הגמרא בדף צה: מספרת שרבה בר אהלי אסר להשתמש לעולם בתנור של חרס שטחו את קרקעיתו בשומן וכל דבר שיאפה בו יאסר כיוון שיהפוך לבשרי ויש גזרה אפילו לאוכלו לבד מחשש שיאכלו עם מאכל חלבי.

הגמרא הקשתה עליו מברייתא בה נאמר שאם תשו את התנור באליה כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור. משמע שהיסק התנור מועיל ובעקבות קושיה זו אמרה הגמרא "תיובתא דרבה בר אהילי תיובתא"

בהמשך הגמרא הקשתה על רב מפסקו ביחס לקדירות של פסח שאמר שישברו ולא נתן אפשרות ליתנם בתנור ותירצה 2 תירוצים

התירוץ הראשון היה שהברייתא שממנה הקשתה הגמרא עוסקת בתנור של מתכת ולכן יש לו תקנה ע"י היסק התנור.

קשה לי אם ניתן לתרץ כ"כ בפשטות את הקושיה על רב מדוע לא השתמשה הגמרא באותו תירוץ כדי לתרץ את הקושיה על רבה בר אהיליי? במיוחד שהגמרא נשארה בתיובתא על קושיתה דבר שלחלק מהראשונים אומרים רק כשזו שאלה שאין עליה תשובה וכאן לכאורה ניתן לחלק בפשטות כפי שחילקה הגמרא?