מַתְנִי' כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מְזוֹנוֹ לַחוֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחוֹל וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּונִים לְהָקֵל

וְכַמָּה מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב תַּרְתֵּי רִיפָתָא אִיכָּרְיָיתָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר תַּרְתֵּי רִיפָתָא נְהַר פַּפָּיָתָא
אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא אֲבוּךְ כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ אֲנָא נָמֵי כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא הָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי רַוְוחָא לִבְסִימָא שְׁכִיחַ.
ןפירש"י :
מתכוונין להקל. ר' מאיר סבר בשבת אכיל איניש טפי משום דבסים תבשיליה ואמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח ור' יהודה סבר כיון דבשבת סועד שלש סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה: ...
ריפתא איכרייתא. שנושאין האכרים עמהם לשדה אכרים מנהיגי שוורים: נהר פפיתא. הוא מקום נהר פפא: אבוך כמאן. מהנך תנאי סבירא ליה בעירוב כר' יהודה או כר' מאיר דקי''ל בעירוב לכל אדם כדי מזונו ואם בא לשער בעצמו באיזו ישער בשבת או בחול: דאי כר' יהודה קשיא לי הא דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח. כלומר המעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק: עד כאן מפירש"י

לכאורה לא ברור, הרי המציאות מוכרת היתה לשני התנאים ועליה לא התווכחו ולא יכלו לחלוק ביניהם. אם רק ביחס למציאות זו המוכרת והידועה בשוה יכלו לחלוק משמע שמחלוקתם שונה במהותה.
על כן לא ברורים דברי רש"י, וכי לא ידע ר' מאיר כר' יהודה שבשבת אוכל אדם שלוש סעודות ואינו אוכל הרבה בכל סעודה , או וכי לא ידע ר' יהודה כר' מאיר דבסים תבשיליה ורווחא לבסימא שכיח ?
ולולא דמיסתפינא, הייתי מפרש כשיטתם העוברת כחוט השני בדבריהם בכמה מקומות בש"ס ( ולא יכול לעיין בכל המקומות כי רבים הם אך ברור לי ששיטת כ"א מהם שיטה היא ולא עניין מקומי, וחסד יעשה עימנו מי מהלומדים שימצא את המקומות הללו בהם עובר חוט השני של שיטותיהם ויביאם לפנינו ויוכיח כדבריי ):
נחלקו התנאים באשר לאכילת האדם :
ר' יהודה סבור שאדם אוכל עיקר אכילתו ביום חול כי 'יצא אדם לפעלו עדי ערב' והיות שהעבודה מצריכה כח רב, צריך האדם לאכול יותר ביום חול מביום המנוחה יום השבת וזו דרך ארץ של כל אדם ובשבת אינו צריך לאכול הרבה כי נח גופו.
ואילו ר' מאיר סבור שאין אדם אוכל ביום חול אלא הצריך לגופו בסתם אבל אינו אוכל מזון מיוחד לענג את גופו ונפשו, ומזון כזה אוכל אדם רק ביום השבת שהוא מעין עולם הבא.
ובזה נחלקו, אם העיקר הוא אכילה גופנית סתם או אכילה מיוחדת מטעמים רוחניים, כי ר' יהודה הולך תמיד בשיטה 'אנושית' ובמבט מצד עוה"ז ודרך ארץ ואילו ר' מאיר הולך תמיד בשיטה 'רוחנית' שבמבט 'מעין עוה"ב' והאדם אינו רק 'נמשל כבהמות נדמו' אלא גם יש בו נפש אלוקית שהעיקר קשור גם בעוה"ז ברוחניות, ולכן היות ויש לראות כך את העניינים, צריך הקפדה יותר גדולה ולכן חייש למיעוטא, וכל ( ספר ) התורה עדיין בארון הברית עם הלוחות כי אעפ"י שהארון בעוה"ז אבל התורה עדיין בארון כלפני נתינתה שעדיין אלוקית היא. ולכן התקשו חבריו לעמוד על דעתו כי מבט זה גבוה מאד, ואכמ"ל.
ופשוט. ואשמח לקרא תגובות והערות. ( ואפשר שרש"י עמד על זה והשאיר לנו לעיין ולגלות ומקום להתגדר בו. וגם לא בדקתי כי אולי יש כבר מי שכתב מה שכתבתי ולא עיינתי בספרים ואם יש מי שכתב כך, נא יגלו לי הלומדים מי והיכן )