בשו"ת תורה לשמה (המיוחס לרבינו יוסף חיים, בעל הבן איש חי) למד מסוגיית "אגד כלי" דין מחודש.

לדבריו, במשלוח מנות יש לשלוח כל מנה בכלי נפרד, שכן אם הם מונחים באותו כלי, לפי הרמב"ם שפסק "אגד כלי שמיה אגד" - נמצא שהכול מצטרף ונחשב רק מנה אחת.

למעשה רוב עם ישראל לא הקפידו בכך, ואדרבה, המנהג הרווח הוא לשלוח את המנות עטופות יחד בסל או מגש אחד.

נראה ליישב מנהג העולם ע"פ המופיע בסוגיה.

הגמרא מנסה להוכיח מדין הגונב בשבת, שחייב בתשלומין אע"פ שחייב מיתה, מפני שאין שעת חיובן בו זמנית.

מהדיון בסוגיה מוכח שאף שלעניין טלטול - אגד כלי שמיה אגד, לעניין דין הקניין - כל מה שיצא מהרשות כבר נקנה לגנב, אע"פ שהוא אגוד באותו כלי שחלקו בבית הבעלים.

נראה א"כ לומר שכל דין אגד כלי הוא במצוות בין אדם למקום.
אבל במצוות בין אדם לחבירו, דיני הקניינים אינם נקבעים לפי גדר הלכתי של אגד כלי, אלא לפי המקובל בין בני אדם. ושם מקובל שהאוחז ממון חבירו, ואפילו מקצתו - נחשב שקנאו (וממילא גנבו).

א"כ הוא הדין במשלוח מנות, שתכליתו להרבות אהבה וריעות ("ומשלוח מנות איש לרעהו").

לעניין הגדלת האחווה צריך שתי מנות, שנחשב למתנה חשובה.

ובזה מצד חשיבות בני אדם - אין חילוק בין כלי אחד או שני כלים.

***

בכיוון אחר, אפשר גם לומר שגם אם אגד כלי שמיה אגד - אין כלי אוגד כלים שבתוכו.

אם בתוך כלי אחד מונחים כמה כלים - כיוון שהם ניכרים כל אחד לעצמו - הרי שכל אחד נידון לעצמו.

א"כ, במשלוחי המנות בימינו, אף שאגודים בכלי אחד גדול, מ"מ הם מחולקים בתוכו לאריזות נבדלות.