הבה נניח שרב ששת צודק. הרי יצא שרב נחמן ורב חסדא טעו ויתביישו על שטעו אם יתברר להם אח"כ שהוא צודק...רק מהטעות האפשרית שלו בסירובו לאכול התבייש רב ששת וזה שבסירובו לאכול הוא כקובע שהם טועים לא חשב שיש בזה בושה עבורם ?
אם כן רואים שזה לא נלקח אצלו בחשבון למעשה, ולא חשב לסמוך עליהם ולנהוג כמוהם.
האם כך ראוי לנהוג להלכה ולמעשה תמיד ( למשל מי שבחתונה רואה שת"ח סומכים על הכשרות והוא רוצה להחמיר ולא לסמוך )?