בַּעֲוֹן... הַשְׁמָטַת שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם וּמַגְלִין אוֹתָן וּבָאִין אֲחֵרִים וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן..

בהמשך הגמרא מוכיחה מהפסוקים הבאים:

בִּשְׁמִיטִּין וּבְיוֹבְלוֹת כְּתִיב אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם וְגוֹ' וּכְתִיב כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה תִּשְׁבּוֹת.


אז - הפסוקים הקודמים מדברים על גלות,
תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ - הארץ תתפייס על חילול השמיטה.

אחר כך הגמרא מוסיפה: "וכתיב: כל ימי השמה תשבות" -
דהיינו, כאשר ישראל יהיו בגלות, הארץ תקבל את "החופש שמגיע לה".

השאלה שלי היא פשוטה,

למה הגמרא מביאה פסוק נוסף (וכתיב) הרי סוף הפסוק הראשון (וגו') כבר מסביר את המסר הזה:

אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ.

למה הגמרא הייתה צריכה שני פסוקים נפרדים?