דף כח עמוד א
* לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה).
* לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבידה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבידה.
* רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבידתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבידה מבלי להזכיר את שם החפץ. [ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב]

דף כח עמוד ב
* משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים על מציאת אבידה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבידות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו.
* בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבידה.

דף כט עמוד א
* דינו של שומר אבידה - לדעת רבה: כשומר חינם, לדעת רב יוסף: כשומר שכר.
* במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו ר"ט ור"ע במקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה, אם רשאי המוצא להשתמש בכסף ואם חייב באחריותן - והגמרא (בעמוד שלנו) מבארת רב יוסף יבאר את מחלוקתם כדי שלא יהיה קשה על שיטתו.

דף כט עמוד ב
* אין השואל רשאי להשאיל (מה ששאל) ואין השוכר רשאי להשכיר (מה ששכר), ואף אם שאל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו (למרות שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו).
* שתיית מים פושרים מזיקה לגוף, כשהוחמו בכלי מתכת ולא רתחו כל צרכם ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה.

דף ל עמוד א
* הגמרא מתלבטת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצרכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה 3 נסיונות לפשוט את ההתלבטות).
* ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו).

דף ל עמוד ב
* המבקר חולה שהוא בן גילו - נוטל מהחולה אחד מששים בחליו, ואעפ"כ כן צריך ללכת ולבקרו.
* לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
* המשנה נותנת כלל ואומרת שכל דבר שניכר בו שהוא נמצא כאן שלא מדעת הבעלים הרי הוא אבידה.

דף לא עמוד א
* לדעת רבא חייב אדם להציל אף את קרקע חבירו שלא תינזק (ולא רק ממון/מטלטלים של חבירו).
* מהמילה "השב" לומדים שחייב להחזיר את האבידה אפילו 100 פעם (אם החזירה וברחה החזירה וברחה).
* הכל (=גנב וגזלן ו-4 שומרים המשיבים חפץ לבעלים) צריכין דעת בעלים (=צריכים להודיע לבעל החפץ שהחזירו לו את החפץ), חוץ מהשבת אבידה.

דף לא עמוד ב
* הגמרא דורשת את כפל המילים הבאות: "מות יומת","הכה תכה", "השב תשיב", "חבל תחבול", "פתח תפתח", "נתן תתן", הענק תעניק", "העבט תעביטנו" (ובסוף העמוד הקודם: "השב תשיבם", "שלח תשלח", "הוכח תוכיח", "עזוב תעזוב", "הקם תקים").
* יש תנאים הסוברים ש"דברה תורה כלשון בני אדם" ואינם דורשים דרשה מכפילות המילים.

דף לב עמוד א
* אם אמר לו אביו של הכהן היטמא כדי להשיב אבידה או שאמר לו אל תחזיר אבידה הנמצאת במקום המותר לו בכניסה - לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי.
* מצות פריקה יש לעשותה בחנם, אבל מצות טעינה אין חיוב לעשותה בחינם אלא רק בשכר, אך רבי שמעון חולק וסובר שיש חיוב לעשותה בחינם.

דף לב עמוד ב
* רבא סובר שחכמים ורבי שמעון סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה (אך רבי יוסי הגלילי סובר שהוא מדרבנן).
* הגמרא מביאה מספר נסיונות להוכיח אם צער בעלי חיים הוא מהתורה או מדרבנן.

דף לג עמוד א
* במשנה נאמר: אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ובברייתא נחלקו באיזה רב מדובר (רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר'"מ, רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו, רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת).
* העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה (=דרך טובה היא מעט), במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר, גמרא - אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא.

דף לג עמוד ב
* תלמידי חכמים - שגגות נעשות להם כזדונות (העבירות שעברו בשגגה מחמת שלא ידעו את ההלכה בבירור, נחשבות כעבירות שעברו בזדון כיון שהיה עליהם ללמוד כראוי).
* פרק שלישי ("המפקיד") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני פקדון ובחיוביו של השומר.

דף לד עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ומחדש רבי יוחנן (בעמוד זה) שהוא הדין אם אמר "הריני משלם", ואף שלא שילם עדיין בפועל.
* במקרה ששואל אמר "הריני משלם" על הבהמה שהושאלה לו ונגנבה ונמצא הגנב - יש 2 לישנות בדעת רב פפא אם זכאי בתשלומי הכפל אם יימצא הגנב.

דף לד עמוד ב
* הגמרא מביאה 11 מקרים בהם יש להסתפק אם השומר זכאי בכפל.
* מהמשנה (בדף הקודם) עולה ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב - ומחדש רב הונא שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו (מחשש שמא חשק בחפץ ולכן חפץ לשלם).

דף לה עמוד א
* "תמת ישרים תנחם" (משלי יא/ג) - אם ראית אדם שנתעשר מן השמים, תדע שאדם נאמן הוא, שאלמלא זאת לא זכה לכך.
* שומר שאינו יודע היכן הניח את הפקדון, נחשב הדבר כפשיעה.
* הגמרא מכריעה להלכה ש"שומא" חוזרת לעולם (=קרקע שהעריכו את שוייה ונטלוה מאדם החייב ממון לחבירו על מנת לפרוע בה את חובו, חוזרת היא אליו, גם לאחר זמן רב, אם השיג ממון ובא לפדותה), שנאמר "ועשית הישר והטוב".

דף לה עמוד ב
* קרקע שגבו לו בית דין עבור חובו - יש 3 דעות של אמוראים מאימתי היא קנויה לו לאכול את פירותיה.
* השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר למשכיר, כדי להפיס את דעתו, שמתה כדרכה, ויפטר (כי שוכר פטור באונס), והשואל ישלם לשוכר (כי שואל חייב באונס).

דף לו עמוד א
* שבועת שקר שנפטר על ידה מחיוב ממון - חייב בקרבן אשם, שבועת ביטוי שפתים לחוד (שאין בה כפירת ממון) - חייב בקרבן חטאת.
* רבי אמי סובר שכל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, ור' ירמיה חולק עליו.
* שומר שמסר את הפקדון לשומר אחר ואירע לבהמה נזק - לדעת רב פטור השומר הראשון מכל מה שהיה נפטר אילו היה הדבר קורה אצלו, ולדעת רבי יוחנן חייב.

דף לו עמוד ב
* רבא סובר ששומר שמסר לשומר חייב, בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון שהוא מאמין רק לו בשבועה ולא לזה שמסר לו (ואילו אביי סובר בעמוד הקודם שהטעם הוא בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר").
* פשע בבהמה שנמסרה לו לשמור שלא נעל בפניה כראוי, ויצאה מביתו לאגם, ומתה לבסוף כדרכה - נחלקו אביי ורבא אם רבה מחייב או פוטר.

דף לז עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ונחלקו האמוראים בסוגייתנו אם רבי יוסי חולק על כך או לא.
* הגמרא דנה באלו מקרים של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון ובאלו מקרים לא (ומבדילה בין גזל לבין פקדון, וכן בחילוקים נוספים).

דף לז עמוד ב
* מצא אבידה שאין בה סימן במקום שיש ספק שמא הונחה שם מדעת הבעלים - לכתחילה לא יטול, ואם נטל ובא אדם ואמר שהיא שלו ולא נתן בה סימן לא יחזיר לו.
* דעת רבי עקיבא היא שבמקרה של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון רק במקרה של "ברי ושמא", אך במקרה של "שמא ושמא" לא מוציאים ממון אא"כ בא לצאת ידי שמים.

דף לח עמוד א
* לדעת ת"ק, מי שהפקידו אצלו פירות, אפילו הן אבודין לא יגע בהן, והטעם לכך - רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו, רב נחמן בר יצחק: מחשש שהמפקיד עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר.
* רבי יוחנן סובר שת"ק מודה לרשב"ג שאם הפירות אבודין יותר מכדי חסרונן שימכרם בב''ד (מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים).
* גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם (כדי שלא יחשדו שלקחו לעצמם).

דף לח עמוד ב
* שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת רב אין מורידים קרוב לנכסיו כדי לעובדם ולשומרם, ולדעת שמואל כן מורידים. [וגם התנאים נחלקו בכך].
* שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת כולם אין מתירים ליורשים למכור את נכסי אביהם.

דף לט עמוד א
* שבוי שנשבה - מורידים קרוב לנכסיו (שיטפל בנכסיו), יצא לדעת - אין מורידים קרוב לנכסיו.
* שבוי שנשבה והניח תבואה הראויה לקצור - בית דין מעמידים אפוטרופוס שידאג לקצירה ואח"כ מורידים קרוב לנכסיו.
* אין מורידים קטן לנכסי שבוי, כיון שעלול להפסידם ולא לדאוג להם כראוי.

דף לט עמוד ב
* הגמרא מביאה מקרה בו באים לידי ביטוי הכללים הבאים: מורידים קרוב לנכסי שבוי (לדעת רשב"ג), אין מורידים קרוב לנכסי קטן, אין מורידים קטן לנכסי שבוי.
* "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן.
* המוציא מחבירו עליו הראיה - אך במקרה שהמוחזק ברכוש הוא אלים (ויראים להעיד נגדו) אז על המוחזק להביא ראיה שהרכוש שלו.