הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ג הלכה ה, מבדיל בין יחיד לציבור לעניין שקילת עוונות למול זכויות. לגבי יחיד, לא מחשבים את העבירה הראשונה והשניה, אלא מהשלישית ואילך (ואם נמצא חייב חוזר ונענש גם על הראשונה והשניה). לגבי רבים, לעומת זאת, אין מחשבים אלא מהרביעית ואילך. הראב"ד על אתר השיג, וסיים שאין הפרש בין יחיד וציבור ואין הוא יודע מניין הרמב"ם לקחו.
והנראה לעניות דעתי לבאר על פי הגמרא בריש חזקת הבתים. הגמרא מביאה מרבי יוחנן כי הולכי אושא למדו חזקת ג"ש משור המועד. שואלת הגמרא, אם כך, כפי ששור המועד מתחייב נזק שלם רק מנגיחה רביעית, כך תהיה השדה בחזקת האוכל רק מן השנה הרביעית. מתרצת הגמרא שאין להשוות - בשור אני מחייב על מעשה נגיחה, ורק מעשה הנגיחה הרביעי נעשה בחיוב. בשדה לעומת זאת אני מסתכל על מעמדו של האוכל כמוחזק, וזה משתנה כבר באכילה השלישית.
ועל פי זה יש לבאר את חילוקו של הרמב"ם. יחיד שחזר על עבירה ג' פעמים הרי שהמעשה השלישי מחזיק אותו לרשע. ועל כן מתחייב כבר ממעשה שלישי.
בציבור, לעומת זאת, לא שייך 'ציבור רשע'. ציבור מורכב תמיד מצדיקים בינוניים ורשעים. אלא שציבור שעוונותיו מרובים מזכויותיו אובד. על כן בציבור איננו מחפשים מעמד ושם (כמו בשדה) אלא מעשה הנעשה מתוך מושרשות בחטא(כמו בשור). ועל כן מונים לציבור דווקא ממעשה רביעי.