דף קטו עמוד א
* אם אין לו ירק אחר לטיבול ראשון אלא חזרת - הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב חסדא שבטיבול ראשון מברך עליו "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" ואוכל ובטיבול שני אוכל בלא ברכה.
* רבינא אמר שלא יכרוך אדם מצה ומרור ביחד ויאכלם כך כדי לצאת ידי חובה, כי המרור שמצוותו בזמן הזה מדרבנן יבטל את טעם המצה שמצוותה מהתורה.
* אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, וחבריו חלקו עליו.
* הגמרא מכריעה להלכה שבזמן הזה מברך על אכילת מצה ואוכל ואח"כ מברך על אכילת מרור ואוכל ואח"כ אוכל מצה וחזרת ביחד בלא ברכה זכר למקדש כהלל.
* כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים.

דף קטו עמוד ב
* לא ישהה אדם את המרור בתוך החרוסת כדי שלא תתבטל מרירותו של המרור.
* מכיוון שלאחר הטיבול הראשון אומרים הגדה והלל, יש לחשוש שמא יסיח דעתו ויגע בבשרו, ולכן חייבים נטילת ידיים גם לטיבול השני.
* לדעת רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא, בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, כרך את המצה והמרור בסיב ובלען - לא יצא.
* הלכה כרב הונא שאין צורך להניח מצה מרור וחרוסת אלא לפני מי שאומר את ההגדה.
* לחם עוני - לחם שעונים עליו דברים הרבה (הגדה והלל).

דף קטז עמוד א
* לדעת ת"ק הבאת החרוסת היא לא משום מצוה אלא כדי לבטל את שרף החזרת.
* לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק הבאת החרוסת היא משום מצוה - לדעת רבי לוי: זכר לעצי התפוח, לדעת רבי יוחנן: זכר לטיט.
* אם בנו של בעל הבית חכם - הבן שואל מה נשתנה, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה - הוא שואל לעצמו.
* אפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה.
* מהו "גנות" ("מתחיל בגנות ומסיים בשבח")? - לדעת רב: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו, לדעת שמואל: עבדים היינו.

דף קטז עמוד ב
* כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור.
* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
* מצה - צריך להגביה, ומרור - צריך להגביה, בשר - אין צריך להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ.
* לדעת רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה, ורב יוסף ורב ששת חולקים.

דף קיז עמוד א
* בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה, גדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת.
* כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים - לדעת רבי אליעזר: כנגד עצמו אמרן, לדעת רבי יהושע: כנגד ציבור אמרן, לדעת חכמים: האמורות בלשון יחיד כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים כנגד ציבור.
* "לדוד מזמור" - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, "מזמור לדוד" - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה.
* אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
* כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה.
* בברייתא מובאות דעות שונות מי תיקן את ההלל.
* בכל מקום שנאמרה תיבת הללויה בין פרק לפרק בתהילים - נחלקו האמוראים אם זה שייך לסוף הפרק הקודם או לתחילת הפרק הבא.

דף קיז עמוד ב
* ברכת גאולה שלאחר קריאת שמע וברכת גאולה בהלל בליל הסדר - נוסח החתימה הוא "גאל ישראל", ברכת גאולה שבתפילת שמונה עשרה - נוסח החתימה הוא "גואל ישראל".
* בקידוש אומרים: "אשר קדשנו במצותיו" ובתפילה אומרים: "קדשנו במצותיך".
* בקידוש היום צריך שיזכיר את יציאת מצרים.
* בתפילה אומרים: "מצמיח קרן ישועה", ובהפטרה אומרים: "מגן דוד".
* לדעת סבי דפומבדיתא: בתפילה ובקידוש בשבת חותם "מקדש השבת", בתפילה ובקידוש ביום טוב חותם "מקדש ישראל והזמנים".

דף קיח עמוד א
* "הודו לה' כי טוב" - הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו: עשיר בשורו ואת עני בשיו יתום בביצתו אלמנה בתרנגולתה.
* קשין מזונותיו של אדם - כפליים כיולדה / יותר מן הגאולה / כקריעת ים סוף.
* קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף.
* כל המבזה את המועדות - כאילו עובד עבודה זרה.
* כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו - ראוי להשליכו לכלבים.
* הטעם לכך שאומרים את ההלל (ולא הלל גדול): משום שיש בו חמישה דברים הללו - יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח / מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם / מפני שיש בו ירידתן של צדיקים לכבשן האש ועלייתן ממנו.

דף קיח עמוד ב
* "ואמת ה' לעולם" - לדעת רבי שמעון השלוני: גבריאל אמר זאת, לדעת רבי נתן: דגים שבים אמרו זאת.
* ישראל שהיו באותו הדור של קריעת ים סוף מקטני אמונה היו.
* "אהבתי כי ישמע ה'" - אמרה כנסת ישראל: רבש"ע, אימת אני אהובה לפניך? בזמן שתשמע קול תחנוני.
* "דלותי ולי יהושיע" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אע"פ שדלה אני במצוות, לך אני ולי נאה להושיע.
* הגמרא מביאה שלוש שמועות ששלח רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי בשם אביו.

דף קיט עמוד א
* בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח.
* ידו של הקדוש ברוך הוא פרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין.
* כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים.
* שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים: אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.
* "עושר שמור לבעליו לרעתו" - זה עשרו של קרח.

דף קיט עמוד ב
* ברכה שאחר ההלל תלויה במנהג המדינה, אך לפני ההלל מצוה לברך, כיון שכל המצוות מברך עליהן עובר (=קודם) לעשייתן.
* לדעת רבי אלעזר בן פרטא: כופלים פסוקים בהלל מהפסוק "אודך" והלאה.
* עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק.
* "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" - הגמרא מביאה מחלוקת מה פירוש "אפיקומן". (ונחלקו רב ושמואל אם מותר לאכול במקומו אחר אכילת הפסח).
* לדעת שמואל: בזמן הזה אין מפטירין אחר מצה אפיקומן.

דף קכ עמוד א
* לדעת שמואל (לפי מר זוטרא): בזמן הזה ניתן להפטיר אחר מצה אפיקומן.
* לדעת רבא (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ולדעת רב אחא בר יעקב: אחד זה ואחד זה דרבנן.

דף קכ עמוד ב
* בני חוברה שהיו אוכלים את הפסח ובאמצע האכילה ישנו מקצתם - לדעת רבי יוסי אסור להם לחזור ולאכול כשיתעוררו (ומבאר רשב"ם שרבה סובר כדעה זו וכך הלכה).
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה (וכך דעת משנתנו): זמן אכילת הפסח הוא עד חצות, ולדעת רבי עקיבא: עד עלות השחר.
* לדעת רבא: מי שאוכל מצה בזמן הזה לאחר חצות - לא יוצא ידי חובתו לדעת רבי אלעזר בן עזריה.

דף קכא עמוד א
* הפיגול מטמא את הידיים - בגלל כהנים חשודים, והנותר מטמא את הידיים - בגלל כהנים עצלים.
* שיעור הבשר (של פיגול ונותר) המטמא את הידיים - נחלקו האמוראים אם השיעור הוא כזית (כשיעור איסורו) או כביצה (כשיעור טומאתו).
* לדעת רבי ישמעאל: זריקה בכלל שפיכה, ורבי עקיבא חולק, ולדעת כולם: שפיכה היא לא בכלל זריקה.

דף קכא עמוד ב
* בפדיון הבן - אבי הבן מברך את שתי הברכות (על פדיון הבן ושהחיינו).

הדרן עלך מסכת פסחים