לה יטמא - מצוה, לא רצה - מטמאין אותו על כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו;

משנה מסכת חלה פרק ד
יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו אף הוא העלה את בניו ובני ביתו [הקטנים] לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה.

למה רבי יוסף הכהן לא רצה להיטמא על מת?

אולי תופעה זו היא מעין מ"ש רמב"ם הל' מקואות פ"א ה"ט הקופץ לתוך המקוה ה"ז מגונה הטובל פעמיים הרי זה מגונה האומר לחברו כבוש ידך עלי ה"ז מגונה, ומקורו בתוספתא וע' רא"ש בסוף נדה דביאר כל זה במקוה מצומצם עיי"ש, אבל ברמב"ם משמע דלא איירי במ"ס מצומצמות מדלא ביאר זה כלל, ועוד דלא כתב הל' זו בסוף פ"ח, וכן דייק בכס"מ בשם הריב"ש,

ונראה כוונת הרמב"ם בטובל פעמיים שמחשיב את דין הטבילה כדבר המטפל בצרכי האדם כגון לצאת מרוח הטומאה או מהאווירה הרעיונית של הטומאה, כל אחד לפי טבעו, ולכן חושב שעדיף פעמיים מפעם אחת, ומחשבה זו אם היתה בדברי חולין הייתה רק טעות ולא דבר מגונה אבל מכיון שהיא שימוש בדין התורה היא לא רק טעות אלא היא מגונה דיש בה הפניה של הדין טבילה לסיפוק צרכי האדם למיניהם, דזה גופא שהדין הוא דדי בפעם אחת, עושה שכל נטייה מהדין תוך כדי השימוש בדין הוא בהכרח שימוש בדין טבילה לצורכי האדם, ולא רק לקבעמ"ש . וכן בקופץ למקוה ובאומר לחברו וכו' נראה שלא די לו בדין טבילה אלא מוסיף לזה קפיצה או כבישת יד חברו, להוסיף השפעת המקוה עליו.

וכן הוא בנ"ד, אם חושבים שדין הטומאת מת הוא טיפול ושכלול של האדם, אפשר לחשוב שעדיף שלא להיטמא לקרובים אפ' שמצות ה' עליו להיטמא, אבל אם תכלית המצות הם מעשה עבודה, ולא טיפול ושכלול האדם כתכלית בפני עצמה, מובן למה טימאוהו אחיו בע"כ.