בדף היומי של שבת קודש, היה הלכה, שנלמדת מהפסוק בפרשת השבוע "אמור", שקוראים אותו החל ממנחה דשבת.

תָּנוּ רַבָּנַן כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְאֵינוֹ אוֹכֵל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל הַיּוֹם מַאי כׇּל הַיּוֹם אָמַר רָבָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ...

וז"ל רש"י: מקריב אונן. דרחמנא שרייה דכתיב (ויקרא כא) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו' ודרשינן לה בשחיטת קדשים (זבחים טז.) במת אביו ואמו ואינו צריך לצאת מקדושתו כלל להיות עומד ומקריב כי לא חילל עבודתו בכך ומינה ילפינן הא כהן הדיוט שלא יצא חילל: