דף טז עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה משתי ברייתות על דעת רב פפא (הסובר ש"פרוץ כעומד - מותר"), ומתרצת. * הברייתא מפרטת שלושה סוגים שונים של מחיצות החוצצות בין זרעים לגפנים כדי שלא יהיה בהם איסור כלאים (פחות משלושה טפחים, משלושה ועד ארבעה טפחים, מארבעה טפחים ועד עשר אמות). דף טז עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא שלישית על דעת רב פפא, ונשארת בקושיה, אך פוסקת הלכה כרב פפא כי יש לדייק מדברי המשנה בדף הקודם כמותו. * רב המנונא מסתפק האם גם במחיצת ערב (מחיצה השוכבת לרוחב) הכשירו חכמים עומד מרובה על הפרוץ, והגמרא מבררת באיזה מקרה בדיוק הוא מסתפק. * רבי יהודה מתיר להקיף במחיצה של קנים גם ביחיד שטח של בית סאתיים, אך שטח גדול מכך הוא מתיר רק לשיירא. * רבי יוסי ברבי יהודה מתיר ליחיד להקיף בית סאתיים ולשיירה בית שש סאין גם אם המחיצה היא רק שתי או רק ערב, אך עבור שטח גדול מכך הוא מתיר רק אם המחיצה היא של שתי וערב.
דף יז עמוד א * כאשר חל שינוי במספר האנשים בשיירא במהלך השבת - לדעת רב הונא: שבת גורמת (יש לדון לפי מצבם בכניסת השבת), לדעת רבי יצחק: דיורין גורמין (יש לדון לפי מצבם כעת). * מחנה היוצאת למלחמת הרשות - מותרין בגזל עצים יבשים, רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברין. * מת מצוה קנה מקומו. דף יז עמוד ב * איזה מת מצוה? - כל מי שאין לו אנשים שיתעסקו בקבורתו. * אנשי המחנה פטורים מנטילת ידים שקודם הסעודה, אך חייבים במים אחרונים שאחר הסעודה. * מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העיניים. * לדעת ב"ה: מותר להאכיל דמאי את אנשי הצבא, ולדעת ב"ש: אסור. * אנשי הצבא פטורים מעירובי חצרות אך לא מעירובי תחומין. * היוצא בשבת חוץ לתחום - לוקה מן התורה. * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, דנה בתיקון מיוחד שהתירו חכמים לעשות מסביב לבארות מים שברשות הרבים, כדי שיהיה מותר לשאוב מהן מים בשבת.
דף יח עמוד א * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"עושין פסין לביראות", והגמרא מבררת אם יש תנאים שחולקים על דין זה. * "ויבן ה' אלהים את הצלע" וגו' - רב ושמואל נחלקו האם הכוונה של "צלע" זה לפרצוף או לזנב. (והגמרא מקשה ארבע קושיות על הסובר שהכוונה לזנב, וקושיה אחת על הסובר שהכוונה לפרצוף, ומתרצת). * אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. * בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. * "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערותיה של חוה והביאה לאדם הראשון. דף יח עמוד ב * "ויביאה אל האדם" - מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון, מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו. * לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו, נזדמנה על הגשר יסלקנה לצדדין. * כל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא. * המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה - לא ינקה מדינה של גיהנם. * לדעת רב נחמן: מנוח עם הארץ היה, ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו. * מוטב ללכת אחרי ארי ולא אחרי אשה, אחרי אשה ולא אחרי עבודת כוכבים, אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין. * אדם הראשון חסיד גדול היה - כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה. * מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו. * אמרה יונה לפני הקב"ה: רבש"ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם. * כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב.
דף יט עמוד א * בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקב"ה - אדם מתחייב הריגה למקום ושותק. * פושעי עובדי כוכבים - לדעת ריש לקיש: אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, ורב כהנא חולק. * פושעי ישראל - אין אור גיהנם שולטת בהן. * פושעי ישראל - מלאים מצוות כרמון. * שלשה פתחים יש לגיהנם: אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים. * שבע שמות יש לגיהנם. * גן עדן - אם בארץ ישראל הוא, בית שאן היא פתחו. דף יט עמוד ב * הרווח המותר בין הדיומדין - לדעת רבי מאיר: עד עשר אמות, לדעת רבי יהודה: עד שלוש עשרה אמה ושליש. * הגמרא מביאה (עד תחילת העמוד הבא) ששה ספיקות ששאל אביי את רבה בדין פסי ביראות. * אביי הסתפק בדעת רבי מאיר אם ניתן להאריך את הדיומדין במקום להוסיף פשוטין. * תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות - תלוי במחלוקת תנאים אם ניתן להחשיבו כדיומד.
דף כ עמוד א * חצר הפתוחה לשטח שבין פסי ביראות - מותר לטלטל מזה לזה. * שתי חצרות הסמוכות זו לזו ומחיצה ביניהן ופתוחות בראשן לשטח שבן פסי ביראות ועירבו עירובי חצרות - נחלקו האמוראים אם מותר לטלטל מתוכן לבין הפסים ומבין הפסים לתוכן. * אם יבשו המים שבבור באמצע שבת - אסור לטלטל בין הפסין. * לדעת רבי אלעזר: אין הרבים העוברים בין פסי הביראות מבטלים אותם מלהיות מחיצה. דף כ עמוד ב * בלשון הראשון בגמרא, הגמרא מסתפקת לגבי פרה העומדת ברשות הרבים ורוצה להשקותה ברשות היחיד, ומחזיק בכלי ובפרה, האם צריך שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה או לא. * המפנה חפציו מזוית לזוית ברשות היחיד, וחזר בו מלהניחם בזוית זו והוציאן לחוץ - פטור. * בלשון השניה בגמרא, הגמרא מסתפקת לגבי פרה העומדת ברשות הרבים ורוצה להשקותה ברשות היחיד, ומחזיק בכלי ולא מחזיק בפרה, האם מספיק בכך שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה או לא. * לא הותרו פסי ביראות אלא עבור בהמת עולי רגלים.
דף כא עמוד א * אם היו כותלי הבור רחבים - מותר אף עבור אדם (ולא רק עבור בהמה) למלא מים ולהוציאם מן הבור אל בין הפסי ביראות ולשתות. * בבבל (וללישנא השניה: אף בשאר ארצות) - אין הבורגנין מצטרפים למדוד את תחום העיר מהן ולהלן, ובשאר ארצות (וללישנא השניה: אף בבבל) - לא הותרו פסי ביראות. * זכריה בן עדו (בניגוד לדוד ואיוב ויחזקאל) פירש את שיעור גודלה של התורה: פי שלושת אלפים ומאתים מגודל העולם. דף כא עמוד ב * "דודי צפנתי לך" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים. * הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. * "ולהג הרבה יגיעת בשר" - לדעת רב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת, לדעת רבא: כל ההוגה בדברי תורה טועם טעם בשר. * בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי". * אמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים. * בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. * "קווצותיו תלתלים" - מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
דף כב עמוד א * "שחורות כעורב" - הגמרא מביאה שלושה פירושים לפסוק זה, המבאר במי אתה מוצא שמשיג דברי תורה. * "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" - היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם. * הגמרא מתלבטת בדעת רבי יהודה אם שיעור בית סאתיים שאמר (שעד שיעור זה מתירים פסי ביראות את הטלטול בשטח שביניהם) הוא שיעור הבור עם הפסים או בלי הפסים. * לדעת חכמים: הילוך הרבים בפסי ביראות אינו מבטל את המחיצות כי יש בכל הארבע צדדים מחיצה של אמה בפינה. דף כב עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: העליות והירידות שבארץ ישראל אין חייבים עליהם משום רשות הרבים, כי לומדים מדגלי מדבר שרשות הרבים זה רק אם הקרקע חלקה. * לדעת רבא: רבי יהודה סובר שבחוץ לארץ הילוך הרבים מבטל את המחיצה גם אם המקום לא נוח להלך בו.
דף כג עמוד א * שמואל פסק להלכה שלא התירו לטלטל על ידי פסים אלא רק בבאר (ולא בבור) של רבים (ולא של יחיד). * המשנה פותחת במילה "ועוד" כי היא מביאה חומרא נוספת שאמר רבי יהודה בן בבא. * במקרה בו הופסקו דברי תנא על ידי דברי חכמים שנחלקו עליו, המשנה לא כותבת "ועוד" לפני הדין השני, אם ההפסק היה בענין אחר שלא דיבר בו התנא. דף כג עמוד ב * מקום שלא הוקף לדירה - לדעת ת"ק מותר לטלטל רק אם שיעור המקום הוא לא יותר מבית סאתיים, ולדעת רבי עקיבא מותר לטלטל רק אם שיעור המקום הוא לא יותר משבעים אמה ושיריים. * שמואל פסק כרבי יוסי שאף קרפף שארכו פי שנים מרוחבו מותר לטלטל בו, ופסק כרבי עקיבא שמקום שהוא פחות משבעים אמה ושיריים מותר לטלטל בתוכו אף אם לא הוקף לדירה.
דף כד עמוד א * בברייתא (בעמוד הקודם) נאמר שקרפף שהוא יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונטעו אילנות ברובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו - ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק אם נטע את האילנות בשורות ונאה לשבת שם. * כדי להפוך מקום שלא הוקף לדירה שייחשב כמקום שהוקף לדירה, יש לפרוץ פרצה יותר מעשר אמות ולסתום את הפרצה לפחות מעשר אמות - וכך הדין גם אם לא פרץ וסתם עשר אמות בבת אחת, אלא פרץ אמה וסתם אותה ופרץ עוד אמה וסתם אותה עד שהשלימו ליותר מעשר אמות. דף כד עמוד ב * קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונתמלא מים - מותר לטלטל בו, אם המים ראויים לשימוש (ואף אם המים עמוקים עשרה טפחים בשטח של יותר מבית סאתיים). * רחבה גדולה מבית סאתיים שלא הוקפה לדירה ופתוחה מצד אחד למבוי המוליך לעיר, ופתוחה מצד שני לשביל של כרמים שמגיע לשפת הנהר - הגמרא דנה כיצד ניתן לתקן את הרחבה שתיחשב מוקפת לדירה ויהיה מותר לטלטל בה ואף לא תאסור את המבוי והשביל.
דף כה עמוד א * שטח של קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה - הגמרא דנה באפשרויות שונות בהם ניתן להכשיר את הטלטול בתוכו [על ידי מיעוט השטח באופנים שונים או על ידי יצירת מחיצה חדשה המוקפת לדירה]. * העושה מחיצה על גבי מחיצה - לא מועיל כדי לקנות בכך את נכסי הגר, ונחלקו האמוראים אם מועיל בשבת כדי להיחשב למחיצה. * כל מחיצה הנעשית בשבת, בין בשוגג בין במזיד, נחשבת למחיצה (למעט מקרה בו עשה את המחיצה של רשות היחיד במזיד - לגבי טלטול בתוכו). * קרפף הגדול יותר מבית סאתיים, אך החלק שיותר מבית סאתיים מקורה - לדעת רבה: החלק המקורה נחשב למקום אחד עם שאר הקרפף (ואסור הקרפף בטלטול אם לא הוקף לדירה), ורבי זירא חולק. דף כה עמוד ב * קרפף בגודל בית סאתיים שלא הוקף לדירה, שנפרץ במלואו לחצר, וכעת הוא יותר מבית סאתיים - אסור לטלטל בו. * פרדס שהיה גדול יותר מבית סאתיים ולא נעשו מחיצותיו לשם דירה, והיה סמוך לכותל חיצוני של מבנה ולכן נחשב למקום דירה, ונפל הכותל החיצוני של המבנה - לא ניתן לסמוך על הכותל הפנימי של המבנה ולהתיר את הטלטול בפרדס.
דף כו עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה מחלוקת אמוראים בתיקון שנעשה בפרדס שלא הוקף לדירה, וברש"י מובאים שני פירושים לכל מהלך הסוגיה. * חנניה סובר שגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה מותר לטלטל בהם אפילו אם הם גדולים כמקום זריעת ארבעים סאה, ולא כדעת רבי אלעאי (במשנה) שאמר שלרבי אליעזר מותר לטלטל בגינה וקרפף שלא הוקפו לדירה כשהם גדולים כבית כור. * חזקיה חלה והלך ישעיהו והושיב ישיבה על פתחו, ולומדת מכך הגמרא ש"מכאן לתלמיד חכם שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו", אך הגמרא דוחה זאת מחשש שיתגרה השטן. דף כו עמוד ב * לדברי רבי אליעזר: המבטל רשות חצרו - אף רשות ביתו ביטל (כי המבטל - בעין יפה מבטל), ולדעת חכמים: לא ביטל רשות ביתו (כי המבטל - אינו מבטל בעין יפה). * המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים היא באופן שאומר שהוא מבטל רשות חצירו ולא פירש אם כוונתו לבטל גם רשות ביתו או לא, אך אם גילה דעתו במפורש, הדין הוא כפי שגילה דעתו. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במיני המאכלים שבהם אפשר לערב עירובי תחומין ועירובי חצרות ושיתופי מבואות.
דף כז עמוד א * לדעת רבי יוחנן (שנאמרו על משנה במסכת קידושין): במקומות ששנו חכמים כלל מסוים, אין ללמוד מכך שאין יוצא מן הכלל, ואפילו אם הדגישו ואמרו "חוץ מדבר פלוני" ייתכן שיש עוד יוצא מן הכלל. (ושני אמוראים מביאים סיוע לדבריו ממשניות). * מים ומלח מעורבים נחשבים מזון לענין עירוב ולכן ניתן לערב בהם, אך יש מחלוקת אמוראים אם ניתן לקנות אותם בכסף מעשר שני. דף כז עמוד ב * רבי יצחק סובר שניתן לקנות בכסף מעשר שני מים ומלח מעורבים עם שמן אם מבליע את דמי המים והמלח במחיר השמן. * "בבקר ובצאן וביין ובשכר" - בן בג בג מבאר מדוע פירטה התורה שניתן לקנות דברים אלו בכסף מעשר שני, והרי כבר אמרה "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך". (ורבי יוחנן התקשה בדבריו). * הגמרא מבררת את יסוד מחלוקת התנאים שנחלקו אם דגים נקנים בכסף מעשר שני.
