דף סב עמוד א * חכמים רצו למנוע מישראל לדור עם נכרי בחצר אחת, שמא ילמד מעשיו, ולכן גזרו שהנכרי אוסר על הישראל את ההוצאה מביתו לחצר עד שישכור ממנו את רשותו. * עובד כוכבים חשוד על שפיכות דמים. * השכירות מנכרי המתירה הוצאה מבית ישראל לחצר בשבת - נחלקו האמוראים אם צריכה להיות שכירות בריאה וחזקה או די בשכירות רעועה וחלשה. * הנכרי חושש לכשפים בהשכרת רשותו לישראל לשבת. דף סב עמוד ב * אם הנכרי לא נמצא בביתו בשבת ולא עתיד לחזור בו ביום - אין הוא אוסר להכניס ולהוציא מביתו של הישראל לחצר. * שמואל פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב הסובר שאין הנכרי אוסר אלא כאשר דרים בחצר לפחות שני ישראלים. * משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. * אסור להורות הלכה במקום רבו אפילו "ביעתא בכותחא".
דף סג עמוד א * כל העמוד עוסק בדין הוראת הלכה לתלמיד במקום מגוריו של הרב. * תלמיד חכם בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו. * להורות הלכה בכדי להפריש אדם ולמונעו מלעבור איסור, אפילו בפניו של רבו מותר, כי כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב. * להורות הלכה בפניו של רבו - אסור וחייב מיתה, שלא בפניו - אסור ואין חייב מיתה. * כל המורה הלכה בפני רבו - ראוי להכישו נחש / נקרא חוטא / מורידין אותו מגדולתו / מת מן העולם בלא ולד. * כל הנותן מתנותיו לכהן אחד (ואינו מחלקן בין מספר כהנים) - מביא רעב לעולם. דף סג עמוד ב * הטעם שיהושע מת בלא ולד - לדעת רבי לוי: בגלל שהורה הלכה בפני רבו, לדעת רבי אבא בר פפא: בגלל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה. * כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן - אסורין בתשמיש המטה. * גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. * אסור לישון בחדר שאיש ואשתו שרויין בה. * מבוי שדר בו נכרי שלא רוצה להשכיר את רשותו לישראלים הדרים שם (כדי שיהיה מותר להם להוציא למבוי) - לדעת אביי: יכולים הישראלים לבטל את רשותם במבוי לגבי אחד מהן, ואז אין הנכרי אוסר עליו.
דף סד עמוד א * מבוי שדר בו נכרי שלא רוצה להשכיר את רשותו לישראלים הדרים שם (כדי שיהיה מותר להם להוציא למבוי) - רבא חולק על אביי (הסובר שיכולים הישראלים לבטל את רשותם במבוי לגבי אחד מהן, ואז אין הנכרי אוסר עליו) וסובר שהתקנה היא שישאל אחד הישראלים מהנכרי מקום בחצרו להניח שם חפץ כל שהוא ואז הוא יכול לתת עירוב עם בני המבוי. * לדעת שמואל: שתה רביעית יין - אל יורה הלכה למעשה, ורב נחמן חולק. * כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה - מאבד כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו. * שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. * לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו. דף סד עמוד ב * קיום מצוה בדבר מסייע לקיומו בידו. (ולכן מי שהגיעו אליו נכסים בלא יגיעה, יעשה בחלק מהנכסים דבר מצוה, כדי שלא יפסיד אותם מפני עין הרע שיטילו בו אנשים). * דרך מיל או שינה כל שהוא - מפיגין את היין ששתה קודם לכן. * אסור לחלוף על פני אוכלים המוטלים בדרך מבלי להרימם. * חמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה. * ישנה מחלקת תנאים אם "פותחין בחרטה" (היינו: אם צריך החכם למצוא לנדר 'פתח' כדי להתירו או שיכול לעוקרו בלי שום טעם). * בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים, חולפים על פני אוכלים שלמים ואין מרימים אותם, כי יש לחשוש לכשפים.
דף סה עמוד א * רבי אלעזר בן עזריה אמר שאם ידונו את ישראל על תפילה שלא בכוונה יכול הוא לפוטרם בטענה שהם שיכורים. * כל מי שלא מתפלל מגן אברהם כשהוא שיכור - סוגרים וחותמים צרות בעדו שלא יבואו אליו. * כל שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל. * לא נברא הלילה אלא לשינה. * הבא מן הדרך - אל יתפלל שלשה ימים (שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך). * כל מי שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין - יש בו מדעת קונו. * כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים. * לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים. דף סה עמוד ב * בשלשה דברים אדם ניכר (אם הגון הוא): בכוסו ובכיסו ובכעסו. * ישראל ונכרי דרים בחצר פנימית וישראל דר בחצר חיצונה - לדעת רבי ורבי חייא אסור לישראל שבחצר החיצונה להוציא מביתו לחצר (עד שישכור מהנכרי), והגמרא דנה בטעם הדבר. * למסקנת הגמרא, גם במקרה שישראל דר בחצר הפנימית, וישראל ונכרי דרים בחצר החיצונה, אסור לישראל שבחצר החיצונה להוציא מביתו לחצר. * למסקנת הגמרא, ניתן לשכור מהנכרי את רשותו בחצר אחר שכבר השכיר את רשותו לנכרי אחר, אם יכול המשכיר לסלק את השוכר ולהוציאו מביתו קודם תום זמן השכירות. * נחלקו האמוראים אם ניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר.
דף סו עמוד א * הגמרא מקשה על רבי יוחנן שפסק שניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר מדין אחר שאמר רבי יוחנן, ומתרצת. * רבי יוחנן משווה דין שוכר מהנכרי את חלקו בחצר לדין עירובי חצרות, והגמרא מפרטת לאלו דברים. * רבי אלעזר תמה על רבי יוחנן שפסק שניתן בשבת לשכור מהנכרי את רשותו בחצר. דף סו עמוד ב * רב יוסף אמר שלא שמע את ההלכה של שמואל ששתי חצירות זו לפנים מזו שיכולה הפנימית לבטל לחיצונה את דריסת הרגל שיש לה עליה, ואביי הזכיר לו שכן אמר כך. * שמואל אמר שאין לנו להוסיף היתרים על מה שהתירו חכמים בענייני עירובין אלא עלינו לנהוג כלשון משנתנו. * לדעת שמואל: אין מועיל ביטול רשות מחצר לחצר ואין מועיל ביטול רשות בחורבה, ורבי יוחנן חולק. * אביי סובר בדעת שמואל שבשתי חצרות זו לפנים מזו יכולה הפנימית לבטל לחיצונה את דריסת הרגל שיש לה עליה, ורבא חולק וסובר שרק אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב אז הפנימית מותרת לאחר שיבטלו להם בני החיצונה את רשותם שיש להם בפנימית.
דף סז עמוד א * רב חסדא חשש מבקיאות המשניות של רב ששת (שמא יקשה לו ממשנה על משנה), ורב ששת חשש מפלפולו של רב חסדא (שמא ישאל אותו שאלות עמוקות). * שני בתים משני צידי רשות הרבים, ובאו נכרים בשבת והקיפו אותם במחיצה - לא יכולים בעלי הבתים לבטל רשות זה לזה בשבת כדי להתיר טלטול מהבית החוצה. * נכרי שהיה בכניסת השבת בחצר אך לא שכרו ממנו ולא עירבו בני החצר זה עם זה ומת הנכרי בשבת - נחלקו האמוראים (בשיטת הסובר שאין שוכרים רשות מגוי שבא בשבת) אם יכולים בני החצר לבטל בשבת זה לזה את רשותם כדי להתיר את השימוש בחצר. דף סז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה באיזה אופן נכרי שדר עם ישראלים במבוי ויש לו פתח נוסף לבקעה או קרפף, לא אוסר על בני המבוי את הטלטול. * קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לשם דירה - נחשב לרשות היחיד, אלא שחכמים החמירו שדינו ככרמלית לעניין זה שאסור לטלטל בתוכו כמו ברשות הרבים. * בדבר הנוגע לאיסור תורה - אם יש קושיה על הוראת החכם אז מקשים קודם שיעשו מעשה על פי הוראתו, אך בדבר הנוגע לאיסור דרבנן - עושים את המעשה כהוראתו של החכם ולאחר המעשה מקשים על הוראתו.
דף סח עמוד א * אחד מבני מבוי שביקש לקחת מיין ושמן שהניחו בני המבוי עבור שיתופי מבואות ולא נתנו לו לקחת - בטל השיתוף. * נחלקו הברייתות אם משתתפים באוצר (דבר האצור כגון חבית של יין, ועשוי להשתמש ממנו, ואז כשיקחו יין מהחבית יש לחשוש שלקחו את היין שעליו חל השיתוף). * הגמרא מביאה שני מעשים נוספים אודות תינוק, שהיו צריכים למול אותו, ונשפכו המים החמים שהוכנו לו, ומביאה את התקנות שהציע רבא. דף סח עמוד ב * שנים שדרים בחצר אחת ולא עירבו ביניהם וביטל האחד את רשותו לשני - לדעת רב: לאחר שהשתמש זה שביטלו לו, מותר לו לבטל את רשותו לזה שביטל לו קודם לכן, ושמואל חולק. * הגמרא מבארת שלדעת ת"ק (שבמשנה בתחילת הפרק) צדוקי הרי הוא כנכרי שאינו יכול לבטל את רשותו ואוסר על בני החצר עד שישכרו ממנו את רשותו, ולדעת רבן גמליאל צדוקי אינו כנכרי ויכול הוא לבטל את רשותו.
דף סט עמוד א * לדעת רבי מאיר שבברייתא (וכך מיישב אביי את הסתירה בדעת רבי מאיר שבמשנה לעומת הברייתא שבעמוד הקודם): מי שביטל את רשותו ואח"כ הוציא מביתו לחצר או למבוי, בין אם הוציא בשוגג ובין אם במזיד, הרי זה אוסר את החצר והמבוי על שאר בני החצר והמבוי, כיון שחזר והחזיק ברשות שביטל - ודין זה הוא רק אם עדיין לא החזיקו בני המבוי ברשות שביטל להם זה במבוי. * מומר לחלל שבת בגלוי פנים בפני רבים - דינו כגוי ואינו יכול לבטל רשות. (לדעת רבי יהודה). * רבי מאיר וחכמים נחלקו אם חשוד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה. דף סט עמוד ב * רב נחמן בר יצחק ורב אשי נחלקו כיצד לבאר את דברי רב הונא שאמר (בסוף העמוד הקודם): "איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא". * אם ביטל את רשות חצירו אך לא ביטל את רשות ביתו - אסור להוציא מביתו לחצר אך מותר להוציא משאר הבתים לחצר. (כי המבטל רשות חצירו סתם ולא אמר שמבטל אף את רשות ביתו, הדין הוא שלא ביטל את רשות ביתו). * אם בני החצר נתנו את רשותם לאותו אדם ששכח לערב עמם בחצר - אסור להם להוציא מכל הבתים ואף מביתו של זה שהחצר ברשותו, והם לא יכולים להיחשב כאורחים שלו.
דף ע עמוד א * שנים מבני החצר שלא עירבו, אוסרים זה על זה, ולא יועיל ששאר בני החצר שעירבו יבטלו להם את רשותם, גם אם יאמרו לאחד משניהם שיקנה את רשותם על מנת שיחזור ויקנה לשני ויבטל לו את רשותו. * כשאחד מבני החצר שכח ולא עירב עירובי חצרות, ומעוניין לבטל את רשותו לבני החצר - לדעת רבה: צריך לבטל את רשותו לכל אחד ואחד, ואביי חולק. דף ע עמוד ב * אם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת - נחלקו האמוראים אם היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת, ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם. * כל שהותר למקצת שבת - מותר לכל השבת (כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם החלון), כל שנאסר למקצת שבת - נאסר לכל השבת כולה (כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת).
דף עא עמוד א * הגמרא מקשה קושיה שלישית על רב נחמן (הסובר שאם לא עירב לפני שבת ולא ביטל את רשותו בשבת ומת בשבת, היורש שלו יכול לבטל לשאר בני החצר את רשותו שזכה בה באותה שבת ובכך להתיר להם להוציא מבתיהם לחצר ולהכניס ממנה לבתיהם), ומתרצת. * האמוראים נחלקו מה טעם המחלוקת של ב"ש וב"ה שנחלקו אם ניתן לבטל רשות בשבת. * לדעת ת"ק: אם היה לאחד מבני המבוי שותפות נפרדת ביין עם כל אחד מבני המבוי, אע"פ ששותפויות אלו נעשו לשם סחורה ולא כדי להתיר את הטלטול במבוי, אינם צריכים להשתתף בשיתוף אחר כדי להתיר את המבוי - ולדעת רב: דין זה הוא רק אם כולם נתנו את היין לתוך כלי אחד. דף עא עמוד ב * רבה (בסוף העמוד הקודם) ורב יוסף נחלקו כיצד לבאר את דעת רבי שמעון (שאמר שגם אם היה לאחד מבני המבוי שותפות עם אחד ביין ועם אחר בשמן, אינם צריכים להשתתף בשיתוף אחר). * רבי אליעזר בן תדאי חולק על התנאים שבמשנה (בעמוד הקודם) וסובר שהשותפות שיש להם אינה מועילה לשם שיתוף מבואות - ורבה ורב יוסף נחלקו כיצד לבאר את דעתו ובמה נחלק.
דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים - לדעת אחת: המחלוקת היא כאשר נשתתפו ביין, אם ניתן לסמוך עליו עבור עירוב חצרות, ולדעת אחרת: המחלוקת היא כאשר עירבו או נשתתפו בפת, אם ניתן לסמוך רק על זה (לעירוב במקום שיתוף או לשיתוף במקום עירוב). * חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד - ב"ש וב"ה נחלקו האם כל חבורה צריכה להניח עירוב או שמספיק עירוב אחד לכולן, ובגמרא (בעמוד זה) מובאות ארבע דעות לבאר באיזה אופן היא המחלוקת. דף עב עמוד ב * רב נחמן פוסק כרבי יהודה הסבר (שבברייתא), הסובר שבמקרה הנ"ל אם המחיצות מגיעות לתקרה מודים ב"ה שכל חבורה צריכה להניח עירוב, והמחלוקת היא רק במחיצות שלא מגיעות לתקרה. * הגמרא מביאה שתי ברייתות המבארות את מחלוקת ב"ש וב"ה, וחולקות זו על זו אם המחלוקת היא רק במקרה שמוליכים את העירוב לאחד משאר בתי החצר, או דוקא כאשר מביאים את העירוב לטרקלין. * לדעת ת"ק (בברייתא) מי שיש לו בחצר חברו בית התבן/הבקר/העצים/האוצרות, הרי זה אוסר על בעל החצר לטלטל מביתו לחצר, ורבי יהודה חולק.
דף עג עמוד א * רב ושמואל נחלקו איזה תשמיש צריך אדם לעשות בביתו כדי שייחשב "מקום דירה" ויאסור על שאר בני החצר אם לא עירב עימם - מקום אכילתו או המקום בו ישן. * אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו, שהיו דרים בחצר כל אחד בבית לעצמו ומקבלים פרס (=מזון או מעות לקנות אוכל) מהבעל או מהאדון - מחלוקת רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא אם זקוקים לערב ביניהם. * תלמיד אצל רבו שדר עמו בחצר בבית נפרד ומקבל ממנו פרס - נמשך אחריו ואינם צריכים לערב ביניהם. * תלמידי חכמים האוכלים באכסניה בבקעה ולנים בבית המדרש - מודדים להם את תחום השבת מבית המדרש. דף עג עמוד ב * הגמרא מעמידה למסקנה את כל המשנה כדעת רבי מאיר, הסובר שאין סומכים על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב, אך מודה רבי מאיר שבמקרה ששכח רק אחד מבני החצר לערב, הואיל ורוב בני החצר עירבו, אין חשש שתשתכח תורת עירוב מהתינוקות ולכן סומכים על השיתוף במקום עירוב. * רב לא שנה במשנה (שבסוף העמוד הקודם) "חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי..." אלא שנה רק "חמש חצרות הפתוחות למבוי...", והגמרא מבררת את טעמו.
