דף צט עמוד א * לדעת רבא: המעביר חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות והעבירו מעל עשרה טפחים - חייב, ומהמשנה (בעמוד הקודם) אין סיוע או קושיה על דבריו. * עמד ברשות היחיד והשתין או ירק ברשות הרבים (או להיפך) - חייב חטאת. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שלדעת רבי יהודה מיד כשנתלש רוקו של אדם בפיו אסור לו לילך עמו ארבע אמות ברשות הרבים, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת כלים ומביאה שני תירוצים. * אם העלה כיח וירק אותו בפני רבו - חייב מיתה * לדעת אביי גזרו גם שלא יעמוד אדם בכרמלית וישתה ברשות היחיד או ברשות הרבים (ולהיפך), ורבא חולק. דף צט עמוד ב * לדעת רבא, דברי המשנה "וכן בגת" נאמרו לענין מעשר. * מותר לאדם לעמוד ברשות היחיד ולהגביה את ידו למעלה מעשרה טפחים עד שידו תגיע לפחות משלושה טפחים סמוך לגג כדי לקלוט את המים הנשפכים מגג חברו, ובלבד שלא יצרף את ידו לגג ויקלוט את המים. * במשנה נאמר: "בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה י' טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת", ונחלקו האמוראים אם מדובר כאשר הבור וחולייתו רחוקים מקיר הבית ארבעה טפחים או אף כאשר סמוכים לבית בפחות מארבעה טפחים.
דף ק עמוד א * שורשי אילן, שהחלק הגבוה שבהם הוא למעלה משלושה טפחים מהקרקע וחוזרים ויורדים לפחות משלושה - לדעת רבה: מותר להשתמש בחלק הנמצא בתוך שלושה טפחים לקרקע, ולדעת רב ששת: אסור. * שורשי אילן שגבוהים מן הארץ שלושה טפחים - הרי זה לא ישב עליהן בשבת, לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נשענין באילן בשבת. * הגמרא מביאה סתירה בין שתי ברייתות לגבי דין מי שעלה באילן אם מותר לו לרדת ממנו בשבת, ומביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה. דף ק עמוד ב * הגמרא מביאה סתירה בין שתי ברייתות אם מותר ללכת על גבי עשבים בשבת, ומביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה. * אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה (=תשמיש). * הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה. * כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה - יהיו לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, וזה בתנאי שלא תובעת בפה אלא רק ברמיזה. * עשר קללות נתקללה חוה. * אילו לא ניתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול.
דף קא עמוד א * הברייתא החולקת על המשנה ומתירה לנעול בדלת שאינה קבועה אם היא קשורה ותלויה אף אם אינה גבוהה מן הארץ - לדעת אביי: עוסקת במקרה שיש ציר לדלת, ולדעת רבא: עוסקת במקרה שהיה ציר לדלת. * "טובם כחדק" - (1) כשם שחדקים הללו מגינין על הפירצה כך טובים שבעם ישראל מגינים עלינו, (2) שמהדקין את הרשעים לגיהנם. * רב פפא ורבא נחלקו בביאור המשנה, ונחלקו אם חכמים התירו למי שעומד ברשות היחיד לטלטל ברשות הרבים (ולהיפך), או שהמחלוקת היא אם התירו למי שעומד בכרמלית לטלטל ברשות היחיד (ולהיפך). דף קא עמוד ב * רב ביבי בר אביי מדייק מהברייתא המובאת בגמרא שלושה דברים: (1) לדעת רבי מאיר "חוקקים להשלים", (2) רבי מאיר חזר בו מסברתו הראשונה, ולדעתו אין לאסור אלא שלא יעמוד אדם ברשות היחיד ויטלטל ברשות הרבים (ולהיפך), אך אין איסור למי שעומד בכרמלית, (3) לדעת חכמים: מקום שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו.
דף קב עמוד א * שמואל פסק כרבי יהודה בנגר הנגרר, שכל שקשור אל הדלת וראשו העליון תלוי באויר, נועלים בו גם במדינה אף כשנגרר. [אך בנגר המונח שאינו קשור כלל - לא פסק כרבי יהודה שמתיר נעילה בו במקדש]. * שמואל פסק כרבי יהודה שאסור לנעול בנגר הננעץ בקרקע עצמה, מפני שנראה כבונה (יותר מאשר הנועצו בחור שבאיסקופה לבדה). * מותר לנעול דלתות בכלים גדולים (כי אינם מוקצה). * הגמרא מביאה כמה דינים בנוגע לפריסת אוהל עראי בשבת. דף קב עמוד ב * מותר לצאת בשבת בכובע לבד כשהוא מהודק לראשו ואין חשש שיפול ממנו ויבוא להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. * אסור להחזיר ציר תחתון של דלתות כלים בשבת מחוץ למקדש - גזרה שמא יתקענו בחוזק, וציר העליון אסור להחזיר אף במקדש - כיון שבנין גמור הוא. * שמואל פסק כרבי יהודה שאסור להחזיר רטיה שנפלה לגמרי. [לדעת רב חסדא: רבי יהודה אוסר גם במקרה שפירשה על גבי כלי, ולדעת רב אשי: רבי יהודה אוסר רק במקרה שפירשה על גבי קרקע (לפי רש"י)]. * במשנה נאמר שקושרים במקדש נימא שנפסקה מן הכינור, והגמרא מקשה מברייתא בה נאמר שאסור לקשור אלא רק לענוב, ומביאה כמה תירוצים.
דף קג עמוד א * במשנה נאמר שמותר לחתוך בשבת יבלת של בהמה העומדת להקרבה בשבת, והגמרא מקשה על כך ממשנה בפסחים בה נאמר לדעת ת"ק שאסור, ומביאה ארבעה תירוצים לישוב הסתירה. * רב יוסף סובר שהתירו איסור שבות לצורך המקדש רק כשעובר עליה במקדש עצמו. * אביי סובר שאמנם "כהנים זריזין הן", אך לגבי בני חבורה המקריבים את הפסח לא אומרים שזריזים הם. דף קג עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לדברי רבא, שאמר (בסוף העמוד הקודם) שרבי אליעזר, הסובר שמכשירי מצוה דוחים את השבת, מודה שאם ניתן לשנות בעשיית המלאכה ולעשותה באופן שלא יהיה בה אלא איסור דרבנן, יש לשנות. * במשנה נאמר שכהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ונחלקו האמוראים אם רשאי לכרוך דוקא גמי (שאינו בגד) או שרשאי לכרוך אף צלצול קטן (=חגורה קטנה).
דף קד עמוד א * ההיתר לפזר מלח על כבש המזבח בשבת הוא בשעת הולכת עצים למערכה (שאינה עבודה המחייבת כהונה ולכן אין חציצה פוסלתה). * חצר שנתקלקלה במימי גשמים - מותר להביא בשבת תבן ולשטוח על הרצפה באמצעות שולי הקופה (ששינוי הוא). * לדעת רבה (החולק על עולא) אסרו בשבת רק השמעת קול של שיר. (והגמרא מקשה עליו ארבע קושיות, ומתרצת). דף קד עמוד ב * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שמותר למלא מים בגלגל מ"באר הקר" ביום טוב, והגמרא מבארת ש"באר הקר" נקראת כך מפני שהיא באר הנובעת מים חיים (ו"הקר" מלשון "מקור"). * לדעת שמואל: המכניס טמא שרץ למקדש - חייב, אבל המכניס שרץ עצמו - פטור. (והגמרא דחתה פעמיים [לפי רש"י] את האפשרות שדין זה שנוי במחלוקת תנאים).
דף קה עמוד א * כניסה למקדש לבנייתו ולתיקונו ולצורך הוצאת הטומאה ממנו - לפי הברייתא הראשונה: ישראלים טהורים קודמים לכהנים טמאים, ולפי הברייתא ששנה רב כהנא: כהנים טמאים קודמים לישראלים טהורים. * נחלקו האמוראים מי עדיף שיכנס למקדש - כהן בעל מום טהור או כהן טמא שאינו בעל מום. * הגמרא מבארת על מה מוסבים דברי רבי שמעון ("מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות") שבסוף המשנה האחרונה במסכת. הדרן עלך מסכת עירובין
