המשנה בדף שלנו ע"ב מוסרת :
וּשְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְשֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן הָיָה שׁוֹפֵךְ אֶל יְסוֹד דְּרוֹמִי, אֵלּוּ וְאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזַבֵּל וּמוֹעֲלִין בָּהֶן.
במסכת מידות בתיאור המזבח מובא רק :
ובקרן מערבית דרומית, היו שם שני נקבין כמין שני חוטמין דקין--שהדמים ניתנין על יסוד מערבי, ועל יסוד דרומי, ויורדין בהן ומתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון.
וכך גם במסכת מעילה :
רבי שמעון אומר, הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו; הנסכים, חמור בתחילתן וקל בסופן. הדם--בתחילה, אין מועלין בו; יצא לנחל קדרון, מועלין בו. הנסכים--בתחילה, מועלין בהן; ירדו לשית, אין מועלין בהן.
הנה לנו שעורך המשנה טרח להזכיר לנו דווקא במשנת מסכת יומא העוסקת ביום הכפורים הקדוש, שלדעה המחמירה הדם יוצא לקדרון ומועלין בו הגננים אם לא ישלמו עבורו. ואילו במסכת מידות המתארת את המזבח ותפקידי חלקיו או במסכת מעילה העוסקת בדיני מעילה במיוחד, לא נזכר כלל עניין הגננים אלא רק הדין באופן כללי.
וקשה בעיני, הרי הדין הזה של הגננים אינו קשור כלל ליום הכפורים ( לכאורה ) דווקא, ובכלל עצם עניין יציאת הדם לקדרון ג"כ לא שייך.
מדוע דווקא במסכת יומא ראה עורך המשנה צורך להזכיר את הגננים והקדרון בפירוט ולא במסכתות השייכות לעניין - מידות ומעילה, או פשוט להתעלם ויוזכר הדבר בתוספתא בלבד ( כפי שהוא אכן ), ובמיוחד כשכל עניין השאריות הללו שהן בעצם פסולת הדמים ומין 'זיבול' לגינות, הינה עניין הפכי לקדושת היום.
אשמח לקרא אם יש למישהו רעיון להסבר עניין מוזר ומפליא זה.