היום למדים
הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב — שם רגלי מוליכות אותי, ולכן אני בא למקדש. ואף הקדוש ברוך הוא אומר: אם אתה תבא אל ביתי — אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי — אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).
נדמה כאילו הלל 'המציא את הדברים', ולא היא : אמנם
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ
אמנם רש"י מפרש שמדובר במקום שבו נקבע שימות, אך המימרא עצמה בדברי ר' יוחנן אינה מתייחסת בדווקא למיתה ורק סיפור המעשה נוגע לזה.
הָנְהוּ תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי קַמֵּי שְׁלֹמֹה אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סוֹפְרִים דִּשְׁלֹמֹה הֲווֹ יוֹמָא חַד חַזְיֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָא עֲצִיב אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי עֲצִיבַתְּ אֲמַר לֵיהּ דְּקָא בָעוּ מִינַּאי הָנֵי תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבִי הָכָא מַסְרִינְהוּ לִשְׂעִירִים שַׁדְּרִינְהוּ לְמָחוֹזָא דְלוּז כִּי מְטוֹ לְמָחוֹזָא דְלוּז שְׁכִיבוּ. לִמְחַר חַזְיֵהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָבָדַח אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי בְּדִיחַתְּ אֲמַר לֵיהּ בַּאֲתַר דִּבְעוֹ מִינַּאי תַּמָּן שַׁדַּרְתִּינְהוּ מִיָּד פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.

אבל כבר בדהע"ה נלמד במדרש ( מובא במדרש רבה ובילק"ש עה"פ בתהלים קיט,נט ):
חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך.
אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני אני הולך, לבית דירת פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, שנאמר: ואשיבה רגלי אל עדותיך.
אם כן לא הלך הלל אלא בדרכי דהע"ה...