דף מד עמוד א
* "על כל דבר פשע" - בית שמאי לומדים מפסוק זה שהחושב לשלוח יד בפקדון, חייב, אך בית הלל (החולקים) סוברים שמפסוק זה לומדים שאם אמר לעבדו/לשלוחו לשלוח יד וכן עשה, חייב.
* פרק רביעי ("הזהב") מתחיל בעמוד זה.
* מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

דף מד עמוד ב
* רב אשי סובר שמסתבר כפי שסבר רבי בילדותו (ולא כפי שסבר בזקנותו) שזהב נחשב ל"מטבע" והכסף נחשב ל"פירות" (במקרה בו 2 אנשים קונים זה מזה כסף תמורת זהב).
* הגמרא ניסתה לדייק שגם ר' חייא סובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע" אך דחתה דיוק זה.
* רבא הביא תנא שסובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע".
* מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו לדעת ב"ש, אך ב"ה מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם גם בפירות מעשר שני אוסרים ב"ש להחליף בדינר זהב.

דף מה עמוד א
* לדעת רבי יוחנן אסור ללות דינר זהב בדינר זהב (שמא יוקירו ויבא לידי רבית), אבל מותר לחלל מעשר שני על דינר זהב.
* לפי ה"לישנא אחרינא" (שנדחתה בסוף העמוד) רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על מעות או לא.

דף מה עמוד ב
* לפי ה"אי אתמר הכי אתמר" (המובא בסוף העמוד הקודם ובתחילת עמוד זה) רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינרי זהב או לא.
* רב ולוי נחלקו אם "מטבע נעשה חליפין" (=אם נתן מטבע בתורת חליפין כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא) או לא.
* גם מי שסובר שאין מטבע נעשה חליפין, מכל מקום כן ניתן לקנות מטבע בקנין חליפין.

דף מו עמוד א
* הגמרא מוכיחה מברייתא ש"אין מטבע נקנה בחליפין" (שלא כדעת רב פפא שבסוף העמוד הקודם, וגם רב פפא חזר בו).
* גם עולא, רבי אסי ורבי יוחנן, סוברים ש"אין מטבע נעשה חליפין" [והגמרא מקשה עליהם 3 קושיות בדף זה ומתרצת].

דף מו עמוד ב
* לדעת רב ששת ניתן לבצע קנין חליפין באמצעות פירות, אך לדעת רב נחמן לא ניתן (אלא ניתן רק באמצעות כלי).
* לדעת רבי יוחנן, מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ואילו ריש לקיש סובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה.

דף מז עמוד א
* לפי מר הונא בריה דרב נחמן - רב הונא סובר ש"אין מטבע נעשה חליפין" (בניגוד למסורת שהביא רב אשי שהסתפקו מה סובר רב הונא).
* במה מתבצע קנין חליפין? - לדעת רב: בכליו של קונה, לדעת לוי: בכליו של מקנה (וגם התנאים נחלקו בכך).
* ניתן לבצע קנין חליפין גם בכלי שאין בו שוה פרוטה.
* במה מבצעים קנין חליפין? - רב נחמן: בכלי (ולא בפירות), רב ששת: אפילו בפירות (אך בפרי שלם ולא בחצי פרי).

דף מז עמוד ב
* לדעת רב זביד/רב אשי לא ניתן לבצע קנין חליפין באיסורי הנאה.
* נחלקו התנאים אם ניתן לחלל מעשר שני על אסימון (מטבע מחוסר צורה).
* לדעת רבי יוחנן, מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ואילו ריש לקיש סובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה - הגמרא מבררת את המקור לדעתם, וכן מקשה על הדעות השונות.

דף מח עמוד א
* הנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו.
* רבא מביא סיוע מפסוק ומברייתא לשיטת ריש לקיש (הסובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה ולא בזמן נתינת המעות).
* רב נחמן סובר כרבי יוחנן (שמדין תורה מעות קונות ולא משיכה).

דף מח עמוד ב
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שמי שנתן מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו "אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" - ונחלקו אביי ורבא בסוגייתנו אם מודיעים לו כך או שמקללים אותו כך.
* מי שנתן מקצת מעות מתוך הסכום המלא שחייב לשלם על רכישה - רב אמר כנגדו (כנגד הסכום ששילם) הוא קונה, ורבי יוחנן אמר כנגד כולו (כנגד הסכום כולו) הוא קונה.

דף מט עמוד א
* דברים (מי שמבטיח דבר מסויים ולבסוף חזר בו) - רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה (אם מדובר במתנה מועטת).
* מה תלמוד לומר {ויקרא יט-לו} "הין צדק" והלא הין בכלל "איפה" היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ואביי מבאר (לשיטת רב) שהכוונה היא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

דף מט עמוד ב
* רב חסדא סובר שכדרך שתיקנו משיכה במוכרין (שיכול לחזור בו אף אם קיבל את הכסף כל עוד לא בוצעה המשיכה), כך תיקנו משיכה בלקוחות.
* לגבי שיעור אונאה - רב אמר שתות מקח שנינו (= אם מכר שווה 6 ב-5 או ב-7 הרי זו אונאה), ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו (= גם אם מכר שווה 5 או שווה 7 ב-6 הרי זו אונאה).

דף נ עמוד א
* הגמרא מתלבטת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה בפחות משישית (לשיטת חכמים) - האם המחילה על כך היא מיד או רק לאחר שיעבור זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

דף נ עמוד ב
* הגמרא מתלבטת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה ביותר משישית (לשיטת חכמים) ורשאי לבטל את המקח - האם יכול לבטל את המקח לעולם או רק עד זמן שיראה לתגר או לקרובו.
* רבא פסק: פחות משתות - נקנה מקח, יותר על שתות - בטול מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ונחלקו רש"י ותוס' בביאור דבריו).
* במשנה (מט ע"ב) נאמר שמי שנתאנה רשאי להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ומחדש רב נחמן (נ ע"ב) שדין זה הוא רק לגבי לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.

דף נא עמוד א
* לדעת רב נחמן מוכר שנתאנה רשאי לחזור בו לעולם (ולא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדין לוקח שנתאנה).
* דין אונאה זה רק כאשר לוקח מן התגר, אך לא בלוקח מבעל הבית.
* לדעת ת"ק "כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר", אך רבי יהודה סובר ש"אין אונאה לתגר" ונחלקו האמוראים בביאור דבריו.
* האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - רב אמר: יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה.

דף נא עמוד ב
* רב ענן אמר שכך שמואל פירש לו: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה, "ע"מ שאין בו אונאה" - הרי יש בו אונאה.
* במקרה של "מפרש" (שצד אחד מדגיש שהוא יודע שהחפץ לא שווה את המחיר בו הוא נמכר ובכל זאת מעוניין בכך ולא תהיה טענת אונאה) - אין אונאה.

דף נב עמוד א
* באונאת מטבע נחלקו התנאים מהו שיעור האונאה (אחד מ24 או אחד מ12 או אחד מ6), ובאונאת חפץ נחלקו האמוראים האם גם פה נחלקו התנאים או שכולם מודים שאונאת חפץ היא בשישית.
* רגילים אנשים לומר: קנה טלית לכסות גופך אפילו ביוקר, אך מה שנצרך לך למאכל קנה בשוויו ולא ביוקר.

דף נב עמוד ב
* באונאת מטבע שיעור הזמן שניתן להחזיר למוכר - בכרכים: עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים: עד ערבי שבתות. ונחלקו האמוראים האם כך גם הדין באונאת חפץ, או שבאונאת חפץ אין חילוק בין כרכים לכפרים והשיעור הוא תמיד בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
* אדם שמעמיד עצמו מלקבל מטבע משום שיש בה פגם - מכונה "נפש רעה" (וזה רק כאשר ניתן לסחור במטבע זו על ידי הדחק).

דף נג עמוד א
* הגמרא מביאה משנה ממסכת ביכורים המונה חומרות שיש בתרומה וביכורים ואין במעשר שני (לדוגמא: תרומה וביכורים אסורים לזרים).
* הגמרא ניסתה להקשות ממשנה זו על דברי חזקיה (שאמר, שמעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות [שכבר חילל עליהן מעשר שני והן עדיין בידו]) אך תירצה את הקושיה.
* מעשר שחיובו מדאורייתא ומעשר שחיובו מדרבנן אינם מצטרפים להיפדות יחד על אותה פרוטה.

דף נג עמוד ב
* לדעת ר' אלעזר: מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים.
* אוכל שלקח בירושלים בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - יפדה, ולפי רבי יהודה יקבר.
* לדעת רב אמי אם אין במעשר עצמו שוה פרוטה - לא פודים אותו, ולדעת רב אסי אף אם אין בחומשו של המעשר שוה פרוטה - לא פודים אותו.

דף נד עמוד א
* החומש שעל הבעלים להוסיף כאשר פודה את המעשר שני שלו - ישנה מחלוקת תנאים אם חישוב החומש הוא מלגיו (=מבפנים - מהקרן בלבד) או מלבר (=מבחוץ - מהקרן והחומש יחד).
* נתינת החומש בשעת פדיון מעשר שני לא מעכבת את הפדיון (אף בדבר החייב במעשר מן התורה).
* דין החומש (בהקדש, תרומה, מעשר שני וגזל) כדין הקרן עצמה לכל דיניה.

דף נד עמוד ב
* בגזל, בתרומה ובהקדש (אך לא במעשר שני) יש אופנים בהם משלם כמה פעמים חומש.
* לדעת ריב"ל: רק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש.

דף נה עמוד א
* המשנה מונה 5 דברים שדינם תלוי בשיעור פרוטה, ובפחות מפרוטה אינם נוהגים.
* האמוראים נחלקו אם "יש אונאה לפרוטות" או לא (= נחלקו אם המאנה את חבירו בפרוטה צריך להחזיר את האונאה, או שרק מאיסר, שהוא מטבע של כסף הקטן ביותר, יש אונאה).
* לדעת רב קטינא (בהוה-אמינא) בית דין נזקקים לשבת ולדון אפילו אם הנדון הוא פחות משוה פרוטה.

דף נה עמוד ב
* לדעת רב קטינא (למסקנה) אם הוזקקו בית דין לישב בדין, כגון שתבע אחד את חברו לשוה פרוטה - כל זמן שלא עמדו ממושב בית הדין גומרים את הדין אפילו אם הנתבע חזר ותבע את התובע לנידון שהוא פחות משוה פרוטה.
* במשנה מובא שהאוכל בשגגה תרומת מעשר של דמאי חייב קרן וחומש כדין האוכל תרומת מעשר של ודאי - ומבאר שמואל שזה כשיטת רבי מאיר שסובר שעשו חכמים חיזוק לדבריהם (=דמאי) כשל תורה (=ודאי).