בדף אתמול הביאו לעניין מעלת ב"ה, מעשה ברבי יוחנן בן החורנית שהיה יושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית.

מה לומדים במיוחד מסיפור זה?

רש"י מבאר שהקדימו בסיפור זקנו ב"ש לזקני ב"ה.

חשבתי לומר שעיקר העניין במה ששונים דבריהם ודברי ב"ש ומקדימין דברי ב"ש, היינו שחושבים האם יתכן לומר הלכה כדעה השניה ומבררים אותה היטב, ומתוך כך מתבררת השמועה ואם ראו דבריהם - חוזרים בהם. ורק לאחר שנתברר להם בראיות שאי אפשר לומר כך - פוסקים כשיטתם.

במחלוקת הנ"ל פסקו למעשה כב"ש. ואפשר שהטעם שמשמע במשנה שאחרי שבאו ב"ה להוכיח מאותו מעשה, ענו להם ב"ש שלא דייקו במעשה, אלא אמרו לו הזקנים: אם כך היית נוהג לא קיימת מצוות סוכה מימיך. וחזרו ב"ה.

כלומר: זה מקרה שהקדמת דברי ב"ש והשמיעה לראיותיהם הביאה להתבררות השמועה עד שבענוותנותם הודו לדברי ב"ש. ומכאן נלמד שבשאר המקומות שלא חזרו בהם - שזה אחרי ששקלו היוב בטעמי ב"ש.

עוד י"ל, שכאן אכן לא הקדימו. שאמרו ב"ה לב"ש מעשה בריב"ה, ורק אחבכ השיבו ב"ש לא כך היה מעשה. לכן דווקא כאן לא נקבע כמותם. וזה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שבד"כ אינו כן. ורק במקום שלא הקדימו אין הלכה כמותם.