דף סה עמוד א * רבי אלעזר בן עזריה אמר שאם ידונו את ישראל על תפילה שלא בכוונה יכול הוא לפוטרם בטענה שהם שיכורים. * כל מי שלא מתפלל מגן אברהם כשהוא שיכור - סוגרים וחותמים צרות בעדו שלא יבואו אליו. * כל שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל. * לא נברא הלילה אלא לשינה. * הבא מן הדרך - אל יתפלל שלשה ימים (שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך). * כל מי שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין - יש בו מדעת קונו. * כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים. * לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים. דף סה עמוד ב * בשלשה דברים אדם ניכר (אם הגון הוא): בכוסו ובכיסו ובכעסו. * ישראל ונכרי דרים בחצר פנימית וישראל דר בחצר חיצונה - לדעת רבי ורבי חייא אסור לישראל שבחצר החיצונה להוציא מביתו לחצר (עד שישכור מהנכרי), והגמרא דנה בטעם הדבר. * למסקנת הגמרא, גם במקרה שישראל דר בחצר הפנימית, וישראל ונכרי דרים בחצר החיצונה, אסור לישראל שבחצר החיצונה להוציא מביתו לחצר. * למסקנת הגמרא, ניתן לשכור מהנכרי את רשותו בחצר אחר שכבר השכיר את רשותו לנכרי אחר, אם יכול המשכיר לסלק את השוכר ולהוציאו מביתו קודם תום זמן השכירות. * נחלקו האמוראים אם ניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר.
דף סו עמוד א * הגמרא מקשה על רבי יוחנן שפסק שניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר מדין אחר שאמר רבי יוחנן, ומתרצת. * רבי יוחנן משווה דין שוכר מהנכרי את חלקו בחצר לדין עירובי חצרות, והגמרא מפרטת לאלו דברים. * רבי אלעזר תמה על רבי יוחנן שפסק שניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר. דף סו עמוד ב * רב יוסף אמר שלא שמע את ההלכה של שמואל ששתי חצירות זו לפנים מזו שיכולה הפנימית לבטל לחיצונה את דריסת הרגל שיש לה עליה, ואביי הזכיר לו שכן אמר כך. * שמואל אמר שאין לנו להוסיף היתרים על מה שהתירו חכמים בענייני עירובין אלא עלינו לנהוג כלשון משנתנו. * לדעת שמואל: אין מועיל ביטול רשות מחצר לחצר ואין מועיל ביטול רשות בחורבה, ורבי יוחנן חולק. * אביי סובר בדעת שמואל שבשתי חצרות זו לפנים מזו יכולה הפנימית לבטל לחיצונה את דריסת הרגל שיש לה עליה, ורבא חולק וסובר שרק אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב אז הפנימית מותרת לאחר שיבטלו להם בני החיצונה את רשותם שיש להם בפנימית.
דף סז עמוד א * רב חסדא חשש מבקיאות המשניות של רב ששת (שמא יקשה לו ממשנה על משנה), ורב ששת חשש מפלפולו של רב חסדא (שמא ישאל אותו שאלות עמוקות). * שני בתים משני צידי רשות הרבים, ובאו נכרים בשבת והקיפו אותם במחיצה - לא יכולים בעלי הבתים לבטל רשות זה לזה בשבת כדי להתיר טלטול מהבית החוצה. * נכרי שהיה בכניסת השבת בחצר אך לא שכרו ממנו ולא עירבו בני החצר זה עם זה ומת הנכרי בשבת - נחלקו האמוראים (בשיטת הסובר שאין שוכרים רשות מגוי שבא בשבת) אם יכולים בני החצר לבטל בשבת זה לזה את רשותם כדי להתיר את השימוש בחצר. דף סז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה באיזה אופן נכרי שדר עם ישראלים במבוי ויש לו פתח נוסף לבקעה או קרפף, לא אוסר על בני המבוי את הטלטול. * קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לשם דירה - נחשב לרשות היחיד, אלא שחכמים החמירו שדינו ככרמלית לעניין זה שאסור לטלטל בתוכו כמו ברשות הרבים. * בדבר הנוגע לאיסור תורה - אם יש קושיה על הוראת החכם אז מקשים קודם שיעשו מעשה על פי הוראתו, אך בדבר הנוגע לאיסור דרבנן - עושים את המעשה כהוראתו של החכם ולאחר המעשה מקשים על הוראתו.
דף סח עמוד א * אחד מבני מבוי שביקש לקחת מיין ושמן שהניחו בני המבוי עבור שיתופי מבואות ולא נתנו לו לקחת - בטל השיתוף. * נחלקו הברייתות אם משתתפים באוצר (דבר האצור כגון חבית של יין, ועשוי להשתמש ממנו, ואז כשיקחו יין מהחבית יש לחשוש שלקחו את היין שעליו חל השיתוף). * הגמרא מביאה שני מעשים נוספים אודות תינוק, שהיו צריכים למול אותו, ונשפכו המים החמים שהוכנו לו, ומביאה את התקנות שהציע רבא. דף סח עמוד ב * שנים שדרים בחצר אחת ולא עירבו ביניהם וביטל האחד את רשותו לשני - לדעת רב: לאחר שהשתמש זה שביטלו לו, מותר לו לבטל את רשותו לזה שביטל לו קודם לכן, ושמואל חולק. * הגמרא מבארת שלדעת ת"ק (שבמשנה בתחילת הפרק) צדוקי הרי הוא כנכרי שאינו יכול לבטל את רשותו ואוסר על בני החצר עד שישכרו ממנו את רשותו, ולדעת רבן גמליאל צדוקי אינו כנכרי ויכול הוא לבטל את רשותו.
דף סט עמוד א * לדעת רבי מאיר שבברייתא (וכך מיישב אביי את הסתירה בדעת רבי מאיר שבמשנה לעומת הברייתא שבעמוד הקודם): מי שביטל את רשותו ואח"כ הוציא מביתו לחצר או למבוי, בין אם הוציא בשוגג ובין אם במזיד, הרי זה אוסר את החצר והמבוי על שאר בני החצר והמבוי, כיון שחזר והחזיק ברשות שביטל - ודין זה הוא רק אם עדיין לא החזיקו בני המבוי ברשות שביטל להם זה במבוי. * מומר לחלל שבת בגלוי פנים בפני רבים - דינו כגוי ואינו יכול לבטל רשות. (לדעת רבי יהודה). * רבי מאיר וחכמים נחלקו אם חשוד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה. דף סט עמוד ב * רב נחמן בר יצחק ורב אשי נחלקו כיצד לבאר את דברי רב הונא שאמר (בסוף העמוד הקודם): "איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא". * אם ביטל את רשות חצירו אך לא ביטל את רשות ביתו - אסור להוציא מביתו לחצר אך מותר להוציא משאר הבתים לחצר. (כי המבטל רשות חצירו סתם ולא אמר שמבטל אף את רשות ביתו, הדין הוא שלא ביטל את רשות ביתו). * אם בני החצר נתנו את רשותם לאותו אדם ששכח לערב עמם בחצר - אסור להם להוציא מכל הבתים ואף מביתו של זה שהחצר ברשותו, והם לא יכולים להיחשב כאורחים שלו.
דף ע עמוד א * שנים מבני החצר שלא עירבו, אוסרים זה על זה, ולא יועיל ששאר בני החצר שעירבו יבטלו להם את רשותם, גם אם יאמרו לאחד משניהם שיקנה את רשותם על מנת שיחזור ויקנה לשני ויבטל לו את רשותו. * כשאחד מבני החצר שכח ולא עירב עירובי חצרות, ומעוניין לבטל את רשותו לבני החצר - לדעת רבה: צריך לבטל את רשותו לכל אחד ואחד, ואביי חולק. דף ע עמוד ב * אם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת - נחלקו האמוראים אם היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת, ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם. * כל שהותר למקצת שבת - מותר לכל השבת (כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם החלון), כל שנאסר למקצת שבת - נאסר לכל השבת כולה (כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת).
דף עא עמוד א * הגמרא מקשה קושיה שלישית על רב נחמן (הסובר שאם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת, היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם), ומתרצת. * האמוראים נחלקו מה טעם המחלוקת של ב"ש וב"ה שנחלקו אם ניתן לבטל רשות בשבת. * לדעת ת"ק: אם היה לאחד מבני המבוי שותפות נפרדת ביין עם כל אחד מבני המבוי, אע"פ ששותפויות אלו נעשו לשם סחורה ולא כדי להתיר את הטלטול במבוי, אינם צריכים להשתתף בשיתוף אחר כדי להתיר את המבוי - ולדעת רב: דין זה הוא רק אם כולם נתנו את היין לתוך כלי אחד. דף עא עמוד ב * רבה (בסוף העמוד הקודם) ורב יוסף נחלקו כיצד לבאר את דעת רבי שמעון (שאמר שגם אם היה לאחד מבני המבוי שותפות עם אחד ביין ועם אחר בשמן, אינם צריכים להשתתף בשיתוף אחר). * רבי אליעזר בן תדאי חולק על התנאים שבמשנה (בעמוד הקודם) וסובר שהשותפות שיש להם אינה מועילה לשם שיתוף מבואות - ורבה ורב יוסף נחלקו כיצד לבאר את דעתו ובמה נחלק.
דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים - לדעת אחת: המחלוקת היא כאשר נשתתפו ביין, אם ניתן לסמוך עליו עבור עירוב חצרות, ולדעת אחרת: המחלוקת היא כאשר עירבו או נשתתפו בפת, אם ניתן לסמוך רק על זה (לעירוב במקום שיתוף או לשיתוף במקום עירוב). * חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד - ב"ש וב"ה נחלקו האם כל חבורה צריכה להניח עירוב או שמספיק עירוב אחד לכולן, ובגמרא (בעמוד זה) מובאות ארבע דעות לבאר באיזה אופן היא המחלוקת. דף עב עמוד ב * רב נחמן פוסק כרבי יהודה הסבר (שבברייתא), הסובר שבמקרה הנ"ל אם המחיצות מגיעות לתקרה מודים ב"ה שכל חבורה צריכה להניח עירוב, והמחלוקת היא רק במחיצות שלא מגיעות לתקרה. * הגמרא מביאה שתי ברייתות המבארות את מחלוקת ב"ש וב"ה, וחולקות זו על זו אם המחלוקת היא רק במקרה שמוליכים את העירוב לאחד משאר בתי החצר, או דוקא כאשר מביאים את העירוב לטרקלין. * לדעת ת"ק (בברייתא) מי שיש לו בחצר חברו בית התבן/הבקר/העצים/האוצרות, הרי זה אוסר על בעל החצר לטלטל מביתו לחצר, ורבי יהודה חולק.
דף עג עמוד א * רב ושמואל נחלקו איזה תשמיש צריך אדם לעשות בביתו כדי שייחשב "מקום דירה" ויאסור על שאר בני החצר אם לא עירב עימם - מקום אכילתו או המקום בו ישן. * אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו, שהיו דרים בחצר כל אחד בבית לעצמו ומקבלים פרס (=מזון או מעות לקנות אוכל) מהבעל או מהאדון - מחלוקת רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא אם זקוקים לערב ביניהם. * תלמיד אצל רבו שדר עמו בחצר בבית נפרד ומקבל ממנו פרס - נמשך אחריו ואינם צריכים לערב ביניהם. * תלמידי חכמים האוכלים באכסניה בבקעה ולנים בבית המדרש - מודדים להם את תחום השבת מבית המדרש. דף עג עמוד ב * הגמרא מעמידה למסקנה את כל המשנה כדעת רבי מאיר, הסובר שאין סומכים על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב, אך מודה רבי מאיר שבמקרה ששכח רק אחד מבני החצר לערב, הואיל ורוב בני החצר עירבו, אין חשש שתשתכח תורת עירוב מהתינוקות ולכן סומכים על השיתוף במקום עירוב. * רב לא שנה במשנה (שבסוף העמוד הקודם) "חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי..." אלא שנה רק "חמש חצרות הפתוחות למבוי...", והגמרא מבררת את טעמו.
דף עד עמוד א * לדעת רב: אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחות למבוי שתי חצרות ובכל חצר שני בתים, ולדעת שמואל: המבוי ניתר בלחי או קורה אפילו אם פתוחים לתוכו רק בית אחד וחצר אחת ובה בית אחד, ולדעת רבי יוחנן: המבוי ניתר בלחי או קורה אפילו אם פתוחים לתוכו רק חורבה מצד אחד וחצר אחת ובה בית אחד מצד שני. * גגות חצרות וקרפיפות - לדעת רבי שמעון מותר לטלטל מזה לזה, ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו אף כאשר עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה ומצויים כלי הבית בחצר. דף עד עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם שמואל חזר בו והודה לשיטת רב (שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחות למבוי שתי חצרות ובכל חצר שני בתים). * מבוי שצדו אחד פתוח לחצר נכרי וצדו השני פתוח לחצר של ישראל ובו בית אחד ובתי ישראל נוספים פתוחים לבית זה - אין עושים עירובי חצרות בין הבתים הללו כדי להתיר להם לטלטל מבתיהם למבוי דרך הבית החיצוני הפתוח למבוי (והוא הדין באופן דומה בחצר שפתוח לתוכו בית נכרי ובית ישראל ובתי ישראל נוספים פתוחים לבית זה).
דף עה עמוד א * לדעת רב דימי בשם רבי ינאי: רבי עקיבא סובר שאפילו רגל המותרת במקומה (וכל שכן רגל האסורה במקומה) אוסרת שלא במקומה, וחכמים סוברים שאפילו רגל האסורה במקומה (וכל שכן רגל המותרת במקומה) אינה אוסרת שלא במקומה. * לדעת רבין בשם רבי ינאי: ישנה דעה שלישית הסוברת שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. * שתי חצרות זו לפנים מזו ונתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונה ובין מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות. (כך מבארת הגמרא את דברי המשנה). דף עה עמוד ב * שתי חצרות זו לפנים מזו ונתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב - לדעת רבי עקיבא: שתיהן אסורות, ולדעת חכמים: פנימית מותרת וחיצונה אסורה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * שתי חצרות זו לפנים מזו, והיו שנים בחיצונה ויחיד בפנימית - לדעת רב אדא בר אהבה: אסור לדרים בחיצונה להוציא לחצרם, ולדעת שמואל: מותר (אך אם הדר בפנימית הוא נכרי אז אסור). * עשרה בתים זה לפנים מזה - לדעת שמואל: הפנימי ביותר צריך לתת עירוב, והאחרים אינם צריכים, ולדעת רבי יוחנן: גם התשיעי הסמוך לפנימי ביותר צריך לתת עירוב. (לפי רש"י).
דף עו עמוד א * שתי חצרות ושני בתים ביניהם, וכל בית פתוח לחצר אחת ושני הבתים פתוחים זה לזה, וכל חצר הניחה את העירוב בבית שלא פתוח אליה - לא הועיל עירובן. * המשניות הראשונות בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בשתי חצרות הסמוכות זו לזו, והן באות ללמד מתי הן מערבות עירוב אחד. * חלון שבכותל שבין שתי חצרות - אם כל חלל החלון הוא למעלה מעשרה טפחים, אינם יכולים לערב יחד, כי יש תחתיו מחיצת עשרה טפחים המפרידה בין החצרות. * לדעת רבי יוחנן: חלון עגול שבכותל שבין שתי חצרות - אם יש בהיקפו עשרים וארבעה טפחים ושני טפחים ומשהו בתוך גובה עשרה טפחים מהקרקע, יכולים שתי החצרות לערב עירוב אחד יחד. * כל שיש בהיקפו שלשה טפחים - יש בו ברוחבו טפח. דף עו עמוד ב * ריבוע שאורכו אמה ורוחבו אמה - יש באלכסון שלו אמה ושתי חמישיות. * חלון שבכותל שבין שני בתים - אפילו אם כל חלל החלון הוא למעלה מעשרה טפחים, יכולים לערב עירוב אחד יחד. * בית ועלייה של שני אנשים - יכולים דיירי הבית והעלייה לערב יחד, אף אם אין סולם מהבית לעלייה.
