סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 
מספר צפיות: 44

דף פו עמוד א
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה: פולטת שכבת זרע ביום השלישי לשימושה - טהורה. (ויש שתי אפשרויות בגמרא אם גרסת המשנה היא "טהורה" וכדעתו, או שהגרסה היא "טמאה" ושלא כדעתו).
* לדעת רבי ישמעאל: הפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה.
* לדעת רבי עקיבא: אם פלטה בתוך חמש עונות שלימות - טמאה.
* ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, אך אם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר לו גם בבית שאינו אפל.

דף פו עמוד ב
* "לא מראש בסתר דברתי" - ולכן לא קיבלו את התורה בלילה.
* לדעת חכמים: צריך שיעברו שש עונות כדי שהפולטת לא תיטמא.
* שכבת זרע שיצאה מהאיש הרי היא טמאה כל זמן שהיא לחה.
* שכבת זרע של ישראל במעי גויה ובמעי בהמה - רב פפא מסתפק מתי מסריחה וטהורה.
* בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר: בשבעה בו.
* לדעת כולם: בראש חודש סיון באו למדבר סיני, ובשבת ניתנה תורה לישראל.

מספר צפיות: 11

דף פז עמוד א
* מצות הגבלה ("השמרו לכם עלות בהר") נאמרה בפועל קודם למצות פרישה ("וקדשתם היום ומחר"), אע"פ שהיא כתובה בתורה לאחריה.
* לאורך כל הדף הגמרא מביאה הוכחות לשיטות השונות שבמחלוקת חכמים ורבי יוסי שנחלקו אם עשרת הדברות נתנו בששי בחודש סיון או בשביעי בחודש.
* ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו לימי הפרישה שקודם מתן תורה, ופירש מן האשה לגמרי, ושבר את הלוחות.
* "אשר שברת" - יישר כחך ששיברת.

דף פז עמוד ב
* האמוראים נחלקו אם נצטוו במרה רק על איסור מלאכה בשבת או אף על תחומין.
* לדעת חכמים חודש אייר של אותה שנה של יציאת מצרים היה חודש מעובר.
* אותו יום שהוקם בו המשכן נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים.

מספר צפיות: 5

דף פח עמוד א
* "ויתיצבו בתחתית ההר" - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם, ואעפ"כ "הדור קבלוה בימי אחשורוש".
* התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
* בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
* בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו.

דף פח עמוד ב
* עלובה כלה מזנה בתוך חופתה (כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל).
* עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
* כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות.
* "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע אף על פי שמיצר ומימר לי דודי - בין שדי ילין.
* כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים.
* כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל.
* כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן.
* בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן: לקבל תורה בא וכו'.

מספר צפיות: 5

דף פט עמוד א
* מלאך המוות גילה לאדם הראשון שהקטורת מצילה ממגיפה.
* הגמרא ממשיכה להביא בעמוד זה מימרות של רבי יהושע בן לוי בנוגע למתן תורה.
* אמר הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא התורה על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי".
* רבי יהושע בן לוי מתאר כיצד השטן הטעה את ישראל לחשוב שמשה מת ולא ירד מהר סיני.
* הגמרא מביאה דעות שונות מדוע הר סיני נקרא בשם זה, והמסקנה היא שנקרא כך בגלל שירדה שנאה לעכו"ם עליו (שלא קבלו בו תורה).

דף פט עמוד ב
* אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו - כשלג ילבינו.
* הגמרא מביאה שתי דרשות על כך שלעתיד לבוא גאולת ישראל מחטאיהם תהיה תלויה בה' ולא באבות.
* ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו.
* שיעור חיוב הוצאת עצים בשבת הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה (ולא כדי לעשות מהם שן של מפתח).

מספר צפיות: 5

דף צ עמוד א
* הגמרא מביאה שלושה פירושים ל"בורית" המוזכרת במשנה (בסוף העמוד הקודם), ודוחה את שני הפירושים הראשונים.
* המשנה מביאה כמה דברים ששיעור ההוצאה שלהם הוא בכל שהוא, והגמרא מבארת לאלו דברים הם ראויים.
* רבי יהודה מבאר את שמות התולעים שגורמים לרקב לדברים שונים.

דף צ עמוד ב
* המשנה והגמרא ממשיכים לפרט שיעורי הוצאה שונים.
* הגמרא מבארת מה היא "צפורת כרמים" המוזכרת במשנה, ומבארת שעושים ממנה מאכל כדי לפתוח את הלב לדברי חכמה.
* רב גער ברב כהנא שהיה מעביר מין חגב טהור ליד פיו מחשש שיאמרו שהוא אכל חגב חי.
* רוב פרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, משלים את ביאור שיעורי ההוצאה שבפרקים הקודמים, וכן מבאר עניינים אחרים במלאכת הוצאה.

מספר צפיות: 6

דף צא עמוד א
* כל העושה מעשה בסתם (שאינו חושב לצורך מסוים) - על דעת מחשבתו הראשונה הוא עושה מעשה זה.
* לדעת שמואל: רבי מאיר מחייב אף במוציא חטה אחת לזריעה.
* המשנה (בסוף העמוד הקודם) סוברת שאם הצניע אדם דבר בפחות משיעור הוצאתו, רק הוא חייב בהוצאתו וחבירו שהוציאו פטור - ושלא כדעת רבי שמעון בן אלעזר.
* רבא מסתפק בכמה אופני הוצאה שונים אם חייב או לא.
* רב נחמן מסתפק לגבי זריקה שעל ידה האוכלים מצטרפים לשיעור כביצה לטמא אחרים אם נחשבת גם שיש בה שיעור לענין מלאכת הוצאה בשבת.

דף צא עמוד ב
* אם זרק דבר לאוצר, אף שמקומו ניכר - ביטל את מחשבתו הראשונה שלצורכה הצניע.
* המשנה חולקת על דעת בן עזאי הסובר שאדם מהלך נידון כמי שעומד בדרך הליכתו (לענין דין הוצאה בשבת).
* חזקיה ורבי יוחנן נחלקו אם "אגד כלי לא שמיה אגד". (והגמרא מיישבת את המשנה לפי שתי הדעות).

מספר צפיות: 4

דף צב עמוד א
* גם אביי ורבא נחלקו אם "אגד כלי שמיה אגד".
* לדעת רבי אלעזר: המוציא חפץ מרשות לרשות, ומעבירו בידו למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים - חייב.
* משה רבינו היה גבוה עשר אמות, ולדעת הראשונה בגמרא כך היה אף גובה שאר הלויים.
* כל משא הנישא במוטות - נושאים אותו כאשר שליש מגובהו הוא מלמעלה ושני שליש הוא מלמטה.
* אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה.
* למסקנת הגמרא: המוציא משוי על ראשו - פטור.

דף צב עמוד ב
* הגמרא דנה בחילוק שבין שני הדינים שבתחילת המשנה ("המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, לאחריו ובא לו לפניו חייב").
* למסקנת הגמרא: המתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב.
* כל מקום במשנה שנאמר "באמת" - הלכה היא.
* זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבד - רבי מאיר מחייב ור' יהודה ור' שמעון פוטרים, זה אינו יכול וזה אינו יכול - רבי יהודה ור' מאיר מחייבים ורבי שמעון פוטר, זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב.

מספר צפיות: 2

דף צג עמוד א
* הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי שמעון רבי יהודה ורבי מאיר שבסוף העמוד הקודם בענין שנים שהוציאוהו.
* בברייתא בסוף העמוד קודם נאמר ש"זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב", ומבאר רב חסדא שהכוונה היא שזה שיכול חייב (ולא זה שאינו יכול, כי מסייע אין בו ממש).
* האמוראים מביאים מספר מקורות לכך ש"מסייע אין בו ממש".

דף צג עמוד ב
* בברייתא בסוף הדף הקודם נאמר ש"זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב", ורב חסדא ורב המנונא נחלקו אם צריך שיעור לזה ושיעור לזה או שמספיק שיעור אחד לכולם.
* האמוראים מביאים ארבע הוכחות לכך שבמקרה הנ"ל מספיק שיעור אחד לכולם (וההוכחה האחרונה נדחית).
* המוציא אוכלין כשיעור: אם בכלי - חייב על האוכלין ופטור על הכלי, ואם היה כלי צריך לו - חייב אף על הכלי.
* ת"ק מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון פוטר.

מספר צפיות: 1

דף צד עמוד א
* המוציא בהמה חיה ועוף חיים לרשות הרבים - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי נתן: פטור ("שהחי נושא את עצמו").
* רבא מבאר שיתכן שלדעת חכמים המוציא אדם חי לרשות הרבים - פטור.
* רבי נתן מודה שהמוציא בעל חי קשור או אדם קשור חייב.

דף צד עמוד ב
* רבי שמעון פוטר (משום מלאכה שאינה צריכה לגופה) אף במקרה שמוציא את המת לקוברו.
* כאשר יש בהוצאה צורך למוציא עצמו - רבי שמעון מחייב.
* גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ולכן מותר להוציא את המת לכרמלית.
* תלש שערה לבנה אחת מתוך שלוש שערות שהיו בנגע הבהרת - נחלקו רב נחמן ורב ששת אם חייב או פטור.
* חכמים מודים לרבי אליעזר שאם נוטל צפרניו בכלי חייב.
* רבי אליעזר מודה לחכמים שאם נוטל צפרנים של חבירו פטור.
* חכמים מודים לרבי אליעזר שהמלקט אפילו שערה לבנה אחת מתוך השחורות חייב, ודבר זה אף בחול אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".

מספר צפיות: 2

דף צה עמוד א
* "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערה של חוה והביאה אצל אדם הראשון.
* אשה לא תעביר בשבת סרק על פניה מפני שצובעת.
* חולב בשבת חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה.
* אמימר התיר לרבץ בשבת את הבתים בעיר מחוזא, כי בתי העיר מרוצפים ואין חשש שיבוא להשוות גומות.
* הרוצה לרבץ את ביתו בשבת - מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו.

דף צה עמוד ב
* לכל הדברים רבי שמעון מחשיב עציץ נקוב כתלוש, חוץ מלעניין הכשר זרעים (ולכן הם אינם מקבלים טומאה כשהם בעציץ נקוב).
* רבי שמעון מודה שכאשר ניקב העציץ בתחתיתו באופן שאין העציץ מחזיק כשיעור רביעית מן הנקב ולמטה - נחשב הכלי כמחובר לקרקע.
* רבא מפרט חמש מדות שנאמרו בכלי חרס שניקב (מפרט חמשה גדלים שונים של נקב ואת ההשלכה הלכתית של כל גודל נקב ונקב).

מספר צפיות: 2

דף צו עמוד א
* "אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא" - אין חסים על שבר כלי, ולכן כאשר ניקב אפילו נקב קטן ("כמוציא משקה") זורקים אותו, ולכן אינו מקבל טומאה.
* רבי אליעזר חולק על דעת רבא (המובאת בעמוד הקודם) וסובר שכלי חרס שניקב כשיעור שיכול לצאת דרכו זית טהור מלקבל טומאה אף אם יחדו לקבל רימונים. (ע"פ תוס')
* פרק אחד עשר (פרק "הזורק"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זריקה והושטה מרשות לרשות.

דף צו עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לאיסור הוצאה בשבת.
* הגמרא מבררת מה הנפקא מינה בין כל אב לתולדה שלו.
* הגמרא מבררת את המקור לאיסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ולאיסור העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ומסקנת הגמרא היא שדבר זה נלמד ממסורת ("גמרא גמירי לה").
* נחלקו הדעות איזו מלאכה עשה המקושש עצים במדבר: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים או תולש או מעמר.
* לדעת איסי בן יהודה: יש מלאכה אחת שאם עשאה בשבת במזיד אין חייבים עליה מיתה.
* לדעת רבי עקיבא: המקושש זה צלפחד, ורבי יהודה בן בתירא חולק עליו.

מספר צפיות: 1

דף צז עמוד א
* לדעת רבי יהודה בן בתירא: צלפחד היה מהחוטאים בחטא המעפילים, ובגלל זה נענש במיתה.
* ר"ת מבאר שהיתה להם בקבלה מנין גזירה שוה שבכל התורה (תוס').
* לדעת רבי עקיבא: אף אהרן נצטרע.
* החושד בכשרים - לוקה בגופו.
* מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות.
* "ויבלע מטה אהרן את מטותם" - נס בתוך נס.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שרבי עקיבא וחכמים חולקים מה דין הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - לדעת רב המנונא מחלוקת זו היא רק בזורק למטה מעשרה טפחים ולדעת רבי אלעזר המחלוקת היא אף בזורק למעלה מעשרה טפחים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבפחות משלושה טפחים אומרים לבוד, והמסקנה היא שזה מהלכה למשה מסיני.
* הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד מקורה - רבי מחייב (אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה), וחכמים פוטרים.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מקשה על דעתו הנ"ל של רבי, המחייב חטאת על תולדה אף אם עשאה בהעלם אחד עם האב שלה, מברייתא שממנה עולה להיפך.
* הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים קודם שנח - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים, ולמסקנת הגמרא רבי יהודה מחייב אחת בלבד.
* נתכוון לזרוק חפץ ברשות הרבים שמונה אמות וזרק ארבע אמות, או נתכוון לזרוק ארבע אמות וזרק שמונה אמות - למסקנת הגמרא: אינו חייב.

1 2
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר