סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 151

דף כג עמוד א
* בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא מנסה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דוחה אפשרות זו.
* בלישנא השניה בגמרא, הגמרא מנסה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דוחה אפשרות זו.
* כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אומר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא.

דף כג עמוד ב
* מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשבים לסימן.
* הגמרא מסתפקת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא.
* ניתן להחזיר אבידה לתלמיד חכם בטביעות עין.
* בשלושה דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.

מספר צפיות: 115

דף כד עמוד א
* מר זוטרא חסידא ראה מישהו שרחץ ידיו וניגב אותן בבגדו של חברו והסיק שמכך שלא אכפת לו ליהנות מממונם של אחרים הרי שהוא זה שגנב מהמארח שלו כוס של כסף.
* לדעת רבי שמעון בן אלעזר: המוצא מציאה בכל מקום שהרבים מצויים שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים ממנה.
* הגמרא מסתפקת (ומנסה להביא הוכחות) האם ההיתר של רבי שמעון בן אלעזר הוא רק במקום שבו רוב האנשים המצויים בו הם נכרים או אף במקום שהרוב הם ישראל, וכן מסתפקת האם חכמים חולקים עליו ועל מה חולקים וכמי ההלכה.

דף כד עמוד ב
* מר שמואל פסק שהמוצא מעות בשוק הרי אלו שלו, אך אם בא אדם ונתן בהן סימן הרי שלפנים משורת הדין יש להחזיר לו אותן.
* בשר שנתעלם מן העין (בשר שבמשך זמן מה לא ראהו ישראל) - אסור (מחשש שהוחלף בבשר איסור).
* הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ולא ידוע אם נשחטו כהלכה - נחלקו התנאים אם מותר באכילה או לא.

מספר צפיות: 149

דף כה עמוד א
* מהמשנה משמע שהמוצא כלי ולפניו פירות או כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, אך מהברייתא משמע שצריך להכריז - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לתרץ סתירה זו.
* לא ניתן לדייק מהמשנה אם מנין נחשב לסימן או מקום נחשב לסימן.
* במשנה נאמר שהמוצא שלושה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז, וביאר רבי יצחק מגדלאה שזה רק אם עשויין כמגדלין (=שהמטבע התחתונה רחבה מהאמצעית והאמצעית רחבה מהעליונה). (וכך גם סובר רבי חנינא, ורבי יוחנן חולק).

דף כה עמוד ב
* המוצא מטבע בשוק ומצאו חברו ואמר לו "שלי היא" ונתן סימן - לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע (כי אולי הוציאה כבר מתחת ידו ונפלה מידי מישהו אחר).
* כל ספק הינוח (שספק אם הונח שם בכוונה או שנפל שם שלא בידיעת בעליו) - לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר.
* מצא כלי מכוסה באשפה - במשנה נאמר שלא יגע בו ובברייתא נאמר שנוטל ומכריז, והגמרא מביאה תירוץ של רב זביד ותירוץ של רב פפא.

מספר צפיות: 152

דף כו עמוד א
* בדברים שאין צורת הנחתם מוכיחה מי הניחם שם: אם נמצאה בכותל חדש בחצי הכותל הפנימי - שייך לבעל הבית, ואם נמצאה בחצי כותל החיצוני - הרי זה של המוצא.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים ומצא מציאה בתוך הבית הרי אלו שלו - והגמרא מבארת שזה רק כאשר השכיר את הבית לשלושה אנשים (כי אי אפשר לברר מאיזה מן השוכרים נאבד ומשום כך הבעלים התייאשו), אך אם השכיר כל פעם לאדם אחד אז זה שייך לשוכר האחרון. (ונחלקו האמוראים אם דוקא שלושה עובדי כוכבים או אף שלושה ישראל).

דף כו עמוד ב
* ראה מטבע שנפל משנים - חייב להחזיר, ראה מטבע שנפל משלושה - אינו חייב להחזיר.
* ראה מטבע שנפל ונטלו לפני שהתייאשו בעליו על מנת לגוזלו: עובר משום "לא תגזול" ומשום "השב תשיבם" ומשום "לא תוכל להתעלם".
* מי שראה שנפלו מטבעות מחברו בין החולות והוא עצמו מצא את המטבעות ולקח אותם - לא חייב להחזירם לבעליהם כי הם התייאשו.
* במשנה נאמר שהמוצא מעות לפני השולחן המפסיק בין השולחני ובין הבאים להחליף, הרי אלו שלו, וחידש רבי אלעזר בגמרא שדין זה הוא אף אם מצאן על גבי השולחן עצמו.

מספר צפיות: 148

דף כז עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע נאמר בפסוקי השבת אבדה שור חמור שה ושמלה.
* אין חיוב השבת אבדה על חפץ ששווה פחות מפרוטה. (ובברייתא מובאות שתי דעות מה המקור לכך והגמרא דנה בביאור דבריהם).
* אבדת גוי - מותרת (ואינו חייב להשיב לו אבדתו).
* אבדה ששטפה נהר - מותרת למוצא.

דף כז עמוד ב
* מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד - הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להוכיח שדין זה הוא מהתורה ודוחה הוכחות אלו ואחר כך מביאה נסיון אחד להוכיח שדין זה הוא מדרבנן ודוחה הוכחה זו.
* הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים אם "סימנין דאורייתא או דרבנן", אך דוחה הצעה זו.

מספר צפיות: 142

דף כח עמוד א
* לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה).
* לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבדה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבדה.
* במשנה נאמר שלוקח שלושה ימים ללכת מהמקדש עד לבית הכי רחוק, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת תענית בה נאמר שלוקח חמישה עשר יום, ומביאה כמה תירוצים.
* רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבדתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבדה מבלי להזכיר את שם החפץ. (ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב).

דף כח עמוד ב
* משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים על מציאת אבדה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבדות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהיו מודיעים לשכניו ולמיודעיו ודיו.
* בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבדה.
* במשנה נאמר "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל" ,ובגמרא מפורט עד מתי עליו לשמור על אבדה מסוג זה (ומסוגים נוספים) ולא למוכרה.

מספר צפיות: 100

דף כט עמוד א
* דינו של שומר אבידה - לדעת רבה: כשומר חינם, לדעת רב יוסף: כשומר שכר.
* במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא במקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה, אם רשאי המוצא להשתמש בכסף ואם חייב באחריותן - והגמרא מבארת כיצד רב יוסף יבאר את מחלוקתם כדי שלא יהיה קשה על שיטתו.

דף כט עמוד ב
* הלכה כרבי טרפון (שבמקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה - רשאי המוצא להשתמש בכסף).
* מי שמצא חפץ, או שאל מחבירו חפץ, או הפקידו אצלו חפץ - במשנה ובגמרא מבואר באיזה אופן ינהג כדי לשמור עליהם שלא יתקלקלו.
* אין השואל רשאי להשאיל (מה ששאל) ואין השוכר רשאי להשכיר (מה ששכר), ואף אם שאל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו (למרות שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו).
* שתיית מים פושרים מזיקה לגוף - כשהוחמו בכלי מתכת ולא רתחו כל צרכם ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה.

מספר צפיות: 72

דף ל עמוד א
* הגמרא מסתפקת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצורכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק).
* הברייתא מפרטת אלו שימושים יש לעשות באבידות מסוגים שונים, כדי שלא יתקלקלו, ואלו שימושים אסור לעשות.
* ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו).

דף ל עמוד ב
* הגמרא מפרטת דינים שונים לגבי "זקן ואינה לפי כבודו".
* המבקר חולה שהוא 'בן גילו' - נוטל מהחולה אחד משישים בחוליו, ואעפ"כ צריך ללכת ולבקרו.
* לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
* במקרה שלא ברור אם הבהמה אבדה או לא - במשנה ובגמרא מבואר מתי נחשב לאבידה ומתי לא.

מספר צפיות: 69

דף לא עמוד א
* לדעת רבא: חייב אדם להציל אף את קרקע חברו שלא תינזק (ולא רק ממון/מטלטלים של חברו).
* הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא שבמשנה (שבעמוד הקודם).
* מהמילה "השב" לומדים שחייב להחזיר את האבידה אפילו מאה פעם (אם החזירה וברחה החזירה וברחה).
* הכל (=גנב וגזלן וארבעה סוגי השומרים המשיבים חפץ לבעלים) צריכים דעת בעלים (=צריכים להודיע לבעל החפץ שהחזירו לו את החפץ), חוץ מהשבת אבידה.

דף לא עמוד ב
* הגמרא דורשת את כפל המילים הבאות: "מות יומת","הכה תכה", "השב תשיב", "חבל תחבול", "פתח תפתח", "נתן תתן", הענק תעניק", "העבט תעביטנו" (ובסוף העמוד הקודם: "השב תשיבם", "שלח תשלח", "הוכח תוכיח", "עזוב תעזוב", "הקם תקים").
* יש תנאים הסוברים ש"דברה תורה כלשון בני אדם" ואינם דורשים דרשה מכפילות המילים.

מספר צפיות: 87

דף לב עמוד א
* מצא את הבהמה ברפת - אין חייב בה בהשבה, מצא את הבהמה ברשות הרבים - חייב בהשבה. (ונחלקו הלישנות בגמרא בדעת רבי יצחק אם דין זה אמור כשמצאה דוקא בתוך התחום או דוקא מחוץ לתחום).
* אם אמר לו אביו של הכהן היטמא כדי להשיב אבידה או שאמר לו אל תחזיר אבידה הנמצאת במקום המותר לו בכניסה - לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי.
* לדעת חכמים: מצות פריקה יש לעשותה בחנם, אבל מצות טעינה אין חיוב לעשותה בחינם אלא רק בשכר, ולדעת רבי שמעון: גם מצות טעינה יש חיוב לעשותה בחינם. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).

דף לב עמוד ב
* רבא סובר שחכמים ורבי שמעון סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה (אך רבי יוסי הגלילי סובר שהוא מדרבנן).
* הגמרא מביאה מספר ניסיונות לברר אם צער בעלי חיים הוא מהתורה או מדרבנן.

מספר צפיות: 91

דף לג עמוד א
* אדם מחויב במצות פריקה כאשר נמצא עד מרחק של ריס מהחמור שרובץ תחת המשא.
* לאחר שהטעין את המשא מדדה עמו עד פרסה (שמא יחזור ויפול).
* במשנה נאמר: אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ובברייתא נחלקו באיזה רב מדובר (לדעת רבי מאיר: רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה, לדעת רבי יהודה: כל שרוב חוכמתו הימנו, לדעת רבי יוסי: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת).
* תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה.
* רב חסדא ישב ארבעים תעניות בגלל שהחליש את דעתו של רב הונא, ורב הונא ישב ארבעים תעניות בגלל שחשד ברב חסדא.
* העוסקים במקרא - מדה ואינה מדה (=דרך טובה היא מעט), במשנה - מדה ונוטלים עליה שכר, גמרא - אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא.

דף לג עמוד ב
* תלמידי חכמים - שגגות נעשות להם כזדונות (העבירות שעברו בשגגה מחמת שלא ידעו את ההלכה בבירור נחשבות כעבירות שעברו בזדון כיון שהיה עליהם ללמוד כראוי), ולעמי הארץ - זדונות נעשות להם כשגגות.
* פרק שלישי ("המפקיד") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני פקדון ובחיוביו של השומר.
* במשנה נאמר "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים..." - והגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה גם בהמה וגם כלים.

מספר צפיות: 106

דף לד עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - והגמרא מבררת כיצד יכולים הבעלים להקנות לשומר כפל זה שעדיין לא נתחייב בו הגנב, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
* במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ומחדש רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו) שהוא הדין אם אמר "הריני משלם" ואף שלא שילם עדיין בפועל.
* במקרה ששואל אמר "הריני משלם" על הבהמה שהושאלה לו ונגנבה ונמצא הגנב - יש שתי לישנות בדעת רב פפא אם זכאי בתשלומי הכפל אם יימצא הגנב.

דף לד עמוד ב
* הגמרא מביאה אחד עשר מקרים בהם יש להסתפק אם השומר זכאי בכפל.
* מהמשנה (בדף הקודם) עולה ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב - ומחדש רב הונא שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו (מחשש שמא חשק בחפץ ולכן חפץ לשלם). (והגמרא מקשה על דבריו ממשנה במסכת שבועות, ומתרצת בעמוד הבא).

1 2 3 4 5 6 7 8 9
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר