ידועה שאלת ריב"א בתוס' הראשון במסכת:

מדוע פתח התנא את המסכת דווקא בהוצאה?

היה הרבה יותר מתאים לפתוח לפי סדר הזמנים במלאכות לקראת שבת:
"לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה", ואז "במה מדליקין" וכו'.

ובכלל לפתוח מפרק שביעי של כלל גדול, כללי חיובי השבת ופירוט ל"ט מלאכות.

עיי"ש כמה תירוצים.

נראה להוסיף שפעמים רבות התנא פותח דווקא במקרה המיוחד והחריג.
כך אצלנו, בהוצאה, המכונה "מלאכה גרועה" - כיוון שאין בה שום ייצור (לא פת ולא בגד ולא אש), רק שינוי מקום.

גם פתיחת עוד כמה מסכתות:

* דמאי, "הקלים שבדמאי" - הפירות הזולים שבהן אין חשש דמאי.
* כלאים, מפרט מינים שאינם כלאיים זה בזה.
* תרומות, "חמישה לא יתרומו".
* ערלה, המקרה הנדיר של נוטע שאין בו ערלה - "לסייג ולקורות".
* עירובין וסוכה - לפני שמפרטים מי חייב בעירוב ואת דיני הסוכה, פותחים במקרה הנדיר של הגבוה מכ' אמה.
* מסכת מכות, "כיצד העדים נעשים זוממין" - פותח דווקא בדוגמות לעדים שלא ניתן לקיים בהם "כאשר זמם".

יש להרחיב בכל אחת, אבל אפשר לפרש שרבי שסידר את המשנה בחר להדגיש דווקא את המקרה החריג, ממנו אפשר ללמוד על גבולות המצווה ועל עניינה. כידוע, רק כשמוצאים הבדל ונפק"מ מצליחים להגדיר את המצווה.

כאן, יש להוסיף רובד נוסף:

מלאכת הוצאה מדגישה דווקא בגריעותה את מהות איסורי שבת.

המהות היא החזרת הניהול לידיו של הקב"ה. אמנם האדם יוצר המון בידיו, וגם נודה על כך במוצאי שבת, בברכת הנר. אבל בשבת אנחנו נזכרים במוגבלות של האדם, בכך שבסוף הכול מאיתו יתברך. בגן עדן לפני החטא, בו האדם קיבל הכול מוכן ללא עמל, וכך יהיה גם לעתיד לבוא (עיין ביאור הלכה סימן רמ"ב שטעם כיבוי החלות כמו המן, שתיית יין ואכילת דגים ובשר היא זכר לסעודת הצדיקים בעולם הבא).

יש מלאכות שרואים את זה פשוט - יצירת פת, בגד ואש.

ויש מלאכות שאולי לא נכנסות טוב בהגדרות של ט"ל מלאכות, אבל פשוט שאינן "שבתיות" - "עובדין דחול".

לדוגמה חשמל. קשה להבין מה האיסור כאן.
ידוע שהגרש"ז אוירבאך כתב בצעירותו ספר על החשמל, ובו כתב גם פרק לדחות שאין בו משום בונה. כשבא לקבל הסכמות, יעצו לו כמה ת"ח לגנוז את הפרק. אמרו לו שאין אפילו הוו"א שזה בונה. למה לא תכתוב גם פרק שזה לא תופר או קושר?😉
הוא שמע לעצתם וגנז את הפרק. והנה, לאחר פרסום הספר פירסם החזו"א את שיטתו שיש כאן בונה.

ברור שצריך הרבה "כוח מדמה" כדי להגדיר סגירת מעגל חשמלי כבנייה. סח לי חבר בלימודנו בסוגיה, שאם כן, אין לדבר סוף. גם נאסור לשחק פינג-פונג, דדמי למוציא מרשות לרשות😉 ונאסור ללמוד, תולדת זורע😉

לא אכנס לדיון ההלכתי, לענייננו חשוב שלמרות שרוב הפוסקים חולקים על החזו"א, הם דוחקים למצוא בזה איסור דרבנן מחודש (מוליד), ואף אחד לא מעלה בדעתו להתיר.

הסברה פשוטה. אין לך יצירה חזקה של האדם מהחשמל. חפץ שהיה דומם לחלוטין, בלחיצת כפתור מתחיל לנוע כאילו יש בו חיוּת, להשמיע קול ולהפעיל אורות. אם זה מותר - אבדה השבת. אז נקרא לזה בונה או מוליד או עובדין דחול, אבל פשוט שזה לא שייך לשבת.

נחזור למלאכת הוצאה.

הגריעות בהוצאה היא שלא משתנה דבר בחפץ, רק מיקומו.

בעיון עמוק יותר נראה שהעניין אינו במרחק שהחפץ עובר (זה איסור אחר, של תחומין), אלא בנגישות החברתית שלו. מרשות לרשות.

בעולם המודרני אנו יכולים לראות כיצד הטכנולוגיה הצליחה לייעל תהליכים מורכבים מאוד. כל ט"ל מלאכות נעשות כיום בקלות ע"י מכונות. אבל השינוע נשאר אחד האתגרים הגדולים (ע"ע דואר ישראל, ובימים אלו שמדינות סוגרות שערים - כבר מתחיל להיות ניכר החוסר בסחורה).

הרשות - היא יצירה אנושית עליונה. הכול הוא בעצם יצירה של הסכמה כללית אנושית. זו רשות יחיד וזו רשות רבים, וזה מקום הפקר. זה בעצם דימיון מודרך אחד גדול. בעירוב אנחנו מסכימים לשתף רשויות, להפוך ל"קיבוץ" אחד גדול. במבט מהצד לא ניתן לראות כאן שום דבר. אך האנושות הגדירה וקיבלה עליה את הרשויות.

ההלכה קובעת שהמעברים בין רשויות אלו, היצירה האנושית הזו - הן מלאכה גמורה. בכך מודגשת הגדרת מלאכת שבת, כשביתה מהיצירה האנושית, ואפילו יצירה בדימיון.