דתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב
לדעת ר' ישמעאל היה מתן התורה הדרגתי: לא כל פרטי המצוות נאמרו למשה בסיני, אלא חלק מהפרטים - מאוחר יותר, באוהל מועד, אחרי שהוקם המשכן. לעומתו ר' עקיבא חולק וסובר שכל פרטי התורה נאמרו למשה מיד בסיני, גם אם חלקם נכתבו בתורה מאוחר יותר, בויקרא במדבר או אף בדברים.
מקורו של ר' עקיבא הוא בהלכות שמיטה: בפרשת משפטים נאמרו דיני המצוה הכלליים (שמות כג י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: {יא} וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: ואילו בסוף חומש ויקרא, בפרשת בהר - שאף היא נאמרה בסיני, כפי ששמה מעיד עליה - שם כידוע נאמרו כל פרטיה. כלורמ מצוות שמיטה נאמרה כלליה ופרטיה בסיני. ומכאן בנין אב גם לשאר כל המצוות, אף אם נאמרו בפרשת משפטים בצורה כללית - נאמרו עמן כל פרטיהן. (ע' ריש בהר, בספרא וברש"י ורמב"ן ועוד).
אבל לדעת ר' ישמעאל - וכנראה גם דעת ר' יוסי הגלילי - שהציווי היה רק במקום בו הוא כתוב. ולכן קרבן עולה כתוב בסוף יתרו מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אבל רק בחומש ויקרא כתוב וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ - לדעת ר' ישמעאל ור' יוסי הגלילי לא הצטוו אבותינו בהפשט וניתוח כבר מסיני אלא רק באוהל מועד.

אם נעיין נמצא שלא מדובר בשאלה הסטורית בלבד, לדבר יש השלכות מרחיקות לכת.
בפרשת תצווה הצטוו אבותינו על קרבן התמיד. ונאמר בו לא רק הבהמה אלא גם הנסך שאיתה:
אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
ציווי זה על נסכים נאמר כאן רק לציבור. ליחיד נאמר בפרשת שלח
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח ... וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: וכו'
אך מהו הביטוי הפותח כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם? מה מוסיפה לנו אמירה זו?
ברובד הפשט התשובה היא שהדברים נאמרים אחרי חטא המרגלים, והקב"ה רצה לעודד את רוחם "אתם עוד תיכנסו לארץ בסופו של דבר". אבל ברובד הדרש - דרש ההלכה - מה אנו למדים מזה?
ובכן, לאור מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא הנ"ל הדברים ברורים:
לפי ר' עקיבא נצטוו היחידים בסיני על נסכים, כמו כל שאר כללתיה ופרטותיה, אלא שהציווי היה על אוהל מועד, במת ציבור, ומוֹשְׁבֹתֵיכֶם מוסיף לנו שגם בבמה קטנה, בנוב ובגבעון, חייבים בנסכים,
ואילו לר' ישמעאל הציווי נאמר כאן לישראל לראשונה, ומוֹשְׁבֹתֵיכֶם פירושו שכשתבואו לארץ - תהיו חייבים בנסכים, אבל רק בבמה גדולה כדוגמת אוהל מועד שבמדבר.