן מצות הנהרגין היא על ידי התזת הראש של הנהרג בסייף.
* לדעת רבי יאשיה: כל מקום שנאמר "מיתה" בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה (ולכן הכוונה למיתת חנק שהיא הקלה מכולן לדעתו), ולדעת רבי יונתן: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, ודבר זה נלמד בגזירה שוה ממיתה האמורה בידי שמים.