א. הגמ' דוחה את שלשת הראיות ממשנתינו באותו כיוון, השבת מקדשת גם את תמידיה ואת מוספי החדש שחל בה, ור"ה מקדש את מוספי החדש שבו. המתבונן יראה שיש הבדל גדול. מילא תמידי שבת שהן קבועין בה וכן ר"ח בר"ה. אבל חדש ושבת שנזדמנו דרך מקרה יותר קשה להבין איך ראש החודש מעלה בדרגה את מוספי שבת שנזדמנו בו. ובאמת רש"י נימק זאת כיון דהאידנא קריבין א"כ אף הם שם שבת עליהם. אבל זה הסבר חזק על מה שקבוע בהם לא על מה שנפגש במקרה. (ולכ' ר"ח מקדש גם את התמידין שבו. כמו כן תמידי יו"ט לפ"ז הן בקדושת יו"ט).

ב. מנין לקח רש"י שר"ח איקרי מועד. בש"מ מבאר שזה בגלל השעיר לחטאת. ולכ' זה לא מספיק. מצינו גם ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם וגו' והיו לכם לזיכרון (לכן מבקשים וזכרינו גם בר"ח). אבל שם דרשו ביום שמחתכם אלו השבתות, ואם כל שבהאי קרא איקרי מועד א"כ גם השבת בכלל. וצ"ב.

ג. ברכת היין תדירה. צ"ב דלכ' היא רק מצויה. ואולי הכוונה לתדירותה בכל כוס של ברכה.

ד. לברכת היין נמי אהני קדושת שבת. יש לחקור האם כל ברכה בשבת מקודשת יותר, או רק יין שקשור לקידוש של שבת. ובסמוך מבואר שתפילת מנחה של שבת קדושה יותר ממנחה דחול, ולא בגלל נוסח מיוחד אלא בגלל שהיא באה בשבת.

ה. מילה תדירה מפסח. ובסמוך אמרינן שזו תדיר בהרבה ולכן יש מעלה לתדירותה אע"פ שזה רק מצוי יותר ולא תדירות הלכתית. לכ' על כל מילה יש 57 שנים של פסחים (מהבר מצוה עד שבעים שנה). ונניח שעל ידי המנויים היחס יורד, ואולי המילה גוברת אבל לא כל כך במובהק. וכנראה זה שהפסח ביום מרוכז נחשב ללא מצוי.