'ניקנור' – ליהודי הפשוט שיר מזמור

שאלו מפרשי הגמרא (עיון יעקב ועוד). כיצד מזכירים את ניקנור לשבח? הרי הוא מסר את נפשו למות על דלת! ותרומת דלת איננה אחת משלושת העבירות החמורות...

התשובה מתחילה בחומר ממנה עשויה הדלת. נחושת. הרבי מלובביץ', בליקוטי שיחות כרך ו', לימד שלמרות שבית המקדש עשיר בזהב, כסף, בדים ועצים מפוארים, הנחושת מסמלת את המתכת הפשוטה ביותר.

ניקנור, כדלתותיו, הוא היהודי הפשוט. המאמין. עשוי נחושת. 'עמד הוא וכרכה'. החיבוק של ניקנור לדלת מראה כמה הם דומים. מדוע ניקנור רוצה לתרום דלת דווקא? ניקנור מבקש לפתוח את הפתח לבית המקדש. הוא לא בקיא בחשבונות של הלכה. הוא לא נכנס לפני ולפנים. אכן, לפי מה שכתוב בספר לא מוסרים נפש על דלת. ניקנור פועל לפי מה שאומר הלב. הלב המבקש לפתוח את הדלת למקדש.
וכך נחושת-ניקנור מתעלה למדרגת הזהב, כדברי הגמרא: 'נחושת קלניתא היתה, והיתה מאירה כשל זהב'.

אוסיף לדרוש. בעיניי אחד משיאי הסיפור איננו המשפט של ניקנור 'הטילוני עמה' אלא 'היה מצטער על חברתה'. ניקנור, היהודי הפשוט, מתמלא צער. יכולתי יותר. יכולתי עוד דלת להציל. אפשר שפתח אל המקדש שהיה תלוי בי נשאר סגור?

כאן מגיע ספר יונה. ההקבלות בין ניקנור ליונה רבות. המילה 'הטילוני'. הנחשול. הדג. מיקומה של אגדה זו במסכת העוסקת ביום הכיפורים. כיונה כן ניקנור, בשניהם יש חרטה. בשניהם תשובה. אך יונה מצטער על מה שלא עשה, וניקנור על שיכול היה לעשות עוד.

כשה' שומע את התשובה הזו מגיעה מעומק הלב, הוא משדד מערכות, מזמן ליוויתנים, ופותח עוד דלת לבית המקדש. פתחו לי פתח כפתחו של מחט. דלת אחת. ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. דלת שתים. גם אם נדמה לנו שאבדה דלת אל הקודש, לפעמים היא מפתיעה ומגיעה. 'מבצבצת ויוצאה', מציצה מבין החרכים.

הנחושת בקבלה היא תפארת, הממזגת את החסד והגבורה. אנשי חסד וגבורה, כהנים ולויים, הם משרתי הקודש של האומה. אבל מה הם היו ללא מי שפותח להם את הדלתות.