במשנה יש שתי דוגמאות למוקצה המונח על גבי חפץ שאינו מוקצה: א' אבן על גבי חבית. ב' מעות על גבי הכר. על שתיהן אומרת המשנה שמנערן, ורב אומר על שתיהן שזהו בשוכח אף במניח נעשה בסיס לדבר האסור. והשאלה עולה מאליה [וכן הקשו תוספות] מדוע צריך רב לחדש דין זה [שבמניח נעשה בסיס] פעמיים [הגמרא מביאה את דבריו כשתי אמירות נפרדות]? התוס' כתבו תירוץ ולכאורה יש בו דוחק.
לכאורה יש ליישב בפשיטות שרב בא לחדש תחילה שחבית נעשית בסיס לאבן, היה מקום לומר שדווקא דבר שעשוי להיות בסיס לדבר אחר כגון שולחן לפמוטות, מגירה לחפצים מוקצים שבה וכדומה נעשים בסיס, אך חבית אינה מיועדת להחזיק אבנים. וחידש רב שגם באופן זה נעשה בסיס.
אמנם היה מקום לומר שדווקא חבית נעשית בסיס לאבן, משום שמניח אותה על החבית כדי שהמכסה לא יפתח בקלות, אך כר אינו נעשה בסיס למעות אף אם מניחן עליו. וחידש רב שגם כר נעשה בסיס למעות כיון שהניחם עליו בכוונה, אף שאין בהנחת המעות על הכר שום תועלת לכר, ואף שאין דרך כר לשמש כבסיס למעות.