יש רבים החוששים מסחיטה בשבת בניגוב הגוף אחרי רחיצה (עד כדי שאמרו שהגר"א היה נמנע מטבילה בשבת, כי ההשפעות הסגוליות שלה - יצא שכרן בהפסדן בשל חשש סחיטה).

לכאורה משמע בדף שלנו שאין מקום לחשש זה. למסקנה שלקות מותר לכו"ע לסחוט לגופן, וכבשים מותר לרב (שהלכה כמותו).

במילים אחרות: אם אדם מרים מללפון חמוץ שמלא ומטפטף מי-מלח - מותר לסחוט אותו כדי שלא "ישפריץ" בפה.

והסברה שאין דין סחיטה אלא כשרוצה את המשקה הבלוע, ולא כשמטרתו להיפטר מהם.

לפי זה - קל וחומר כשסוחט את מי הרחיצה - הרי אין לו שום צורך במים (שהולכים לאיבוד ומאוסים), ואין כוונתו אלא ליבש את עצמו.

ואמנם יש מחלוקת אם יש סחיטה בשער. ומקורה מדין שינוי ביולדת (שלמדנו לפני כמה שבועות), שם חברתה מביאה לה שמן בשינוי דרך שערה. ולמ"ד שיש סחיטה בשער - הכוונה שקושרת את הכלי בשערה.

אך חשוב לשים לב שגם שם הסחיטה אינה כדי לייבש את השער - אלא כדי להעביר את השמן לטובת סיכת היולדת (שזו כל מטרת הערמה זו).

גם בסוגיית ספוג שאין לו בית אחיזה - הרי צריך את המים לרחיצת השולחן, ואין כוונתו לנקות את הספוג.