הנושא רחב, דנו בו עד ימינו.

נקודה אחת ורלבנטית מאד לימינו והיא התייחסות לדברי המשנ"ב בסימן שכ:
"(כב) לסחוט לימוני"ש - ובלשוננו ציטרי"ן והיינו אפילו למשקין ואף שדרך לסחטן בחול כיון שאין דרך כלל לסחטן לצורך משקה אלא לטבל בו אוכל הוי כשאר פירות וכנ"ל בס"א. ואפילו אם הדרך לסחטן בחול לתוך מים שנתנו בהם צוקע"ר לשתות לתענוג מ"מ נוהגין העולם להקל לעשות זה בשבת ואפשר משום דלא מיתסר אלא כשדרך לשתות מי סחיטת הפרי גם בלא תערובות משקה אחר א"נ דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואח"כ מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר ליתן בו טעם שרי [ב"י וט"ז].
ולפ"ז בזמן הזה שידוע שממלאין חבית למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת לתוך משקה דאפשר דדמי לתותים ורמונים כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם".

לאור דבריו אלה (הסתפק מפאת הסברו השני של הב"י היות ואין הדרך בימינו לסחוט ישירות למשקה), בני אשכנז החמירו ע"ע (שש"כ פרק ה).

השאלה :
האם אין משמעות לכך שסחיטה לכלים מחייבת (כמעט תמיד) שימוש בחומרים משמרים שאל"כ אין משמעות לסחיטה לתוך כלים שישמרו לאורך זמן ואילולא חומר השימור , אין שום משמעות לסחיטה שכזו (כמובן למעט סחיטה לשימוש מיידי אבל לא את זה מציין המשנ"ב) או שמא גם שמירה למספר ימים , דיה כדי להחמיר בזה ואין הגדרה מחייבת, לזמן בו נשמר מיץ הפירות (במקרה דנן לימון או רימון) בכלי אלא די בהרגל שכזה (ולכן גם הגרע"י יוסף זצ"ל מברך את מי שמחמיר בזה) ?