בסוגיא נראה שהגמרא גרסה מילים אלו במשנה פעמיים. בסוף הרישא ושוב בסוף הסיפא. כך היא מעתיקה בסיום דברי ר' זירא. וגם כך משמע מכל הנידון של תני רישא משום סיפא. אבל מרש"י נראה שהבין שגירסתם כמו לפנינו, ולכן טרח וביאר שהבעיא ברישא היא לא המשפט הזה, אלא כל הרישא מיותר לאביי, מכיון שאם גם למ"ד מתנדבין שמן, כולו לאישים, א"כ לשם מה יש לומר את כל הרישא, הרי כל המשנה באה רק בשביל לאפוקי שאין מתנדבין, וממילא זה שאין להסתפק בשיריים זה גם למ"ד מתנדבין. ודוק.

בעצם קושיית אביי על ר' זירא ממש תמוהה, הרי שפיר קאמר ר"ז דסיפא בא לומר שאין קומץ. אבל לדברינו שכל כולה של המשנה היא רק דרך מליצית של ר' שמעון לומר שאין מתנדבין שמן, (כי אחרת לשם מה ישאל אדם מהו השמן, למאי נפ"מ), ולכן שאל שכבר מרישא ידעינן, והוצרך ר"ז לומר תני סיפא אטו רישא, אלא דיש תוכן לסיפא דהיינו הקומץ.