א. לר"ל סטרו משה לפרעה ויצא ואזיל לשיטתיה לאחר האיפוך דניצב לקראתו ביאור בעזות. מענין ששתי מקומות אלו הן תחילת עניינו של משה עם אהרן וסופו. פתח עמו בעזות וסיים בסטירת לחי.
ב. אליהו משנס מתניו ורץ לפני אחאב כאחד העבדים הפחותים מפני כבוד המלכות. אבל יצויין שזה אחרי שאמר לו באותו מעמד אתה זה עוכר ישראל! כבדהו מחד גיסא, אבל נביא בדבר ה' צריך לומר בתקיפות את שצריך להיאמר ללא משוא פנים.
ג. אין הלום אלא מלכות. מענין הסוגיא בע"ז מד. דמלכי בית דוד נבדקים אם ראויין למלכות, ע"י עטרת מלכום אם "הולמתן".
ואגב, הלא דבר הוא, אין לך בדיקה למלכות בית דוד, אלא בעטרה של מלך בני עמון או י"א שיקוצם? אומר האר"יזל לא היה שרש מלוכה לישראל ביישנים רחמנים סתירה למלכות, רק על ידי רות אמה של מלכות שהביאה זאת מעמון. ודוק היטב. וכל המעשה ברעב היה כדי להוריד את נעמי למואב כדי להביא משם את רות להפגישה עם בועז וליתן שרש למלכות בית דוד.