"הא דתנן פסח ומילה מצוות עשה תתי בק"ו ממותיר
מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר?"

והדחייה הייתה "מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר בפסח שיש לו תקנה"

שאלו התוס' ד"ה תיתי בק"ו מדוע לא שאלו מגזל וגניבה שגם בהם יש לאו ואין כרת וענו שבהם יש מעשה ולכן תמיד יכלו לדחות מה להנך שיש בהם מעשה

ולכאורה יש הרבה לאווים נוספים שאין בהם מעשה ואין בהם כרת כמו "לא תלך רכיל בעמך" (למנ"ד שעקימת פיו לא חשיב מעשה) או " לא תעמוד על דם רעיך" ועוד, ויכלו ללמוד ק"ו מהם וא"כ מדוע שאלה הגמרא דווקא ממותיר?

מעבר לזה הרי בלאוים כמו "לא תעמוד על דם רעך" או "לא תוכל להתעלם" יכול לתקן את אשר קילקל אם ימהר ויציל או יחזור וירים את האבדה ויפסיק להתעלם וא"כ זה דומה לפסח ומילה שיש בהם תקנה לאחר זמן ומדוע לא נילמד באמת מהם בק"ו על פסח ומילה?