הסתפקתי בדין זה, והספק נכון גם למשנה הראשונה בזבחים,
בקרבנות הללו שעשאם שלא לשמה באופן שהדין כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה,
האם עדיין נשאר הדין של "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" ?
אמנם עיקר הכפרה או הריצוי בעולה ובשלמים זה בזריקת הדם של הקרבן שאם הכל נעשה בכשרות, עלה לבעלים לשם חובה, אבל בהמשך יש איזו שהיא תוספת כפרה באכילת הכהנים. זכות כלשהיא עבור הבעלים.
הזכות הזו, האם היא נשארת אף שעצם הקרבן לא עלה לשם חובה?

אמנם היה ניתן להקצין ולומר שלא עלו לבעלים לשם חובה, זה אומר שבעצם אין לנו כאן בעלים כלל. זה כבר לא שייך אליו כלל כי הקרבן לא נעשה לשמה. אך לפי זה מה יהיה הדין בקרבן שלמים ששחטו לשם עולה למשל, כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה, וממשיכים לעשותו לשם שלמים. וויש לו כל דיני שלמים. האם נאמר שהבעלים לא יקבלו את הבשר כי זה כבר לא שלהם שהרי הם צריכים להביא אחר במקומו?
זה לא מסתבר כלל.

השאלה אם אכילת כהנים מכפרת עבור הבעלים, צריך למצוא לזה נפקא מינא מעשית.
אולי שייך לומר באופן שהבעלים רואה שכבר מאוחר ואף כהן לא אכל את הבשר של קרבנו, ויכול להזעיק כהן בבית אב שיאכל עבורו, אם יש לו ענין לטרוח ולהביא כהן שיאכל את זה בכדי שתהיה לו כפרה שהרי במילא צריך להביא קרבן אחר וזה לא עלה לו לשם חובה.