"אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך נטמא בשר דכולי עלמא לא פליגי דחייב, שכן טומאת הגוף בכרת. כי פליגי בשנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף, דרבנן סברי אמרינן מיגו ור' יוסי הגלילי סבר לא אמרינן מיגו".

לא כל כך הבנתי, הרי האיסור של הטמא לאכול בשר קדש, זה איסור על הגברא ולא על החפצא. הרי בשר הקודש אינו טמא וכהנים טהורים יכולים לאכול אותו ומצווים לאכול אותו, כך שעל הבשר אין שום איסור. רק הגברא הטמא מצווה שלא לאוכלו.
ומצד שני, כשהבשר טמא, יש איסור שחל על הבשר, שהוא בלאו.
תמיד חשבתי שאין איסור חל על איסור זה בגוונא שרוצים להחיל עוד איסור על החפצא, יש לנו בשר שאסור מצד טריפה ועכשיו חל עליו גם איסור נבלה וכדומה. אין מקום בהחפצא שיחול עליו עוד איסור.
אבל כאן, הבשר אסור מצד הטומאה, עכשיו נטמא האדם, אין אנו מנסים להחיל עוד איסור על הבשר אלא שיש איסור חדש על הגברא שלא לאכול את הבשר.
מה הבעיה?

מסתמא מדברים על זה מפרשים.