א. איכא בינייהו חדתי. לכאורה באו לאפוקי דלא תימא דאיכא בינייהו מביתו, דלר"א בן שמוע דדריש להיקש לחדתי אכן צריך להביא מביתו. אלא כל הנפ"מ היא דלר"א בר' שמעון א"צ חדתי, אבל מהיכן באין לא פליגי. וטעמא פשוט דאין היקש למחצה ולכן לרא"ב שמוע תרתי שמעת מיניה. אדרבה קצ"ב לראב"ר שמעון מדוע יליף מהיקישא רק מביתו ולא חדתי.

ב. הגמ' מקשה מעובדא דדוד וארונה. כבר הבאנו בזבחים דהראיה מהמפורש במקרא דדוד אכן הקריב (לאחר ששילם). וצ"ל דלא היה מסתברא להש"ס לחלק בין במת יחיד לבמת ציבור. ומה שנדחקת הגמ' בחדתי, היינו רק לרא"ב שמוע, אבל לראב"ר שמעון א"צ לזה. ועובדא דאלישע שהשתמש בכלי הבקר שחרש בהן, הרי היה בזמן הבית ולא היתה שם הוראת שעה, וע"כ לא היה זה כלל קרבן.

ג. מה שפירש"י חרוץ, יפה ומצויר, לכ' צ"ב מדוע לא יפרש לשון חריצים, ומסייע לדישה חריצים לצד יתידות.