לאחר שהגמ' מביאה את התו"כ שמחפש סברא להתיר טריפה לגבוה ולא מפרש מה התשובה (המהלך להתיר), ובכל זאת ישנה דרשה מן הבקר לפסול. מנסים האמוראים את כחם למצוא מה התשובה האפשרית. ובתחילת הדברים מופיע הסימן "רקיח מר אדא לשישיה", ויש שמחקוהו.

המעיין במתינות יווכח שישנו המהלך של רב, מנחת העומר, ועד ריש לקיש כל הדיון הוא בתוך המסגרת של דברי רב. ריש לקיש הבא בתור, מר (בריה דרבינא), רב אדא (בר אבא), רב שישא (בריה דרב אידי) ורב אשי. (המשך הסוגיא הוא במסגרת דברי רב אשי, למרות שזה לא ניכר במבט ראשון) .

א"כ יש לומר; רקיח - רב, ריש לקיש. (רקיח, כדי לתת משמעות מדומה למשפט, רקח מר אדא את שיישו, או מפני שריש לקיש מדבר על מפטם קטורת ורוקחו, איש אשר ירקח כמוה להריח בה). מר - בריה דרבינא. אדא - בר אבא. שישיה - ר' שישא ור' אשי.

אילו היה אפשר להגיה חופשי, ניתן היה לגרוס רקיש מר אדא לשישיה דאשי.