הגמרא מנסה להוכיח שהברייתא שהביא לוי, שיש פסול בחטאות החיצוניות שנשרפות בבית הדשן, ששורפים אותם בהר הבית ולא בעזרה, והפסול הזה מתרחש כשמוציאים את הקרבן מחוץ לעזרה.
ומנסה הגמרא להציע: האם אין מדובר בפסול של לינה?
דוחה הגמרא, לא, אולי מדובר בפסול של טומאה או פסול יוצא.

כותב הגרעק"א וזה לשונו:

"וקשיא לי: דאיך נפרש מה דאמר לוי: נפסל אחר זריקה, שריפתו בעזרה, מה פסול משכחת לה אם אין בו פסול לינה? ולא נשאר רק פסול יוצא, וממילא הוי נפסל ביציאתו דשריפתו בבירה". עכ"ל.

דהיינו, לוי מביא בתחילת דבריו שאם הקרבן נפסל בעזרה לפני זריקת הדם או לאחריו לפני שהוציאו את הקרבן החוצה, אז שורפים אותו בתוך העזרה. ונשאלת השאלה, על איזה פסול מדובר שהוא אפשרי לאחר זריקת הדם? אומר הגרעק"א, הרי יש רק שני פסולים אפשריים. לינה ויוצא. מכיוון שאנחנו כאן מסתפקים שאולי אין כלל פסול לינה בקרבנות אלו, אם כן נשארנו רק עם פסול יוצא, והרי אם הקרבן כבר יצא, אומר לוי שזה נשרף בחוץ בבירה, אז לא נשאר לנו היכי משכחת לה.

ולכאורה דבריו קשים,
מה קרה לפסול נטמא? הקרבן נטמא ולכן לא ניתן לשרוף אותו כמצוותו מחוץ לג' מחנות. מה הבעיה?
אמנם כנראה, אני לא בטוח בהבנה זו, אבל הגרעק"א לפני קושיא זו אומר משפט פותח וזה לשונו:
"הא דנקיט פסול יציאה, דלמ"ד טומאה הותרה בציבור, לא אמרינן טומאה".
כלומר, באמת אין כאן פסול של טומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור.
ולכן הקושיא של הגרעק"א מדברת לשיטת מ"ד זה.
וקשה לי על דבריו אלו, אכן טומאה הותרה בציבור אבל מה זה קשור לעניינינו? הרי כאן לא מדברים כלל שהיה מקרה של טומאה כללית אלא שרק הקרבן עצמו נטמא. וכי למ"ד טומאה הותרה בציבור אין פסול טומאה כשהיא לא הותרה בציבור?

אבל גם בלי זה קשה לי, הרי הגמרא אמרה שלכולי עלמא יש לינה באימורים. ואם כן יש היכי תמצי פשוטה, הדם נזרק בכשרות, משום מה השתהו ולא הוציאו את הקרבן לשריפה מיד, הלינו את האימורים והם נפסלו מלהיקרב, וממילא הקרבן נפסל, ולכן גם אם נאמר שאין לינה בבשר, הקרבן כולו פסול מצד לינת האימורים וצריך לשורפו בתוך העזרה.

בטוחני שאני מפספס כאן משהו בסיסי בגרעק"א הזה.

אודה למי שיאיר עיני בענין.
יום טוב ומבורך.