דף סח עמוד א * יבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו - קונה אותה (מהתורה). * לדעת ת"ק: בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית - פסלוה. דף סח עמוד ב * הסוגיה (מסוף העמוד הקודם) עוסקת באריכות במציאת מקור לדין שביאת פסול פוסלת כהנת באכילת תרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה. * בת כהן שנישאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה ואין לה ולד - כשהיא חוזרת לבית אביה, הדין הוא שחוזרת רק לאכילת תרומה, אך אינה חוזרת לאכול חזה ושוק של שלמים (כמו שהיתה אוכלת קודם שנישאת לישראל).
דף סט עמוד א * מחזיר גרושתו משנשאת לאחר - לא נפסלה מתרומה. * ת"ק ורבי יוסי נחלקו לגבי הדורות השניים של גרים מצרים ואדומים אם הם פוסלים אשה בביאתם. * רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו אם גר עמוני וגר מואבי פוסלים אשה בביאתם. דף סט עמוד ב * שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו - נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, כי הקידושין שלהם לא תופסים כלל. * כשאשה נאנסה או נתפתתה - לא חוששים שמא נתעברה. * הבא על ארוסתו בבית חמיו והתעברה הארוסה וילדה - לדעת רב: הולד ממזר, ולדעת שמואל: הולד שתוקי (ספק ממזר) [כך לפי הלישנא הראשונה, אך בלישנא השניה מבואר שלדעת כולם הולד כשר והמחלוקת היא במקרה שהארוסה התעברה ולא ידוע ממי נתעברה].
דף ע עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך ש"ממזר פוסל ומאכיל". * המשנה הראשונה בפרק שמיני (פרק "הערל"), המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לדון בענייני אכילת תרומה. * כהן ערל לא רשאי לאכול תרומה (ונחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא מה המקור לדין זה: גזירה שוה מפסח, או מריבוי הכתוב "איש איש"), וגם כהן טמא לא רשאי לאכול תרומה - אך נשיהם ועבדיהם רשאים לאכול תרומה. * פצוע דכא וכרות שפכה - הם ועבדיהם רשאים לאכול תרומה, ונשיהם לא (אא"כ לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה). דף ע עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: גזירה שוה מופנה מצד אחד - למדין ומשיבין. * אונן - אסור בקרבן פסח, ומותר (אם הוא כהן) בתרומה. (והגמרא מבארת את המקור לכך). * מילת זכריו ועבדיו (החובה למול אותם) - מעכבת בקרבן פסח, אך לא מעכבת (אם הוא כהן) בתרומה. (והגמרא מבארת את המקור לכך).
דף עא עמוד א * לדעת רבי עקיבא: גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול ולא הטיפו ממנו דם ברית - אינם אוכלים קרבן פסח, ורבי אליעזר חולק (כי לדעתו גר שמל ולא טבל נחשב לגר וקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית). * רבי עקיבא למד שכהן ערל לא רשאי לאכול בתרומה מריבוי הכתוב "איש איש", אך רבי אליעזר (שלמד דין זה מגזירה שוה) סובר שדיברה תורה כלשון בני אדם. * הגמרא מסתפקת אם מותר לסוך כהן קטן ערל בשמן של תרומה. דף עא עמוד ב * "יום הבראתו כיום הולדו" - ולכן תינוק שנתרפא צריך להמתין שמונה ימים ורק אז ניתן למול אותו. * ולד, כיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום (=הפה) ונסתם הפתוח (=הטבור), שאלמלא כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת. * ישראל ערל שנטמא במת - מקבל הזאה בכדי להיטהר מטומאתו, ומיד לאחר שימול את עצמו יהא ראוי לאכול מיד בקדשים. * כשעם ישראל עלו מן הירדן (בימי יהושע) הם מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.(והם לא מלו במדבר או בגלל חולשת הדרך או בגלל שלא נשבה להם רוח צפונית הנוחה לרפואה). * לא ניתנה מצוות פריעת מילה לאברהם אבינו.
דף עב עמוד א * כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ביום, אך תמיד נשבה להם בחצי הלילה. * לדעת רב הונא: 'משוך' (=מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה) אוכל בתרומה מדין תורה, אך חכמים גזרו שלא יאכל מפני שנראה כערל. * הרבה ('משוכים') מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות. * כהן טומטום לא אוכל בתרומה, כהן אנדרוגינוס כן אוכל בתרומה. דף עב עמוד ב * לאחר שרבי אלעזר הקשה על רבי יוחנן, הגיב רבי יוחנן ואמר: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה". * רבי אלעזר סתם שבגמרא (אמורא) זה רבי אלעזר בן פדת תלמידו של רבי יוחנן, ורבי אלעזר סתם שבמשניות (תנא) זה רבי אלעזר בן שמוע. (רש"י) * לדעת רבי אלעזר: ערל שהזה מי חטאת על טמא מת - הזאתו כשרה (כמו טבול יום שהזה). * קידוש מי חטאת - לדעת ת"ק: אשה כשרה וקטן לא, ולדעת רבי יהודה: קטן כשר ואשה לא.
דף עג עמוד א * טבול יום - כשר בהזאת מי פרה (ובשאר עבודות הפרה). * רב ששת ניסה להוכיח מברייתא שערל אסור באכילת מעשר שני, אך ההוכחה שלו נדחתה. דף עג עמוד ב * לדעת חכמים: ביכורים אסורים לאונן וחייבים בביעור, ורבי שמעון חולק - והגמרא מביאה את המקור לשיטתם. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאסור ליהנות מהדלקת הנר מפירות של מעשר שני או של ביכורים אע"פ שכבר נטמאו, וכן את המקור לכך שאדם טהור האוכל פירות אלו שנטמאו לוקה. [וכן מביאה את המקור לכך שבתרומה הדין הוא הפוך].
דף עד עמוד א * הגמרא מנסה להוכיח משלוש ברייתות שערל אסור במעשר שני, אך דוחה את ההוכחות. * גם לדעת רבי יצחק ערל אסור במעשר שני. * מותר להבעיר שמן של תרומה שנטמא. * מעשר שני שנטמא מותר לסוכו על גופו. דף עד עמוד ב * טמא שטבל ועלה - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרה - אוכל בקדשים. * רוב העמוד עוסק בנסיון חיפוש המקור לכך שטמא אסור לאכול תרומה עד שיעריב השמש לאחר היום בו טבל, ואסור בקדשים עד שיביא כפרתו. * גם גיורת ושפחה משוחררת טמאות בלידתן.
דף עה עמוד א * לאדם 'טבול יום' אסור גם לגעת בתרומה (בנוסף לאיסור אכילה) - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה. * אשת כהן שנהיה פצוע דכא (ולא בא עליה משנעשה פצוע דכא) - אוכלת בתרומה, אע"ג שמצפה ומשתמרת לביאתו. (והאמוראים נחלקו אם דין זה שנוי במחלוקת תנאים). * הברייתא דנה בעניין פצוע דכא. דף עה עמוד ב * פצוע דכא בידי שמים (ע"י רעמים וברד או שכך נולד) כשר לבוא בקהל - ובגמרא מובאים שני מקורות לדין זה. * 'פצוע דכא וכרות שפכה' - הגמרא מביאה את המקורות לכך שמדובר על פציעה וכריתה ב'אותו מקום' ולא על פציעה וכריתה במקומות אחרים בגוף. * הגמרא דנה באופן החיתוך של הגיד הפוסל לבוא בקהל.
דף עו עמוד א * הגמרא דנה אודות הנקב שמחמתו נעשה אדם פצוע דכא. * רבא אמר שאין הלכה לא כרבה בר רב הונא (שאמר שהמטיל מים משתי מקומות [מנקב מי רגלים ומנקב הזרע] פסול מלבוא בקהל) ולא כרב הונא אביו (שאמר שנשים המסוללות זו בזו [דרך תשמיש] פסולות לכהונה משום זנות). * הגמרא מסתפקת אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובשפחה משוחררת. (ורב ששת ניסה להוכיח שמותר). * פצוע דכא ישראל מותר בגיורת ובשפחה משוחררת ובנתינה. * ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה. דף עו עמוד ב * "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" - שלמה לא התחתן איתה, אלא מתוך אהבה יתירה שאהב אותה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. * הגמרא עוסקת במציאת המקור לכך שעמונית ומואבית מותרות לבא בקהל [והאיסור הוא רק על הזכרים (עד עולם)] - ולכן דוד המלך שבא מרות המואביה ראוי היה לבוא בקהל. (והלכה זו נתעלמה מאבנר).
דף עז עמוד א * כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה (שהורה הלכה זו קודם שבא המעשה הנדון לפניו) - שומעים לו, ואם לא - אין שומעים לו. * נחלקו התנאים מה המקור לכך שעמונית ומואבית לא אסורות לבוא בקהל. * דוד (שבא מרות המואביה) ורחבעם (בנה של נעמה העמונית) - מותרים לבוא בקהל, כי האיסור הוא רק על עמוני ומואבי ולא על נשותיהן. * גר עמוני שנשא ישראלית וגר מצרי שני שנשא ישראלית, ונולדה להם בת - לדעת רבי יוחנן: כשרה, ולדעת ריש לקיש: פסולה. דף עז עמוד ב * המקור לדעתו של רבי יוחנן (הנ"ל) הוא מכך שכתוב "מעמיו". * הגמרא דנה במחלוקת חכמים ורבי שמעון שבמשנה (בדף הקודם) אם מצרית ואדומית שהתגיירו אסורות עד שלושה דורות או מותרות מיד. * בברייתא מבואר, שלדעת רבי שמעון מצרית ואדומית שהתגיירו מותרות מיד, והוא לומד זאת מהכתוב "בנים" - ולא בנות, ולדעת רבי יהודה: גם הן אסורות עד דור שלישי והוא לומד זאת מהכתוב "בנים אשר יולדו להם דור שלישי" - כל הנולדים במשמע.
דף עח עמוד א * הברייתא מבארת את הפסוק "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'". * מצרי שני שנשא מצרית ראשונה - יש מחלוקת בדעת רבי יוחנן אם סובר שבנה נחשב לשלישי (כי הולכים לפי האבא) או נחשב לשני (כי הולכים לפי האמא). * לדעת רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה. דף עח עמוד ב * באומות - הלך אחר הזכר, נתגיירו - הלך אחר פגום שבשניהם. * ממזר אסור לעולם (=אף בני בניו אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם), ולגבי ממזרת יש מחלוקת האם לאחר דור עשירי ואילך שלה הצאצאים מותרים או לא. * ממזר הידוע לכל שהוא ממזר - חי הוא וצאצאיו, ממזר שאינו ידוע כלל שהוא ממזר - אינו חי אפילו הוא עצמו (כדי שלא יבוא לשאת בת ישראל כשרה), ממזר הידוע לקצת בני אדם ואינו ידוע לכל - עד שלושה דורות הוא חי ולא יותר מכך. * דוד המלך גזר על הנתינים (הגבעונים) שלא יתחתנו עמהם. (והגמרא מבררת את הטעם לגזירתו). * מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן ("על אשר המית הגבעונים").
דף עט עמוד א * שלושה סימנים יש בעם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו, אך הגבעונים לא היו רחמנים ולכן לא היו ראויים. * מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. * מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. * הנתינים - משה גזר לדורו (על חוטבי עצים שהיו בזמנו), יהושע גזר לזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים. דף עט עמוד ב * בימי רבי בקשו להתיר את הנתינים, אך רבי לא התיר זאת. * לדעת רבי עקיבא: 'סריס אדם' חולץ וחולצין לאשתו, 'סריס חמה' לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ורבי אליעזר סובר להיפך. * הגמרא הקשתה מדוע לדעת רבי עקיבא סריס חולץ והרי לדעתו חייבי לאוין הם כחייבי כריתות שלא צריכים חליצה, והגמרא הביאה שלושה תירוצים (ושני התירוצים הראשונים נדחו).
