דף כ עמוד א
* חצר הפתוחה לשטח שבין פסי ביראות - מותר לטלטל מזה לזה.
* שתי חצרות הסמוכות זו לזו ומחיצה ביניהן ופתוחות בראשן לשטח שבן פסי ביראות ועירבו עירובי חצרות - נחלקו האמוראים אם מותר לטלטל מתוכן לבין הפסים ומבין הפסים לתוכן.
* אם יבשו המים שבבור באמצע שבת - אסור לטלטל בין הפסין.
* לדעת רבי אלעזר: אין הרבים העוברים בין פסי הביראות מבטלים אותם מלהיות מחיצה.

דף כ עמוד ב
* בלשון הראשון בגמרא, הגמרא מסתפקת לגבי פרה העומדת ברשות הרבים ורוצה להשקותה ברשות היחיד, ומחזיק בכלי ובפרה, האם צריך שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה או לא.
* המפנה חפציו מזוית לזוית ברשות היחיד, וחזר בו מלהניחם בזוית זו והוציאן לחוץ - פטור.
* בלשון השניה בגמרא, הגמרא מסתפקת לגבי פרה העומדת ברשות הרבים ורוצה להשקותה ברשות היחיד, ומחזיק בכלי ולא מחזיק בפרה, האם מספיק בכך שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה או לא.
* לא הותרו פסי ביראות אלא עבור בהמת עולי רגלים.

דף כא עמוד א
* אם היו כותלי הבור רחבים - מותר אף עבור אדם (ולא רק עבור בהמה) למלא מים ולהוציאם מן הבור אל בין הפסי ביראות ולשתות.
* בבבל (וללישנא השניה: אף בשאר ארצות) - אין הבורגנין מצטרפים למדוד את תחום העיר מהן ולהלן, ובשאר ארצות (וללישנא השניה: אף בבבל) - לא הותרו פסי ביראות.
* זכריה בן עדו (בניגוד לדוד ואיוב ויחזקאל) פירש את שיעור גודלה של התורה: פי שלושת אלפים ומאתים מגודל העולם.

דף כא עמוד ב
* "דודי צפנתי לך" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים.
* הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.
* "ולהג הרבה יגיעת בשר" - לדעת רב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת, לדעת רבא: כל ההוגה בדברי תורה טועם טעם בשר.
* בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי".
* אמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים.
* בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים.
* "קווצותיו תלתלים" - מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

דף כב עמוד א
* "שחורות כעורב" - הגמרא מביאה שלושה פירושים לפסוק זה, המבאר במי אתה מוצא שמשיג דברי תורה.
* "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" - היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם.
* הגמרא מתלבטת בדעת רבי יהודה אם שיעור בית סאתיים שאמר (שעד שיעור זה מתירים פסי ביראות את הטלטול בשטח שביניהם) הוא שיעור הבור עם הפסים או בלי הפסים.
* לדעת חכמים: הילוך הרבים בפסי ביראות אינו מבטל את המחיצות כי יש בכל הארבע צדדים מחיצה של אמה בפינה.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: העליות והירידות שבארץ ישראל אין חייבים עליהם משום רשות הרבים, כי לומדים מדגלי מדבר שרשות הרבים זה רק אם הקרקע חלקה.
* לדעת רבא: רבי יהודה סובר שבחוץ לארץ הילוך הרבים מבטל את המחיצה גם אם המקום לא נוח להלך בו.

דף כג עמוד א
* שמואל פסק להלכה שלא התירו לטלטל על ידי פסים אלא רק בבאר (ולא בבור) של רבים (ולא של יחיד).
* המשנה פותחת במילה "ועוד" כי היא מביאה חומרא נוספת שאמר רבי יהודה בן בבא.
* במקרה בו הופסקו דברי תנא על ידי דברי חכמים שנחלקו עליו, המשנה לא כותבת "ועוד" לפני הדין השני, אם ההפסק היה בענין אחר שלא דיבר בו התנא.

דף כג עמוד ב
* מקום שלא הוקף לדירה - לדעת ת"ק מותר לטלטל רק אם שיעור המקום הוא לא יותר מבית סאתיים, ולדעת רבי עקיבא מותר לטלטל רק אם שיעור המקום הוא לא יותר משבעים אמה ושיריים.
* שמואל פסק כרבי יוסי שאף קרפף שארכו פי שנים מרוחבו מותר לטלטל בו, ופסק כרבי עקיבא שמקום שהוא פחות משבעים אמה ושיריים מותר לטלטל בתוכו אף אם לא הוקף לדירה.

דף כד עמוד א
* בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שקרפף שהוא יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונטעו אילנות ברובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו - ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק אם נטע את האילנות בשורות ונאה לשבת שם.
* כדי להפוך מקום שלא הוקף לדירה שייחשב כמקום שהוקף לדירה, יש לפרוץ פרצה יותר מעשר אמות ולסתום את הפרצה לפחות מעשר אמות - וכך הדין גם אם לא פרץ וסתם עשר אמות בבת אחת, אלא פרץ אמה וסתם אותה ופרץ עוד אמה וסתם אותה עד שהשלימו ליותר מעשר אמות.

דף כד עמוד ב
* קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונתמלא מים - מותר לטלטל בו, אם המים ראויים לשימוש (ואף אם המים עמוקים עשרה טפחים בשטח של יותר מבית סאתיים).
* רחבה גדולה מבית סאתיים שלא הוקפה לדירה ופתוחה מצד אחד למבוי המוליך לעיר, ופתוחה מצד שני לשביל של כרמים שמגיע לשפת הנהר - הגמרא דנה כיצד ניתן לתקן את הרחבה שתיחשב מוקפת לדירה ויהיה מותר לטלטל בה ואף לא תאסור את המבוי והשביל.

דף כה עמוד א
* שטח של קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה - הגמרא דנה באפשרויות שונות בהם ניתן להכשיר את הטלטול בתוכו [על ידי מיעוט השטח באופנים שונים או על ידי יצירת מחיצה חדשה המוקפת לדירה].
* העושה מחיצה על גבי מחיצה - לא מועיל כדי לקנות בכך את נכסי הגר, ונחלקו האמוראים אם מועיל בשבת כדי להיחשב למחיצה.
* כל מחיצה הנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, נחשבת למחיצה (למעט מקרה בו עשה את המחיצה של רשות היחיד במזיד - לגבי טלטול בתוכו).
* קרפף הגדול יותר מבית סאתיים, אך החלק שיותר מבית סאתיים מקורה - לדעת רבה: החלק המקורה נחשב למקום אחד עם שאר הקרפף (ואסור הקרפף בטלטול אם לא הוקף לדירה), ורבי זירא חולק.

דף כה עמוד ב
* קרפף בגודל בית סאתיים שלא הוקף לדירה, שנפרץ במלואו לחצר, וכעת הוא יותר מבית סאתיים - אסור לטלטל בו.
* פרדס שהיה גדול יותר מבית סאתיים ולא נעשו מחיצותיו לשם דירה, והיה סמוך לכותל חיצוני של מבנה ולכן נחשב למקום דירה, ונפל הכותל החיצוני של המבנה - לא ניתן לסמוך על הכותל הפנימי של המבנה ולהתיר את הטלטול בפרדס.

דף כו עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה מחלוקת אמוראים בתיקון שנעשה בפרדס שלא הוקף לדירה, וברש"י מובאים שני פירושים לכל מהלך הסוגיה.
* חנניה סובר שגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה מותר לטלטל בהם אפילו אם הם גדולים כמקום זריעת ארבעים סאה, ולא כדעת רבי אלעאי (במשנה) שאמר שלרבי אליעזר מותר לטלטל בגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה כשהם גדולים כבית כור.
* חזקיה חלה והלך ישעיהו והושיב ישיבה על פתחו, ולומדת מכך הגמרא ש"מכאן לתלמיד חכם שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו", אך הגמרא דוחה זאת מחשש שיתגרה השטן.

דף כו עמוד ב
* לדברי רבי אליעזר: המבטל רשות חצרו - אף רשות ביתו ביטל (כי המבטל - בעין יפה מבטל), ולדעת חכמים: לא ביטל רשות ביתו (כי המבטל - אינו מבטל בעין יפה).
* המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא באופן שאומר שהוא מבטל רשות חצירו ולא פירש אם כוונתו לבטל גם רשות ביתו או לא, אך אם גילה דעתו במפורש, הדין הוא כפי שגילה דעתו.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במיני המאכלים שבהם אפשר לערב עירובי תחומין ועירובי חצרות ושיתופי מבואות.

דף כז עמוד א
* לדעת רבי יוחנן (שנאמרו על משנה במסכת קידושין): במקומות ששנו חכמים כלל מסוים, אין ללמוד מכך שאין יוצא מן הכלל, ואפילו אם הדגישו ואמרו "חוץ מדבר פלוני" ייתכן שיש עוד יוצא מן הכלל. (ושני אמוראים מביאים סיוע לדבריו ממשניות).
* מים ומלח מעורבים נחשבים מזון לענין עירוב ולכן ניתן לערב בהם, אך יש מחלוקת אמוראים אם ניתן לקנות אותם בכסף מעשר שני.

דף כז עמוד ב
* רבי יצחק סובר שניתן לקנות בכסף מעשר שני מים ומלח מעורבים עם שמן אם מבליע את דמי המים והמלח במחיר השמן.
* "בבקר ובצאן וביין ובשכר" - בן בג בג מבאר מדוע פירטה התורה שניתן לקנות דברים אלו בכסף מעשר שני, והרי כבר אמרה "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך". (ורבי יוחנן התקשה בדבריו).
* הגמרא מבררת את יסוד מחלוקת התנאים שנחלקו אם דגים נקנים בכסף מעשר שני.

דף כח עמוד א
* התנאים נחלקו אם ניתן לקנות עופות בכסף מעשר שני, והגמרא מבארת את טעם מחלוקתם.
* הגמרא מפרטת כמה מיני מאכלים שמערבים בהם וכמה מיני מאכלים שלא מערבים בהם.
* מי שאין לו בנים - לא יאכל גודגדניות.

דף כח עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שעל כשות מברכים בורא פרי האדמה ועל חזיז מברכים שהכל נהיה בדברו.
* "כפניות" נחשבות לאוכל לענין קבלת טומאת אוכלים הואיל ויכול למתקן על ידי האור.
* "קור" - ישנה מחלוקת אם מברכים עליו בורא פרי האדמה או שהכל נהיה בדברו (וכך מכריעה הגמרא להלכה).
* הגמרא מפרטת מאכלים שונים שניתן לערב בהם ואת השיעור הנדרש מהם עבור העירוב.

דף כט עמוד א
* בתרד חי לגמרי - מערבים, ובתרד שהוא מבושל במקצת - אין מערבים.
* תבשיל של תרדין - יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים.
* למסקנת הגמרא ניתן לערב בתפוחים, ושיעורם הוא בקב.
* אפילו כמה מיני מאכל יחד ואין בכל אחד אלא שיעור שליש או רבע סעודה - הרי הם מצטרפים יחד לשיעור שתי סעודות.
* ביין סתם, שאין הדרך לשרות בו פת, צריך שיהיה בו שיעור כדי לשתות ממנו בשתי סעודות, והיינו שתי רביעיות.
* עלים של בצלים רעים למאכל ואין מערבים בהם.

דף כט עמוד ב
* מערבים בשכר, ושיעורו הוא שתי רביעיות.
* מערבים בתמרים, ושיעורם הוא בקב לדעת רב יוסף, אך אביי דוחה את הראיה שמביא רב יוסף ולכן אפשר ששיעורו הוא יותר מקב.
* אוכל שבא ללפת את הפת - שיעורו לעירוב הוא כדי ללפת בו את הפת של שתי סעודות, ואוכל שאינו בא ללפת בו את הפת - שיעורו הוא כדי לאכול ממנו עצמו שתי סעודות.

דף ל עמוד א
* לדעת רבי שמעון בן אלעזר: רעבתן - דיו לערב בשיעור שתי סעודות של אדם בינוני.
* ניתן לערב בשתי ביצים חיות (שאינם מבושלות).
* לדעת רב הונא בשם רב (הסובר כדעת רבי אליעזר): האומר "שבועה שלא אוכל ככר זו" - אפשר לערב לו בככר זו, אך האומר "ככר זו עלי" - אין מערבים לו בה.
* לדעת בית שמאי (החולקים על המשנה בתחילת הפרק) אין מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה.

דף ל עמוד ב
* חנניה סובר שלדעת בית שמאי אם לא הוציא את כל כלי תשמישו הצריכים לו לשבת זו אין עירובו חל.
* הגמרא מבררת מדוע סומכוס לא נחלק על תנא קמא (במשנה בתחילת הפרק) אלא על מה שהתיר לערב בתרומה לישראל אך לא על מה שהתיר לערב לנזיר ביין.
* לדעת סומכוס צריך לערב בדבר שראוי למערב עצמו, ולכן שיעור שתי סעודות הוא כפי הנצרך לו עצמו ולא לפי שיעור אכילת אדם בינוני.
* הגמרא מבארת מדוע לדעת ת"ק מותר לערב לכהן בבית הפרס ולדעת רבי יהודה אף בבית הקברות.

דף לא עמוד א
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם מותר לערב לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר יחידי, והגמרא מבררת את שורש מחלוקתם.
* לדעת רבא, הסובר שמצוות לאו ליהנות ניתנו, רבי יהודה וחכמים נחלקו אם ניתן לערב אפילו לדבר הרשות.
* לדעת רב יוסף, הסובר שאין מערבים אלא לדבר מצוה (וסובר שמצוות לאו ליהנות ניתנו), רבי יהודה וחכמים נחלקו אם לאחר שעירובו קנה לו שביתה שוב לא אכפת לו שישמר שם עירובו.

דף לא עמוד ב
* לדעת בית הלל ניתן להאכיל את העניים דמאי, ולכן ניתן לערב בדמאי (כי יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני).
* ניתן לערב גם במעשר ראשון שנטלה ממנו תרומת מעשר אך לא תרומה גדולה - וזה כאשר הקדים הלוי בעוד התבואה בשיבולים ליטול את המעשר ראשון לפני שהכהן נטל את התרומה גדולה.
* ניתן לערב במעשר שני והקדש שנפדו, אף אם כאשר הבעלים פדה הוא נתן את הקרן ולא את החומש.
* אי אפשר לשלוח קטן לערב עירובי תחומין, אך אפשר לשלוח קטן לערב עירובי חצרות.
* הגמרא מבררת מהו הטעם שניתן לשלוח עירוב על ידי קטן באופן שאמר לאדם גדול לקבל את העירוב ממנו ולהניחו לשם עירוב במקום שרוצה לקנות שביתה.