"אשר קידש ידיד מבטן... על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו (צורנו) צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו".

המנהג היה לומר "צִיווה", בחיריק. כלומר: לשון עבר. וכך ניקד היעב"ץ בגמרא שלו (כפי שמופיע בגיליון אצלנו).

אך הט"ז כתב לשנות את המנהג ולומר "צַוֵּה" - לשון ציווי, היינו שזו בקשה ותפילה שבזכות המצווה ה' יציל את התינוק וישמור עליו.

ראייתו מכך ש:
א. המילים "על כן בשכר זאת" מורות על הקדמה לציווי (תיאור תכלית) ולא לתיאור עבר.

ב. אם הכוונה לעבר, הרי שיותר מדויק לומר "הבטיח" ולא "ציווה".

ג. הרמב"ם מביא נוסח אחר לבקשה, ובו ודאי הכוונה לתפילה ובקשה: "אתה צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת". וגם בה"ג גרס: "על כל בשכר זאת יהא חלקנו להציל ידידות שארנו משחת".

יש להוסיף על ראיותיו:

בדרך כלל הכתיב בגמרא הוא מלא מאוד. אם היה חיריק - היה מצופה שיוסיפו יו"ד. וכפי שאכן נכתב לפני כן: "אשר קידש" ביו"ד מלאה.

אלא שיש קושיה אחת על הסבר הט"ז:

לפי הגירסה הישנה, בחיריק, יוצא שכל הברכה מתייחסת לקב"ה בלשון נסתר (קידש, שם, חתם, ציווה, בריתו אשר שם).

אך לגירסת הט"ז יוצא שיש מעבר תכוף בין הגופים. הברכה מתחילה וחותמת בנסתר, ורק "צווה" בנוכח.

מתרץ הט"ז: "כן הוא נוסח הברכות והתפילות בכמה מקומות".

למעשה, בכל ברכה יש מעבר בין הגופים. "ברוך אתה" - נוכח. "אשר קדשנו וציוונו" - נסתר (ולא "קדשתנו וציוויתנו").

***

להצטרפות לקבוצת לשון הקודש, חומרים דיונים בנושאי לשון בזיקה למקורות, לחצו על הקישור:

https://chat.whatsapp.com/HozShFKg3wv36SR6XdQUBJ